ספרנים

ספרנים

במסגרת מבצע  קידום המכירות  של ספר שיריי צלצלתי – מהעבודה, כמובן – גם לספריית   קריית  שמונה, מנסה  לעניינם ברכישת הספר. מעבר הקו דיבר  אתי מנהל הספרייה,  איש שלפי  קולו היה  כנראה אדם  בעל סבר  פנים, אדם  במיטב  שנותיו,   ואולי אף  מי שגמר  מסלול חיים  אחד בעבודה אחרת וכעת  נידב שעות אחדות לעשייה בספרייה המקומית או אדרבא, ביקש בעבודה נאמנה להוסיף על שכרו כגמלאי ממוסד אחר. היה בקולו כדי להעיד כי הוא מעורה בעמו; מבטאו רמז לעתים  על היות מוצאו מאחת מארצות מזרח אירופה – מסתמא מפולין או ליטא; ורמז  גם  על חינוכו,  דרך הישיבות  ששפת הלימוד  בהן אידית. הוא שאל לתוכן הספר שהצעתי לפניו  ועל הנושאים שבהם  הוא עוסק; שאל אם קראתי ביאליק, וביקש את מספר הטלפון שאליו יוכל להתקשר במקרה ויחליט להזמין ספר.

לאחר כשבועיים-שלשה  הוא התקשר. "אתה עוד מוכר?" – שאל. פירשתי דבריו על פי  מובנם כי  הוא מעוניין  בספר, ועניתי  ב"כן" קצר,  אך הוא  לא הסתפק בכך.   "למי   אתה מוכר?" – ביקש לרוות בי את סקרנותו. "לכל מי שקונה." מבעד לאפרכסת הטלפון שמעתי את אצבעותיו מתופפות, חסרות סבלנות.

הקיצור שנהגתי  בו בדיבור  הרגיז אותו. "לכל מאן דבעי, אפוא", הוא פירש, ואחר הוסיף בשאלה:  "וכך אתה מסובב בקולך את כל הספריות?" – "ככל הניתן, וככל שאני נענה",  ניסיתי לשכך את צפיותיו  למצוא בי פגם כלשהו, או מה, ובד בבד להרמיזו,  שמא אף הוא יימצא בין הנענים והנהנין. אך הוא המשיך בשלו ובשאלותיו: "נו, ואתה מצליח?" – "קורה" , עניתי. "בהר עיבל בונים כעת ספריית ענק", הוא בישר, נסית שם?" סגרתי את פיית השפופרת ועלעלתי בדפים שבידי. "זה  לא מופיע"  – הודעתי לו. "הכיצד?"  שאל. "זו ספריה אזורית. אבל אולי עוד  בבנייה. אני  אחפש ואודיע  לך מה  מספר המועצה  האזורית" – סיים  דבריו וסגר את הטלפון.

