בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
ההערות: 1) מגיבים על הנאמר בבלוג שלי, אך הודעות על התקבל הערות אינן מופיעות. איך אני יכול לדעת שהגיעה התייחסות אליהן?
2) אולי מישהו ילמד אותי איך משנים/מתקנים נוסח/ מוסיפים קטגוריות?
אשמח אם מישהו יואיל לעיר לי אם מה שאני כותב יש או אין בו כעת ענין.
ולענין: התחלתי לכתוב מעין פרקי חיים. מעשה שהיה כך היה: פתאום בני הציע לכתוב פרקים כאלה. אז כתבתי ופרסמתי – ועוד – גם שיניתי נוסח ושיוך, והנה התחלתי לכתוב את "תולדות חיי" מהתחלה. אז תעירו – אם יש בזה עבור מישהו בכלל עינין.
אחר ששלחתי לאורי בני, יוזם ספר זה, את הפרק שכתבתי ראשון – לא הפרק הראשון של חיי באופן כרונולוגי, רק הפרק הראשון שהוא הציע את נושאו והתחלתי לכתוב – הוא כתב:
"יופי אבא, אני שמח שהתחלת לכתוב ועולים סיפורים יפים ומעניינים!"
באמת כמו שאמרת הסיפורים האישיים הם העיקר (אם יום אחד תוציא/נוציא מזה ספר זה צריך להיות המוקד, ופחות הרקע מויקיפדיה). התמונות גם מאוד מוסיפות!
אני אגיע לקראת הצהריים ואז אולי נתחיל להקליט לפי מה שתרצה לדבר עליו (מציע להתחיל לפי הסדר מהילדות…).
אורי
אז טוב – אני מתחיל לכתוב את תולדות חיי …
פרק א' של פרק א'.
מה אני יודע על תולדות חיי? לולא הוכחות של ממש בידי, בקושי הייתי יודע שאני באמת חי.
הזיכרון הראשון ביותר העולה לפניי כתמונה היא שאני שוכב – קצת ישן, בשלבי התעוררות – אך לא סתם התעוררות, כי אם עמידה על קיומי – אני שוכב במיטת תינוקות, "לול" בלעז, ומזהה תוך כך בשיחתן את קולה של אמי, ודודתי אילנה. האמנם יכול אני לזכור כל ששמעתי, שקרה, האמנם אפשר להאמין שהבנתי את עיקר הדברים? התשובה, לתמהוני, היא כי כן – הן משוחחות על הקשיים, בנישואיהן. ואמנם הדודה אילנה איננה נשואה, ז. א. היתה נשואה, כמדומה, לחודש ימים ונפרדה מעל בעלה. הנישואין לא עלו יפה. קל לה להבין את שארע לאמי, שלא נפרדה ולא אחר חודש, – אולי אחר שנה- שנתים –שלש: עובדה, לא בביתה אני ישן את מנוחת אחר הצהרים, וזאת כי אין לאמי בית: היא אצל אחותה הגרושה, ומאחר ומטה לי שם – לא מיטת בן דודתי, כי לדודתי כמובן אין לא בן ולא בת – סימן שאמי שלחה עוגן בביתה, לפחות עד עת מצוא. היא גרה אפוא אצל דודתי.
היא גרה אצל דודתי, כי אין לה בית משל עצמה. כ-13 שנים הכרתיה, כלומר זוכר אני אותה, וכל הזמן הזה לא היה לה בית – תמיד גרה אצל אחרים, או לפחות בשכירות משנה. לא היו לה מגורי משפחה.
אט אט חזרה אלי ההכרה – אני משחזר בלבי את תהליך ההתעוררות – ההתעוררות לחיים. אני זוכר את הדברים בעיקרם – לא פרטים. במהרה ביקשתי להשתתף בשיחה – אמי ודודתי התפלאו שמצאוני ער. אני מקווה שאמרתי משהו עניני לשיחתן.
(מה יכולתי להגיד? אולי שלא יהיו עצובות. לא ייאמן? – נדמה לי שאמרתי משהו חשוב… אני מנסה לשחזר…).
