לילה

 לילה

אור יום אפלולי השתרר בבונקר הצר, דמוי המערה, כצינור בטון אל בטן האדמה, שהם מצאו לעצמם כמחסה לפני ימים. האנשים היו קפואים, לא זזו. המשנה הביט בראש; האם יזוע. היסוס כבד, המתנה, עמדו בכל. המפקד ישב, מכורבל במעילו הכבד, במקום שבחר בו בראשית בואם לכאן –  בולש בעיניים זגוגיות נכחן, מבעד למבוא הפתוח. רגליו מעוטפות היו בחיתולי סמרטוטים ובפיסות נייר ומקופלות תחתיו, גבו שעון אל קיר הבטון. כך ישבו – כאילו מאז ומעולם ישבו כך. זכרון אנוש אבד; חוסכים היו בתנועה, על מעט כוחם, בתחילה מתוך החלטה שברצון, מי יודע כמה. אולי יומיים, אולי שלושה עברו; אז בא לאחרונה דבר מאכל אל פיהם; חילקו את מנתם האחרונה. אחד, שפירכס על בטנו וזרועותיו, נסחב ומגיע, מגיח מחשכת מעמקיו לריח לחם אחרון, נרדם בטרם נטל את הפרוסה הנחתכת באצבעות לא-נעות בידו. ושמא הוא עצמו, זה היושב בפתח, עתה כך – עברה המחשבה הלאה בראשו של זה, שישב במרחק מה מאחוריו. הן נרדם בשבתו, בעוד האור בעיניו, עולמית.

אך הוא זע. כבהחלטה אחרונה, ניסה זה להתיישר, וניחם, מניע זרועותיו משורשן. אף נלאה, מתייאש: אז זרק את עצמו האיש, את גופו, אל מול פניו בתנועה פתאומית, משתרע, בפישוט איברים, אפרקדן, על הרצפה הנאלחה. רק עיניו פקוחות, לא זע עוד; ואלה התמלאו מעין פליאה, פקוחות, מלאות תמיהה.

כנרגז, קם זה השני; מסורבל בבגדיו, הנקשרים מעליו רובד רובד, מתנודד, עקף את כפותיו הפשוטות של הנשכב על אורחו, האיש השרוע. הליכתו הייתה איטית וקשויה, אך לאחר צעדים אחדים נתאושש, דורך- פוסע בצעדים רחבים. המפקד המוביל, תמיהתו טרם סרה, הרים עיניו; אף ראשו זע קמעה. ניכר בו כי חורה לו על כי הקיפוהו, עקפוהו, כאילו כבר-מינן הוא נחשב, כהוא זה, סמרטוט-לא-צורה סרוח; נרגז ותמה, הוסיף-הביט בהולך; וננער.

אז זע אף הוא, לבסוף. אוסף שארית כוחותיו, הרים האיש מרפקים, בעזרתם זחל, נועץ אותם בקרקע ומתקדם. פושט שתי כפות רגליו הנעולות לצדדים, מכופף ברכיו ככל שיכול, דחף סחב את עצמו מול הפתח. איבריו, שֶׁנִּתְחַיּוּ, מששוב זרם בהם הדם, שוב נעו; וכך יצא-זחל-עבר את הפתח, יוצא אל עולם השלג האינסופי. הוא אף לא הסב ראשו, להביט אל אחוריו, אל המערה, לראות באנשים הרבוצים שם נרדמים.

הוא משך את שתי רגליו אל תחת בטנו, קמץ אגרופיו ופשטם, קומץ  וגורף אל פיו מלוא הכף שלג בכפותיו המכופפות. היא נעיר את ראשו – המגע הקר של השלג כאילו העירו; הוא נגע במצחו בקרקע השלג,  וזחל.  השני הקדימו כהוגן; אך הוא לא ויתר. כפוף, כובעו והצעיף בו עטף את צווארו ואת אזניו הוא התרומם למחצה,  ומתנודד אף קם. כמעט ולא חש כיצד הוא מתיישר ונכנס לתלם הצעידה  החדגונית, הכבדה בשלג השוקע תחת כובד צעדיו: הליכה  שהם היו רגלים לה, ימים  על ימים בערבות אין קץ, שעות, ימים, בקצב לא  מדוד. זו ההליכה עצמה, המוכנית, כשעון שמתחוהו והוא הולך ללא מתן דיו וחשבון   נוסף לעצמו על מה וכי למה, עד שוך היום, הליכה זו עצמה היא   שנתנה לחייהם חיות וכוח להמשיך במסע זה  ללא מטרה מוגדרת, ללא כף תקוה טובה.

