יום השוק; הלחם, הקרקס

יום השוק; הלחם, הקרקס.

סבתי עולה מצד מלוי העפר, שתי חבילות גדולות של קופסאות קרטון בידיה, על תוויותיהן המבריקות, עם  ציורי נעליים, נעלי זמש, נעלי בית, דהיינו פוזמקאות רקומות ברקמות איכרים, עם ציוני מדות. אני אוחז בחוטים, המחזיקים את החבילות, לבל תיפרדנה. אף אני רוצה לעזור.

"עזוב את החבילות", –  נוזפת סבתא – "לא די שאני סוחבת קשה, עוד אתה תלוי עלי. כבדות הן בלאו הכי".

על הסוללה, למעלה היא נעצרת, מניחה על הארץ את משאה. מטבע מנצנצת, הנה לפניה, על העפר. היא מוציאה אבנטה, ארנק-עור שחור, עב כרס ורב-קמטים ורבדים מבין קפלי בגדיה, ומניחה את האגורה בתוכו בזהירות. נוטלת היא את חבילותיה וממשיכה בדרכה שבעת רצון – בעוד אני נסרך לצידה ככלי  אין תכלית.

אבא – בעיצומה של מלאכת הקמת המשכן, זה אוהל המועד בו הוא משמש בקודש פעמיים בשבוע – מלבד ימי השוק המחוזיים, ימים שלחג ייחשבו, ובהם העבודה כפולה ומכופלת. אין כמו זו עבודת הקודש. יתד אחר יתד נתקעת באדמה הפריכה, חבלים נמתחים לאורך ולרוחב, בשורה ישרה ומדודה, כבסרגל, לאורך מרווח-עפר רחב ידים שמשני צדיו כבר עומדים מרבית אוהלי הרוכלים בשוק. הנה, לידינו, הגב' אברמסון כבר פרשה על קרשי עגלתה ערופת הטל את מיטב מרכולתה –  כפתורים וסדקית למיניה; אחריה האוהל המוארך קמעה של האדון גרטנר ובניו, על שלל גוני רקמה, – בדים, בגדי חורף וקיץ. כמה שורות של אצטבאות אצלו באוהל! כמה גלילי בדים! ממולו –  אוהלי ממכר צעצועים בפרוטה, חבלים קלועי-שזורי צבע וחוט המלמדים את רגלי הילדות דעת. חשוקים למעגל, בובות סמרטוט פשוטות ליד בובות המעלה, צבועות ויודעות לעצום עיניים, ודברים אחרים משונים עין לא ראתה ומי ימנם מזיכרונו לאחר שנים.

עתה תורי באמת לעזור. היריעות נמתחו, האוהל כבר עומד על מכונו – ואנחנו יוצאים, אב ובנו כגוף אחד, ובנפש חפצה, עטויים בגדי השוק, בגדי עבודה. לא כמלבושנו ביתר ימות השבוע, בהם אבי יושב בבית קפה סמוך, נותן עתותיו במשחק הביליארד, אותו משחק נאה של כדורת על שדה ירוק. יוצאים אנו, אם כן, רותמים עצמנו אל עגלת יד קטנה, עמוסת ארגזי-מדות, המלאים סחורה מכל טוב, נעליים למיניהן להביאם למעלה, אל ככר השוק, אל תוך האוהל רחב-הידיים, על יריעותיו בעלות הפסים הכחולים-הלבנים הדהויים. אני דוחף, ככול כוחי, בעוד אבי סוחב; ואני חש, פרנסתי מצויה. אני מרוויח את לחמי בכבוד.