*
מתברר שאני זוכר די הרבה מאז. לצורך כתיבה זו – שהיא מחקר – עולים בי דברים שאני יודע על קיומם וזוכר אותם, אך בקשתו של אורי בני לכתוב על חיי "מראשיתם", מחזקת בי את האמונה בכדאיות הדבר. המעשה הנובע מבקשתו מחזק בי את האמונה שאני זוכר מאותם ימים די הרבה – אף כי מי יודע לאיזו מטרה…? ולאיזו מטרה – מלבד בקשת אורי – אני רושם? אין ערך לדברים שילד קטן חווה, מלבד שמעניין לראות מה הזיכרון יכול מאותם ימים עוד להעלות, דבר מתקיים ושגם אחר 80 שנה עוד אפשר לרשום. אולי לא להתרשם מהם… אבל נדמה שיש זיכרון הנובע מאיזה תת-זיכרון – מעצם חווית דבר – ואני מאמין שהלב מסוגל לשחזר…
כבר סיפרתי כמה פעמים – נולדתי ב-28.12.1931. סבי נפטר ב-17.1.1934. הייתי במותו אם כן בן שנתיים –וכ-20 יום.
אבל אני זוכר אותו – דבריו ודמות פניו שמורים בי מאז.
נראה כי הוריי לקחו אותי – גאים בי – לבקר את סבי וסבתי. סבי ישב בקצה המבוא למטבח, מקום אהוב על סבתי אחר כך – שם ישבה, במטבח, תמיד. – ואני הוצגתי לפניו מדדה מדלת הכניסה. הנה, אמנם על רגליים לא לגמרי בטוחות, אני הולך. מחזה ראוי להציגו לפני הסב.
והוא מעודד אותי, אומר לי מלות חיבה שמי יודע מנין הוא שאב אותן: ואני זוכר: "Bucele, bucele", בּוּצֶלֶה, בּוּצֶלֶה..
אין למלים שום מובן ידוע לי. זו מילת חיבה, ששורשיה עלומים, – מי יודע מאיזו סביבה לשונית הן לקוחות.
ואני מדדה אליו לאורך החדר הזה – כסדר הדברים אני יכול לשער שזה המטבח. בסוף אני פורץ בבכי – המטלה כבדה עלי. ההורים מנחמים.
*
אחר – אני כבר "גדול". אני מתלווה לסבתי ברחובות בודפסט. היא לבושה בגדי אלמנות – בשחורים. אדם עוצרה ברחוב – אולי תתחתני אם כן שוב – הוא מציע לה. היא שוללת את הרעיון מכל וכל. ואני זוכר את שיחתם. (בן כמה יכולתי להיות? פחות מבן 3).
אחר כך משהו קורה. בזרם האדם ברחוב לפתע חש אני בודד. מסתמא ברגע לא שמור ניתקתי מעל סבתי ואני לבד ברחוב – אובד בין האנשים. אני עוד לא מרגיש בכך – נאחז ביד עובר-אורח ברחוב, בהיעלם, באופן טבעי, חושבו לקרוב לי. סבתא אוחזת בי מהר ומשיבתני אל חיקה.
*
לא יפה לרשום הכל. אני זוכר מלחמות ביני לבין סבתי על המעבר לשירותים, חינוך לנקיון: נראה כי יש במעבר זה איזה משבר, והדברים נחרתים בזיכרון… אני זוכר שכבר גרנו בדירה אחרת, לא זו ברחוב מייסטר ( בעל המלאכה) 51 ( שלאחרונה, בחיטוט בין חפצי עבר מצאתי גלויה שאבי כתב להוריו לכתובת זו משירותו בצבא האוסטרו-הונגרי ב-1915, לערך. ב-1933-או 34 עברנו לגור ברחוב סמוך – לדירה שמגורנו בה היתה כנראה ארעית, כי מכאן עברנו לביתה המשופץ של סבתא, ברחוב מייסטר 42, הבית בו לבסוף בעצם גדלתי וממנו גורשנו בידי הנאצים ועוזריהם בהונגריה, ב-1944.
משני בתים קודמים ברחוב מייסטר יש לי אפוא זיכרונות , ממס' 51, שם גרנו בקומה עליונה כלשהי ועמדתי לעתים על ה- gang, זה מעבר פתוח, מפלש ארוך שהקיף את קומת הבית מבפנים, מגודר בסבכת ברזל: והבית הארעי שהזכרתיו לעיל. בית אחרון זה, דירת המעבר הארעי, היתה בקומת הקרקע – לידנו גר זקן מאוס אחד בעל נטיות פדופיליות. הוא לקחני בין ברכיו, וזאת, נראה, בכוונות זדון, אם כי טען שכוונתו לשחק עמי: זעקתי בכל כוחי, מבוהל, וסבתי שחררה אותי ממלתעותיו, ר"ל כפות ידיו וברכיו החזקות, בהן הוא לחצני אליו.