ימים מספר   לאחר מכן האיש התקשר שוב – לעבודה, כמובן, כי זה היה המספר שבידו.  הוא ביקש  לדעת אם מכרתי עוד כמה ספרים, ובאיזו מידה המכירות תורמות לפרנסתי.  "כמובן," הבטחתיו, "שהן אינן מוסיפות. כל שאני אבקש  הוא לאזן במידת  מה את  ההוצאות".   "ספרים כאלה  על  פי רוב  אינם נמכרים במיוחד",עודד אותי קולו מעבר לקו, כמבקש לנחמני, "הרי בעצמי הוצאתי ספר על ימי נעוריי, ימי  השואה, על כל  אשר עבר עלי בימים האלה שם; לא היו הרבה קונים, אז  נתתי במתנה.  ועוד ארון-המטבח  גדוש בהם. פעם הייתי מחזיק אותם  במרתף, אלא  שאתה יודע,  הרטיבות… היו גם עכברים…את מֵחַי ודמי שפכתי  לתוך הספרים  ההם, שלא  לדבר כבר  על ההוצאה  הכספית, שעשיתי ימי נעוריי,  על ימי  השואה, כל  אשר עבר עלי בימים האלה שם; לא היו הרבה קונים; אז  נתתי במתנה.  ועוד ארון-המטבח  גדוש בהם  עד-לא-די. פעם הייתי מחזיק אותם  במרתף, אלא  שאתה יודע,  הרטיבות… היו גם עכברים…את מיחי ודמי שפכתי  לתוך הספרים  ההם, שלא  לדבר כבר  על ההוצאה  הכספית, שעשיתי כמובן –  לך, שאתה סופר, אני יכול לגלות, בחדווה; לחשוף ולגלות לעיני עולם את מעלליו  של אותו  נאצי צורר,  אותו איש… אותו  לא-אדם, ארור  יהא שמו לעולמים שעשה  את הפוגרומצ'יק  בכפרנו…   אך לאנשים  אין לב  ואין אוזן שומעת, אתה  יודע, ולא קונים…  וכמה התפללתי והתחננתי  והצעתי, כמוך ממש, לספריות, קרובות ורחוקות בכל חלקי הארץ…  ובכנסים. ושיחרתי לפתח עיתונאים, בעיקר בעיתון שאני קורא בו יום יום, בוקר בוקר", – וכאן נקב בשם עיתון נפוץ – "וגם  אחרים; אך  איש לא  שעה אלי ולא הזכיר את שמי ושם ספרי בַּמּוּסָפִים – אתה יודע, ביום ו' למשל; או במקום אחר".

נדמה כאילו קולו נשנק בטלפון, או משהו הפרעה בקו. אך הנה נתאושש:

" מכל  מקום אני  מאחל לך הצלחה רבה. ואיך המשפחה? יש לך אישה? בנים? ממה אתה בעצם מתפרנס? מספרים?"

הבטחתיו כי אצלי הכל שפיר, ואין לי בע"ה על מה להתלונן.

"כי, אתה  יודע, מאוחר בערב   כשהייתי  נרדם לאט לאט  ליד הטלוויזיה, אשתי, עם  כוס תה  בידה הייתה מעירה אותי, עוטפת את רגליי בשמיכה – אצלנו, אתה יודע,  הגשמים, –  וכעת היא איננה". קולו נשנק שוב, עד שנתאושש: "כבר יותר ממחצית השנה שהיא  איננה, אשתי. ואני אהבתיה מאד".

כאן נסתתמו  דבריו. ישבנו  – אני במשרד, מוקף תיקים וניירות המצטברים על אדן החלון, המזגן פועל  בקצבו השקט והטלפון טרוד – והוא, אי שם בצפון,  שעון אל  שולחנו בין  ערמות ספריו, ובידו שפופרת הטלפון, והאיש בוכה לאט.

"סליחה", אמרתי, "נתאחר…" (ואן פני שיחה כזאת מועדות?) אך הוא עצמו קטע:

"שלום",   וסגר בחטף, חסר נשימה.

לא תמיד  כה שקט  במשרדנו. בפעם  הבאה שהאיש התקשר, הייתי עסוק. החומר הגיע במאוחר, ונאלצתי להתגבר  על רובו ככולו לבד. אלקוצר – זה שותפי לחדר – יצא לאחת מיציאותיו המסתוריות, ולא ניתן להשיגו. הוא אדם טרוד – כיאה למנהל, או   לחושב עצמו למנהל. הוא אדם המטופל בכמה וכמה  ילדים, וביישוב כשלנו אין קל לדאוג למחסורם. לא אחת עליו לאספם  ולהביאם: דאוג הוא שיגיעו מי לבית הספר, מי לגן,  בשעה היעודה, או לקופת חולים, או שעליו לצאת ולסדר דברים עבורם בעיר. עוזר הוא לי בסגנונו הלאקוני, לעתים הבוטה לעשות את מלאכתי מעת לעת, וביתר השעות הוא מנהל את העבודה או נעדר. השד יודע לאן הוא נעלם: אם להיוועץ ברב,  אם לצפותן בשוק, באיזו כוך אפל שבו ערוכים שולחנות ללא כסות והדר למשחק האשקוקי או משחק קוביות כלשהו. אין זה ענייני, וכל זה אינו מפריע לי  ביותר; על עיקר העבודה אני בעצמי מתגבר,  ומאחר שעתותיי בידי אני דואג, כאמור, לספריי.