יום קיץ היום, לא מאותם ימי חורף קרים, בהם קשה המלאכה עלינו שבעתיים. מהמורות של שלג מיתמרות על הכביש ומתאמרות בגלגלי העגלה, בוץ מתמסמס זורם סמיך בַּעֲקֵבוֹת עֲכוּרֵי הַמַּרְאֶה שהעגלות הותירו בשלג אחריהן, ופתיתי תמיסת קרח נוזל חודרים מבעד לחרכים הנפתחים בנעליים. הידיים קפואות, אין הן נעתרות למלה טובה, אף לא להבל הפה החם הַנִּשְׁאָף עליהן במרץ הראוי לעשייה מועילה יותר –  ימים בהם אף האדם המבוגר ניחם מאחוז ביצול המעוטר במגן ברזל קפוא.  נוהגים אנו, אפוא, לעצור לפני בית היין בדרך; אבא נכנס, ולאחר שעה קלה בצאתו, כוס יין רתוח בידו. "שְׁתֵה", הוא אומר לי, "ותתחמם אף עליך מעט הנשמה". אני מחזיק את הכוס המהבילה בין שתי ידי, ולוגם מהיין  בלגימות קטנות.

עתה – השעה עודנה מוקדמת, אולי שמונה בבוקר ונדירים הקונים. סבתא טרם הספיקה לסדר את הארגזים, שמשטחם העליון הוא הוא גם דוכן המכירה, עליו מוצג פאר תוצרת העיר. כל סוג סחורה קונה היא בנפרד, מבעל מלאכה אחר, מומחה בכך; מכתתת היא רגליה אליהם בערבים, בוחרת, ממששת, ממשמשת, עומדת  על המיקח לגבי כל סוג סחורה בנפרד. ובאים הקונים, שואלים להא, מהנהנים בראשיהם לדא, וזה קטן, זה גדול מדי, וזה דווקא מוצא חן בעיניהם, אלא שאולי בצבע אחר, אם כי הוא בינתיים מחזיק בזה וגם מזה לא ינח ידו, מסובב את הסחורה שהיא כאמור נעל ובודקה משמאל, מרימה ומביט בסולייתה מימין, בוחן את משחק אור השמש על העור, מקיש ומנקש עליה ומקשיב לצליל כמקשיב לצליל כלי-זמר הבנוי נאה ומשוח בששר; מניע את אף הנעל ער שהעור נותן בשיר קולו; אחר ממלמל דבר מה, כמבין, ואף אבא מצטרף אליו מיד ומשמיע מיני הללויה ודברי שבח לנעל, ומיד היה נירום ומרחיק,  לולא זה קושרו, כלומר הקונה, המהמהם בשלו, בבאסו אוסטינטו, כמענה על כל שבח, במיני נחרות ונהמות של זלזול בטיב, בצבע, וביותר באיכות הבצוע. והסחורה עוברת מיד אל יד, מהקונה למוכר ובחזרה, וממקום למקום עד שאין מקום בו אין סחורה ואין סחורה הנותרת במקום שיועד לה מלכתחילה על מכונו. וכאילו אין די בכל אשר כבר פרוש ומפוזר סביב על קטעי עיתונים – ושיירי בד היריעה,  הארגז נפתח ויוצאות עוד משם מיני נעליים נוספות עין לא ראתה והשמש כבר נשתה פניהן, וזו האחת אשר לב הקונה ביכר וביקש ביניהן, זו האחת המניחה את דעתו לחלוטין, ואכן הוא מבטיח לחזור ולבוא ולקנותה באחר הימים, אם לא באותו מקום ומעמד ממש. מכל מקום כעת הוא מניע את ראשו בצער כן ובלאו מוחלט, ואין תימה אם קללות שקטות אך תכליתיות מלוות אותו מכאן ועד לדור עשירי.

הבוקר מאיר והשוק מאיר פניו וקונה ראשון מוציא את ראשו מבין העננים ומופיע, צעדיו מדודים וכולו מאיר  כבוד; אדון אחד בעל בעמיו, לבוש מכנסי רכיבה וכובע-לבד נאה-תיתורה, עם נוצה קטנה על ראשו. שפם-מדות לו המסתלסל אל-על, ומעיל-חזיה כחול-כהה הוא עוטה תחת למעילו. אף מקל ברגליו, כיוצא לטיול בוקר.