עתה, משהליכתו נתאוששה, וזה ההולך כעקבותיו חש כי הנה יש  מי בעקבותיו –  הרגישו כמחוזקים. שניהם ידעו: כך טוב להם, יחד; כי תקוותם כך רבה יותר וראויה. אם שהליכת הראשון בהם נתעכבה,  ונתלאטה, אם שסופת השלג או מהמורה לא-צפויה עיכבתו בדרך, אם שנאלץ להרפות ולהמתין עד שתעבור רוח רעה אחת  שזרקה בפניו מלוא החופן שלג, עד שנעצר כדי שיוכל להביט במה שלפניו ולבחור  בנוף   ובכיוון בו ילך – הנה שוב צעדו יחדיו, קרובים, לפעמים זה בצד זה, לפעמים האחד בעקבות רעהו, כהולכים בסך, כרגילים ואמונים בכך; לתור  אחר מקום ישוב. הן חייב להיות סימן לאדם ומקום יישוב, אף בערבה  שאין לה קץ,

ואף אמנם, כבר לאחר כשלושת רבעי השעה נתמזל מזלם; מקום יישוב. הם מצאו עצמם בבית קברות; על כל פנים, סימן חיים, סימן  לקרבת בני-אדם חיים.  מתוך השלג, בעברם, בצבצו ראשי מצבות, לוחות אבנים לבנות,  אפרוריות, מחוקות חזות; קבורות עד לממחצה ולרביעה, אף מעל זה, בשלג.  הקפטיין השעין זרוע על מצבה, נעזר הליכתו. אף-על-פי-כן, אם כי חוש נעלם הובילם בכיוון ה נכון, לא בנקל הם הגיעו   למקום כלשהו. זלעפות השלג  עיכבו  מבעד לראייתם, אף  התקשו שאת עיניהם ברוח למרחקים. אולי אף תעו בדרכם. מציאות סימן הישוב עצמה, אם נסכה בהם תקוה חדשה וזיק הכרה, היה בה עצמה להרפות ידיהם; כי הנה דימו, כבר הגיעו למחוז חפצם; והדרך רק נתארכה עוד.

הם יצאו מתחום הקברות, ואלה לא נראו עוד. כעין דרך מטושטשת אולי חשו תחת כפות רגליהם – בלא משען, אף בלא סימן; אף בלא אבן דרך. ושוב התגבר קצב הליכתם. לפתע מצאו עצמם בעיבורו של ישוב. ומהו ישוב זה, ישוב של כלום וכלום לישוב דמי. נראה כי עברו מבלי משים, לא חשו בקיום הבתים הראשונים, המפוררים, הנתוצים עד עפר. כנד וחומה התרומם מולם לפתע קיר ענק, אפור, שריד של בית מידות רב הוד, חומרה, קומות, אולי בית העירייה או מגורי צבא. הרוח שככה לזמן מה. הלאה, בהמשך הרחוב המשופע, לא ראו כי אם חורבות אחרות, בתים מנמיכי קומה, שפופים בשיממונם, עמודים קמוטי גג, קירות מטים ללא משען.