נראה כי הפירוד המשפחתי האולטימטיבי אבל חל בדירה הקודמת, במס 51: גם זאת אני זוכר ברור, אם כי לא הפכתי בקיא בכל פרטיו.
מידיעה אני יכול לשחזר כי אבי נאלץ לוותר על חנות הנעליים שסבי העניק לו – המשפחה הצעירה עברה לגור עם אמו של אבי, היא סבתי: הורי אמי כנראה כבר לא חיו, אינני זוכר אותם כלל, נראה כי הם נפטרו שנים אחדות בטרם באתי לעולם, (1924, בערך). הם נצטופפו במס' 51: להוריי היה חדר. סבתא גרה בחדר הגדול: היה לה מקל עץ קישוטי שהיא היתה מחליקה בו את המצעים, שיתיישרו למופת. אני רואה אותה לנגד עיניי עוד: בוקר, והיא מיישרת בחדרה את המצעים.
את פרטי הריב בין אמי לסבתי אינני זוכר כמובן: אבי קם להגנת אימו וסטר לאמי.
את הסטירה אני זוכר – אולי את המעמד בו אבי סטר לאמי, או אולי את עובדת הסתירה.
אמי קמה ועזבה את הבית.
מן הסתם עזבה אל אחיותיה.
יותר היא לא שבה לבית לעולם. רק שנים רבות אחר כך ביקרה פעם או פעמיים – לראשונה. ומשנודע לי כי היא באה – רצתי לקראתה. נראה שידעתי את הכיוון ממנו היא אמורה לבוא – אך לא מצאתיה. הלכתי כברת דרך ארוכה , עד שנואשתי וחזרתי לביתנו.
נודע כי היא אמנם כבר הגיעה – ומשנודע לה כי יצאתי לקראתה, יצאה אף היא אחריי.
משנוע לי כך, יצאתי שוב לקראתה. ושוב לא מצאתיה.
ושוב חזרתי לבית.
הפעם החלטתי שלא לצאת שוב. ואכן ,לאחר זמן היא שבה והגיעה.
מה חבל היה לי על הזמן שאבד בחיפושים והמתנת סרק. איך שהוא פרק זה נשאר בזיכרוני – כפרק שסימל אבדן.
אנחנו עברנו לגור בבית שסבי וסבתי קנו לעצמם, הן למגורים והן כמקור הכנסה נוסף, עוד ב-1916 לערך, מכספים שהרוויחו ביושר במסחר הנעליים בו סבא עסק: זה היה בית מס' 42 ברחוב.
אני זוכר את שיפוץ הבית. אני זוכר שכבר גרנו שם וחליתי – בוודאי באחת ממחלות הילדות – אולי אדמת. ואולי רק הצטננתי. היה לנו צַבָּע שֶׁצַּבָּע את קירות הבית – ואני זוכר את שמו גם: קראו לו ניקולצבורגר. בזכות מה אני זוכר את שמו? – זאת קשה לומר, וקשה לייחס את זה לעובדה שהוא ידע להתבדח עמי. "מה לך?" שאל כששמע שאני חולה. "בוודאי הצטננת. בטח ישנת בלי נעליים" – אמר. בזכות הבדיחה הזאת אני זוכר- ואזכור אותו עולמית.
הנה כלי העבודה עימו הוא צבע את קירותינו:
על כלי זה נכרכה הדוגמא לצביעה – דוגמא פרחונית יפה..
אני זוכר גם את הדוגמא בו הוא צבע את הקירות – העביר מין גלגל-צבע שהותיר אחריו עקבות של דוגמא כלשהי. שנים רבות אחר כך – ב-1970 לערך – כשביקרנו, אני ואשתי ובני מא"י בהונגריה, באנו אף לבית הזה – דייריו התפזרו מזמן לכל עבר, הדירה שלנו אבל נותרה במקומה: ואף דגם הצבעים על קירותיו לא השתנה. לא רק זאת: אף הוילונות על החלונות, וילונות התחרה נשארו כמו שסבתא תלתה אותם ב-1940 או בסמוך. לפלא היה בעיניי הדבר – אך לא היה לי את מי לשאול.