הוא עובר לאיטו לפני הדוכן, ככבש זה הרועה בכר, מלקט מכאן  ורומס בדרכו. כבר עובר הוא ואיננו, אלא שהנה הנהו נפנה ושב וחוזר, בטרם נעלם; עיניו נתקלו בחפץ ששבה את לבו, נעל מן המנעלים, סחורה נעלה, אשר עלתה על כולן, ואולי היא אף משובחת, וכבר אבא פוקח עיני חושד ועיני חושק.  "ומה מוצא חן בעיני  האדון המכובד, במה לשרתו?" כבקי ומנוסה, מרוב שנים. "שום דבר מיוחד,  הנה הסחורה אשר אני מבקש, אין לכם – ".  ואין עינו זזה מאותה נעל. בוחן הוא אותה מכל הצדדים, אף זז ימינה מעט, ואחר מעט שמאלה, כמתכונן לנגחה בעיניו, או אולי כדי להיטיב לבחנה בשום שכל. לראות אם הנחתו הראשונה לגביה אמנם מתאמתת.

"ושמא נעל זו, היא הראויה בעיניו?" – בוחנו אבא בחינה שכנגד.

"המ-המ" – מכחכח האדון – "וזו היא… זו בבחינת נעל? שעולה על רגל בן-אדם?"

"אך. קא סלקא דעתך? והכיצד ישאל האדון כזאת? הרי כל שכבודו יראה בכאן  אך מן המעולה בסחורות היא". וכחיזוק אחרון כנגד כל טענה, מוסיף הוא; "שלולא כן, לא בכאן, הרי, היה מקומה". קולו משחק על גבולות השכנוע, הכרת הכבוד העצמי העלבון שאין למחותו.

"נו, עוד נראה כמוה בשוק". מוותר האדון, ומסתלק ברוב כבור והדר כשחזהו נטוי לפניו.

השמש עולה. זרם הקונים מתגבר. אף לי עבודה, מלבד המזדמן לי, כגון לפתוח פה ולומר שבח, מן הלמודים, על סחורה מן הסחורות, עד שאבא או סבתא מתפנים ממכירה אחרת  – והיא, לשים עין על הגנבים שבשוק; לבל יבוא אחד מהם, ובין משמוש לפשפוש ייצא לטיול מזורז עם אחת ממנעלינו על ידיו. לא זאת בלבד – אלא שבשכר טרחתי, ובעבור כל מכירה ממשית, כפרס עידוד לחיי סוחרים, ואף בתור שותף מלא למלאכה, סבתא מעניקה לי שתי פרוטות.

וכך קורה, שעד שעת הצהרים  –  הנה אני עשיר. אוצר בלום בידי; שתים-עשרה פרוטות. כאש אוכלה  הן בעצמותיי, מבקשות מוצא. אם כן, די לעת עתה מחיי המסחר. אני אומר שלום לשעה קלה לאבא וסבתא, ויוצא "לשוח מעט בין האוהלים. להגיד שלום לגב אברמסון הזקנה, לראות ולרעות מעט בשוק".

אני נעמד באחת הפינות המוצלות של אוהל כלשהו. דבר ראשון – אני מוציא מכיסי את כספי; מתבונן בו. ואמנם, כחדש הוא לי, עד כי מתקשה אני לעמוד על טבעו; עתה, משקיבלתיו, האמנם כולו שלי היא? או שמא חוטים לו, חוטים סמויים? הלצום הוא, אם לאכילה? הלהריחו וליהנות ממנו במישוש וראיה, או בממש, כאדם?

אני נקשר וניקש במזימות לבי. – והנה, דוכן לממכר סוכריות.  בדחילו אני ניגש. דומה, סוכרייה זו, – ומחירה שתי פרוטות – היא ראשית החטא. אלא שעתה, משהיא בידי, – סוכרייה חמצמצה זו, דביקה ומתמסמסת – אין טוב מלהביאה אל המקום המיועד לה, אל בין שן וחיך, שלא  תימס ותימרח ותידבק ליד, מצוצה מעט וּמוּצֵאת, מאוסה ומצומקת, כמו זו שילדים אחרים, שרירם נוזל תחת  אפם – ומהם וכמוהם די והותר מסתובבים בשוק  – מחזיקים מרוב דאגה בידיהם שעה ארוכה.