ובכן שוב,  כרגיל, נותרתי  במשרד לבד.  כבר קרבו  שעות הצהרים, ונראה כי  אלקוצר ויתר על הרעיון שתבוא עוד סחורה; אך זו הופיעה, משלוח ענק של חומר (כמובן, אנו מקבלים רק את הניירות), ואני ישבתי לבררו, לסדרו ולמיינו לבדי. אני  מסתדר, כאמור,  יפה מאד  לבד, ובאמת  עמדתי כבר לסיים המלאכה כאשר  הטלפון צלצל.  מעבר לקו  נשמע קולו  של מיודעי,  הספרן מקרית שמונה. עד  כה שיחק  מזלו וצלצולו  פגעני בשעות  המנוחה; אולם הפעם הייתי עסוק. איני  מקפיד ביותר על לוח זמנים: יודע אני כי ביכולתי לסיים בכל עת את מלאכתי, בתנאי, כמובן, שאין מוטלת עלי מעמסה נוספת שלא קצבתי לה את הזמן  הראוי, שלא  תכננתי  לעשותה. אמנם נותרו עתה  מעט מזעיר ניירות על  השולחן, אך  הנה גם  מחוגי שעוני  לא עמדו  על מקומם דוממים אלא התקדמו בקצב  של מזמן  לזמן ומדקה  לדקה, ואין  בעולם כבוד ויקר או תגמול  שיאלצני  להשתהות בעבודתי  מעבר לזמן  הקצוב לה. ואף על פי כן הקשבתי לשיחת האיש הזקן, בר-שיחי, ברוב נימוס. "אתה ודאי  פנוי, כעת, בסוף יום העבודה, שמעני-נא ואגידך דבר", – ציטט האיש פסוק כלשהו שלא היה לי זכור במיוחד  אותה שעה. "המממ…  מה מתרחש?" – שאלתי.

"היה לי נעים לשוחח עמך בפעם שעברה, –  זה  כמו חידוש הלב".

"כן…אבל עליך  לדעת, זהו  מקום עבודתי, ולא תמיד נוח לנהל מכאן שיחות…  זה עלול להפריע…” לפתע  הופיע מאי-שם  אלקוצר והתיישב  מולי על  כיסא פנוי  למדי מהתיקים המצטברים  בכל מקום.  עם שובו  מן המקום שהוא שב משם הוא נוטה לבדוק ולברר את  הספקי היומי,  אם המלאכה  תמה   או נותרה ממנה שארית, ואם הכול כשורה וההעברות  השונות בוצעו,  ואם בוצעו כהלכה. תמהתי – ביני לביני – אם שמע את  סיפא דבריי  שאמרתים  בטלפון; שהרי ייתכן כי הפליאו הדבר למצוא שאני עסוק בשיחה שעה   שהעבודה הבוערת  עדיין  על השולחנות. בידיי רמזתי לו על המעט שנשאר  בלתי עשוי  – אפשר  הוא עצמו יתפנה כעת ויסיים, שהרי אך מעט נותר? אך  אלקוצר לא  נרמז, ורק  פתח עמי  בוויכוח בתנועת אצבעות, מחכה את מחוות ידי  בליווית מעין  תנועות שאלה,  לאמור  "מה זה?" הייתי אובד עצות, אך הוספתי מעין  תנועה כאומר: "מוותר". אלא שעניין זה אף הוא לא סיפק אותו, והוא  החל  דובר  אלי  בקול. הסחתי  ממנו  דעתי  ככל  המותר,  מנסה לעמוד בהתחייבותי לשיחה  עם הזקן,  אך צעקותיו של אלקוצר  הלכו ותכפו. היה עלי להפסיק, אם כן,  את השיחה. "סליחה, רגע, נפל כאן איזה ענין", אמרתי אל תוך השפופרת.