ביקור זה הוא פרק נפרד בתולדות הימים. בשנות ה-70- (למאה ה-20 ) הונגריה אך נפתחה לתיירות – אחר התקופה הקומוניסטית שראתה לנכון להסתגר מפני העולם, לבל יגעו בה רוחות תרבות המערב הקאפיטליסיטיים והכל ייצאו כגוף אחד לתרבות רעה. אז נפתחה גם האפשרות לבקר בהונגריה. עד אז – כמה שלא נסיתי ורציתי, לא עלה בידי הדבר. אדרבא – בביקור קודם של משפחתי באירופה, סמוך אחר נישואיי, – נסענו עם אשתי לאתונה, משם לבלגרד: באתונה הבטיחו לי שבבלגרד נקבל ויזה: חדר הקבלה באתונה היה מרווח ומקושט בתמונות. – בבלגרד השגרירות היתה ברחוב פרולטרסקיה, לכאן כֻּוַנּוּ לבקש את הויזה שהובטחה לנו עוד באתונה: אשנב צר נפתח לפנינו, אף נסגר בפנינו בחבטה.
אך עתה, בביקורנו שלאחר תקופת ההסתגרות החמורה של הונגריה בפני כוחות הזדון המערביים, היינו אורחים מכובדים: האפשרויות היו מוגבלות אך אלגנטיות ויקרות. שׁוּכַּנּוּ במלון הילטון בכיכר רוזוולט בבודפסט, ואכלנו – נגד תלושים שחולקו לנו בעבור כספנו – במסעדות הפאר של בודפסט.
הגענו אפוא לבית בו סבתא גרה – כמה פעמים כבר סיפרתי שבחלומותיי אני חוזר לשם: סבתא פותחת לי את הדלת – או לא פותחת, או איננה בבית – חלום חלום וענינו.
הגענו לבית- הוא לא השתנה מאז. דייריו עזבו – כולל המשגיח, שהיה בלילה פותח לדיירים המאחרים בנשף – היה מקבל עבור השרות 10 אגורות, שכנראה היו שווים את ערכם באותם ימים. הוא היא נאצי –איש צלב הקרס, שונא יהודים. היה גם מאיים עלי- ילד קטן, שירצח אותי- אולי היה שיכור וחסר דעה – אשתו הצילה אותי מידיו וציותה עלי לצאת מביתם לחצר.
אבל הוא כבר עזב מזמן – עזבה גם המשפחה הנחמדה, ממוצא פולני, שבאה לגור בימים בהם הפולנים ברחו להונגריה, אולי ב-1939: הוא היה שען וקיבלתי ממנו במתנה אפילו שעון קיר ענק, מפורק לחלקיו, שזמן מה שיעשעני בגלגלי השנים שלו. אחר כך כבר אסור היה לדבר איתם, ועם הזמן נעלמו. מי יודע מה עלה בגורלם.
נעלמו ועזבו גם המשפחה הצוענית שהיתה גרה בקצה החצר. הם עברו את המלחמה איכשהו בשלום. אני זוכר את הגבר שחור-הלבוש – הם היו כַּנָּרִים, כמובן, ובתום המלחמה אפילו היו בידיהם מאכלים. כשבאתי אל דלתם לבקש, הם העניקו לי חתיכת שומן חזיר – סבתא ציותה עלי לזרקו, כי היא עדין, למרות הרעב והמחסור- שמרה על כשרות, ככל הימים, ואף שהיתה מן הסתם רעבה גם היא, ולא סתם.
לא היו עוד דיירים בבית, אם כן – הבית עצמו הפך למין בית מלאכה של מחלקת האחזקה העירונית, ששם את משרדו בדירה הטובה ביותר בבית, דירת סבתי, שהיו בה מקלחת ושירותים, לא כביצתר הדירות שבבית שהיה רק ברז וכיור צמוד לקיר, ששימש לבישול ורחצה אהדדי. ופלאים – כי על הקירות התנוססו עדיין ציורי הקיר של גלגל הצבעים של האדון ניקולצבורגר – ושנה 1973- בערך, 25 שנים אולי אחר שהוא צבע אותם!!! לא ייאמן. ועל החלונות – וילונות התחרה של סבתא: לך תדע אם הם באמת היו אותם וילונות, – על כל פנים לי הם נראו כך.