את היעד הבא של הפרוטות, מכל מקום, יש לשקול היטב. אשה שמנה אחת, מין תרבוש כרוד יחדיו ועשוי ממטליות צבעוניות כעין הכרמיל על ראשה יושבת מאחורי מתקן העשוי לכך, תוכי ירוק-זית על כתפה, בעוד לצדה קופסא קטנה עם כרטיסי קרטון צהבהבים. וילון זעיר, המוסט מעת לעת על ידי חוט נעלם, עשוי בד קטיפה בגון הארגמן מסתיר-מגלה שני צינורות-זכוכית דקים – משכנם של שני שדים אדומי-חזות, גדולי-אוזניים ומשולשי-פנים, העולים ויורדים בהם, בצינורותיהם, כל עת שהאישה-המכשפה מצווה עליהם לעשות כך בידיה המסתתרות מאחורי הוילונות. והיא עושה כך מדי פעם, עת נזקקת היא לעדותם לחיזוק אֲמִתּוּת דבריה, לפיהם "אחבקין עכברון, שד משחת, ישר מכבשן האש, מגיד עתידות לכל; הוא ינבא את עתידך, אם סופך לחבל או לתליה, עם בתעלה או במסבאה או במטה, מרוב יין תמות; אם קבצן תהיה כל ימי חייך, או רק באחריתם; אם עם רוב נשים תשכב והן תבגודנה בך, או אתה בהן; אם אהובך בוגד בך, או אם את ביתך יכה ארבה או ברד; וכן מתי לאחרונה חלית באדמת. רק חמש פרוטות, רק חמש פרוטות; בואו בהמוניכם. אדונים מאוד-מאוד מכובדים ושוליות-נפחים; נערה פתיה המחפשת זקן סובא; פה יתגלה, אחת ולתמיד, פה עתידכם יתגלה; ולכל מחיר אחיד, חמש פרוטות, רק חמש פרוטות".

ואמנם, יש הבוחר להכיר עתידו, ומשלשל לידי הגברת חמש פרוטות. הגברת בתרבושה מפעילה ידיה תחת מעטה הארגמן, והשדונים פותחים מיד בריקוד עליז, זה מטה, זה למעלה, או נשארים תקועים באמצע הצינור על החוט, סובבים ועומדים, כמתבוננים בלקוחם. אז תניף האישה את כתפה השמאלית, והציפור יורדת לאורך זרועה, מקשקשת במקורה בקצות הקופסא ובין הכרטיסים, מחטטת מעט בין הדפים. "זו, את זו?" שואלת האישה, ומקבלת את הטיות ראשה של הציפור כאמירת הן. אף היא עצמה, האישה, עושה כן. מטה ראשה פעם, פעמיים, כן, כן. אחר נוטלת היא את הציפור על קצות אצבעה, ולהודיעה את תודתה, ואת תודת הציבור, היא משקה אותה מים. עתה, מששבה הציפור ויושבת היא על מקומה כבראשונה, נפנית האישה ממנה ומוציאה כרטיס מהכרטיסים, ממקום שם הציפור בערך ניקרה, ומודיעה; מזל גדול היא הוציאה לך, מזל גדול, חמש פרוטות, בבקשה".

 ואני מביט בשדונים. אינם זזים יותר. מוזר. אולי התעייפו. משהו בכל זה אינו נראה לי, ואני מוותר על שיג ושיח נוסף עמם.

ליד המקום פועלים עמלים על הקמת זוג כלונסאות שראשם בשמים. בעת חפירת היסודות גלגלת נתגלתה להם, של מת. נראה, כי השוק עומר על מקום בית קברות ישן. הכלונסאות – עד הערב  כבל-ברול יימתח ביניהן, עם משטח זעיר ככף רגל איש בקצותיו, – אורות זרקורים יאירו יציפו, ושם, למעלה, בגובה של כעשרה מטרים מעל לראש הקהל רוקדי-על-חבל יציגו ממעלליהם עוצרי הנשימה.