סגרתי את הפייה בכף ידי ופניתי אל אלקוצר:

"זו  שיחת חוץ  ולא נעים  לי לקטוע את דברי האיש בְּאִבָּם", אמרתי; "אך אשתדל לסיים. גם אמרתי לו…"

אך אלקוצר  לא היה  מעונין בדיווחים על שיחתי. "אני חוזר ושואל: גמרת את החומר או לא? אני רואה שאתה משוחח לך והחומר מונח".

"הרי גמרתי  כמעט! נשאר  אך מעט.  הנה, זה  בגלל השיחה הזו, שנכנסה…  לא אני ניסיתי להתקשר."  אלקוצר, כולו אדום פנים, נשף ונשך: "אז עוד יותר כדאי שתסיים אותה, אני לא אשב פה עד שיתחשק לך לגמור, אני הולך". אך הוא לא זז, אלא הוסיף והביט בי כמחכה.

החוורתי. "עלי  לסיים כעת",  אמרתי בטלפון. "כל טוב ולהתראות" – וסגרתי. לא  הייתי מעונין  – לגמרי  לא הייתי  מעונין –  שהאיש מעבר לקו  ישמע  מפה צעקות.

 "אני אתבע אותך לבירור" – צעקתי אף אני צעקה לעבר אלקוצר, נטלתי את   מעילי   ויצאתי את המשרד מבלי לזרוק עוד מבט לעברו או לעבר הניירות המוטלים על השולחן.

ביתננו –  המשרד שחלון  ארוך עובר  לכל אורכו  בגובה מחצית קומת  אדם  –   חלון שעל   אדנו נצטברו,   כפי שצוין  כבר, שורת תיקים,  מאפרות שלא רוקנו ולא רוחצו זה עידנים, אבק ואגרטל ישן עם שריד  של צמח, גבעול יבש ומכורכם המזדקר   במרכז    תצבורת  בדלי   סיגריות  כבויים  מזה  שנים, כוסות קפה שכוחות עם  משקעי קפה  עבים בתחתיתן  ומה עוד,   משתרע מול בניין המנהלה.

עברתי את  החצר המפרידה  בינינו והבטתי   בשעוני.  השעה היתה עשרה לשלוש; בשעות אלה   רוב  הפקידות הבכירה  כבר איננה –  יואל ובן  אהרון, והזוטרים אף  הם  עוזבים  קבוצות  קבוצות  ומחתימים  את כרטיסיהם  בשעוני הנוכחות. מזכירות אחרונות המאחרות בנשף מכסות מכונותיהן  בכיסויי השעוונית, מתקנות מעט את קו האודם  בשפתיהן שיישאר ישר, מתאפרות ומתעטפות במעיליהן הססגוניים ואינן  נענות  יותר לשאלות  ופניות. ואם הן נענות קולן  חמוץ, צרוד  ומרוסק וענותן  חלושה.  ויתרתי אפוא   על  הרעיון לתנות  צרותי באוזני  מאן דהוא ויצאתי אף אני. וטוב שבין קבוצות הבנות העוזבות  וצועדות ברגל כבר במרחק  מה  – אולי  כבר אף מחוץ לשערי המפעל – גיליתי את מירי מקבוצת הייעוץ, קטנה  וצועדת. אמנם  אין היא  נמנית על  עובדי המפעל, ואיני יודע הכיצד היא  נקלעה לכאן  בשעה זו, בשעה שהייתה נחוצה לי בדיוק; נראה כי דרכה הובילתה לסביבתנו ופעמיה כוונו באורח פלא לשעה הנכונה. רק זאת אציין, כי בשמחה פגשתיה.  "לא היה בדעתי כלל לספר לך מעוללות היום, מה עוד על ענייני העבודה בהם אני כרוך", – אמרתי לה ופתחתי, אך…"

"ספר, ספר,  אני שומעת,"  – פתחה לב והייתה נכונה וקשובה להד פעמיי.