גם בית זה, מולו נעמדו, מודדים אותו בעיניהם, בית ללא דלתות, ללא חלונות, קיר חזית קרוע בסדקים כקומת אדם, הבטיח להם אך מעט מחסה מפני שיני הקור. בפנים הקירות – אולם גדול, אולי אולם קבלות הפנים, או אולם ישיבות, משטח למסדר חיילים – ערמות של שלג נצטברו לאורך כתליו, בפינות, בקרנות המפלשים; רוח סחפה בכל בנהמה עמומה. המפקד, סופק כפותיו זו בזו, ללא הואיל – קול כפותיו נספג-נבלע בקירות החשופים, בקול הרוח – ערך הערכת מצב. הוא הביט בנמצא וביש – אך המקום, לא באשר בתוכו, אף לא באשר מחוץ לו, לא הראה קרבה ודמיון למקום מקלט; לא מקום שדי בו למסתור, לא מחסן נסתר, לא חום קרבת אדם; אף לא אל, לא גואל. רק סימני הרס וחורבן, רק קירות נתוצים. קרשים שחורים, ספוגי לחות ופיח, ממפולת הגג ומי יודע מה עוד היו צבורים על הארץ, ללא סדר, כמות שנפלו. לו לפחות ניתן להצית בהם אש. לו היה במה. ואף לו היה במה: האמנם יש בהם כדי לתת חום-מה ? אך כעשן יכלו. ואף לו בערו לשעה. ומה אחר-כך ? ומה אחר-כך? ואמנם זה כעת? לשבת, לקפוא כאן דוממים? כי זה סופם; הן נראה לעין. כי אין מציל. לכלות באפס כוחות; אם לא ברעב, בו לא חשו עוד. וולכת הלאה – לא עתה העת.    אף הסגן ישב, מרכין ראשו בין ברכיו,ליד הקיר, תפס לו פינה.  הערב מאפיר, וטוב כאן – טוב אף כאן – מבכל מקום אחר.

  הוא ניגש לקצה הערמה, ערמת הקרשים.,שקו מקצועותיהם עטה  לובן שקוף כחלחל של כפור,  ונגע-דחף בקצות רגליו אחד הקרשים. הלה זע,  חורק.  ואולי זה הרעיון? יכינו להם מחסה מהקרשים לאורך הקיר ללילה. יתפוס את הרוח. אף ייחם. הוא אחז בקרש,טילטלו, נע וזע  בכל גופו ימין  ושמאל; העץ נאק,  חורק ונאחז כשיני-מסמרים ובליטות ברעיו, עד נחלץ.  הוא חזר וטילטל בעצים, הפרידם, חולץ, נושא קרש,  הולך ומשעינו אל קיר.  השני, מליד החשיכה המתעבה, ממול, הביט בו בלא אמונה, בוהה נכחו, נאלם.

 המעט שבנה, קרס-נפל; לא הרפה השעינו ובנאו שוב. ללא פטיש, ללא מסמרים. הן ידיו ממילא לא היו נענות לכך. תיקן ואיזן מהצד,  שוב ייצב. הממם: ככה: אמר לעצמו. זה עומד.  זה עומד, המהם, ונשימתו מרקדת בחלל לבנה, כמכושפת – עוד הוסיף, עמומות, זה עומד, ככה… הממם… ככה…                                                                                                     בונים… וחזר ונטל שוב קורה, ואמר וחזר ושינן ככה… בונים…סוכה… בקצב, כך-בונים-סוכה-בקצב,  והקרשים הולכים  ומתרבים ונשענים ומשאירים מפלש קטן בינם  לבין הקיר, נוטלים קורה שניהם כדי לייצב מלמטה, שלא יעופו ברוח,  ממלאים סדקים בינות הניצבים כבר, משעינים קרש אחד שחור  על משנהו.   ועורמים בערמה,  טופפים ומוצאים להם  מקום, והקצב גובר, ולבקתה הן  ממילא אין אפשרות כניסה,   שבלהט העבודה סתמו את פתחיה, ואף שלא  ברצונם נתגלגלו קרשים. ואם מי מהם שם לב, סתם את פיו  היטב ולא אמר דבר,  מה עוד אם לא ראה ולא שמע כחשיכה החובקת, שהרי אף לו כן, הן כמה מקום יש כפנים. אם לעמוד או  לשכב או לשבת כפוף איברים,  והנכנס הן ממילא אחת דתו לקפוא בישיבתו  או בשכיבתו ולמות, אך  הקרשים עוכרים. אם לאט אך כקצב, מיד אל יד, ממקום למקום, עד הבוקר אור.