כאן, למטה בינתיים, מספר ילדים יושבים על רגבי עפר שפוך, מגלגלים את הגולגולת בין רגליהם. אם לשפוט על פי מראה פניהם, איני חושב כי ירצו לצרפני אל משחקם. מרחוק מביט אני בהם ופונה, ער שאני בא אל אוהל ענק. שלט צבעוני גדול נשען על צידו על יריעת הבד בפתחו, ועליו דמות נערה חצויה; ממותנה ומעל נערה היא, משם ומטה – שולחן, או ארגז אטום. – אני משלם גם כאן ומוציא – הסקרנות – איני יודע אם לגבי הנערה או לגבי מחציתה הנעלם – קובעת. בפנים, חנוקי נשימה, יושבים אנשים בשתי שורות. הנערה מתגלה  מאחורי וילון מוסט.  עיניה קשורות. היא אשת סגי-נהור – כל רואה. איש עובר בקהל,  מרים ומחזיק חפצים שהוא נוטל  מהיושבים בקהל. שפת רמזים. "מה  אני מחזיק ביד?" "שעון יד" – עונה הנערה. "מה הוצאתי מכיס האדון?" "מטפחת אף". "מה אני מחזיק כעת"? "עט" – וכיו"ב.  הקהל מתמלא פליאה. אכן, היה  כדאי  – כדי לראות פלא כזה – שתי פרוטות.

הלאה מעט – אשנב קטן נפתח ביריעה לממכר כרטיסים. כאן נערכת, כידוע, הצגת התבל הגדולה ביותר, משחק מסוכן עם המות, אומץ עם העזה במשחק עם חידושי טכניקה, 15 פרוטות". אני סב את האוהל בלאט, ומציץ מבעד לקרשי היריעה. רעש מגיח מהאוהל לפתע, עולה ומתגבר;  בתוך כדור-סורגים ענק איש הולך-סובב על אופנועו, עג בתחילה, נטוי על צדו, בתחתית הכדור, אך נוסק עולה הוא ומטפס, נוסע על קירות הסורגים במהירות גוברת; מעגליו מתרחבים, ראשו מול ארץ ורגליו אל סול השמים, רוחש ונוהם, האופנוע ככלי ששולח פרא בעולמו, עולה ויורד כמסוחרר; אימה להביט. אחר לפתע: שקט. וזהו; גמר ההצגה.

לא הרחק, בפינה שקטה, יחסית, צייר יושב ומצייר דיוקנאות בפרוטה. אני מביט בו ובמעשיו, ארוכות, כיצד הוא מטה כל קו.

לבסוף, אני מוציא את פרוטותיי על קרקס; הכרוז מושך את לבי. אין זה המבנה העגול המקובל; אני נכנס לאוהל צר וארוך, ומושבים לו ליד שתי דפנות היריעה. על הבמה עולה אוכל החרבות. עיניו יורות זיקים; בפיו, כאמור, להט החרב המתהפכת. ולא חרב אחת, ככוסיות יין בזו אחר זו מריק ומרוקן האיש העומד על הבמה אל קרבו להב לאחר להב, חרב אחר חרב; עומד הוא בגרון נטוי ופיקתו בולטת, איש רזה, שחרחר וגבוה, והחרבות וודאי עד אלי טבורו מגיעות, כה ארוכות הן. אחר משתחווה הוא קלות מול הקהל, חמשה ניצבי חרב חדה, עם קישוטים וגדילים ניצבים לפיהו, מתיישר, מוציא אותן אחת-אחת ושתים-שלוש ביחד, מנגב להבן במטלית העשויה לכך ומחזירן לנדניהן, שנער יפה העומד לידו מחזיקם מוכנים כבר לשם כך.

עד שאני חוזר ל"שטנד", קרי דוכן הממכר, חששי מתאמת; אבי מחכה לי בפינה, בעיניים מאוימות, תוהה אל אן נעלמתי לשעה ארוכה..