היתה זו אפוא דירת שרד, המשרד של מחלקת האחזקה העירונית. כמה פקידים היטיבו בו זה עתה את ליבם בארוחת העשר שלהם – נראה כי אך זה עתה סיימו את ארוחתם ושאריותיהם עדין התנוססו על השולחן שתפס חלק מחלל חדר המיטות לשעבר של סבתא – שם היו לפנים שתי מיטות גדולות, מקושטות ומכוירות בתבליטי עץ שונים.
נפעם העברתי מבטי על הדירה. סבתא נפטרה מזמן – 1962 בערך – אך לדידי רוחה עוד חיה שם.
הדבר היחיד שאני זוכר עוד הוא כי שאלתי את עובדי משרד התחזוקה שבדירה האם יש סיכוי שדבר מה נותר מהחפצים שבאותם רגעים אחרונים לפני שנאלצנו לעזוב את הדירה ארזנו והורדנו למרתף הבית. "לא" – נחמו אותנו – "לא סביר שדבר מכל זה נשאר אחרי כל כך הרבה שנים". ( היום עולה בדעתי – אבל רק היום, ואז לא הייתי מעז להתווכח עימם – אך אם ציורי הקיר – והוילונות – נשמרו בעינם?)
זה היה מצער. היה יכול להיות בכך איזה דרישת שלום משנים עברו – שהיו יקרות בעיניי. איזו פגישה זו היתה יכולה להיות! אך לא היתה, לצערי.
אמי עזבה אפוא את הבית – רק רגעים בולטים באמת נשארים בזיכרון. אנחנו עברנו לגור מבית מס' 51 לדירה זמנית, ומשם לבית מס' 42. אז – כפי שהערתי – עלטה ירדה על זיכרונותיי, אמי לא היתה: שבה רק לרגעים, וזאת אחר זמן, לעתים קצובות. היא באה לקחת את רהיטיה, בעיקר שולחן טואלטה של עץ חום-בהיר, קטן, עם מגירות, שבהן לא היה מאומה, בכל אופן שום דבר הראוי שיזכרוהו, מלבד קופסה עגלגלת, מקושטת-מכסה, קופסה זעירה בה שמרתי על אגורה שקיבלתי במתנה לחג, אגורה שייעודה היה לשמש גרעין לאוצר בלום שברבות השנים יתווסף אליו ויצמח ממנו. אם היו שם בתחילה יותר ממטבע אחד, אינני זוכר- אבל אם היו עוד מטבעות מספרן לא צמח אלא פחת, עד שנותרה המטבע הבודדת, מחכה לימים טובים יותר.
סמוך לדירה במס' 42 היה גן ילדים. עם הזמן למדתי להגיע אליו – ולחזור ממנו – לבד. היו לי שם חברים – גם פרטים אחרים זכורים לי – היינו מקבלים של לאכול, על פי רוב דייסה חמה עם קקאו. אני אכלתי את שלי בגבורה – היו ילדים שהעדיפו לבחוש בדייסה זו, התמחו לעשות ממנו קווטש ולזרוק. בקיצור, היו מגעילים. אינני יודע מנין ירשו זאת – מהוריהם?
בחצר היה ארגז חול גדול, שבסיימי את הפרק הזה בחינוכי ובהגיעי לכיתה א' בבית הספר, עוד חזרתי אליו פעם, לשחק בחול.
היו בגן הזה בנים ובנות, והיו ילדים שהתענינו ביותר במה שהבנות מסתירות תחת שמלתן, והשתדלו להרימן לראות מה מסתתרת תחתן. הילדות אף הן היו סקרניות – היו נכנסות לחדר השירותים עם הבנים, לראות איך הם עושים פיפי.
בצהרים, אחרי הארוחה, היו מסדרים לנו מיטות מתקפלות לאורך האולם – היינו אמורים לישון מעט אחר הצהרים. היו גם גילויים הומוארוטיים – זה טבעי כנראה לילדים בני 3-4. במיוחד אהבנו להחזיק איש בטוסיק רעהו. נראה כי הגננות התייחסו לכך – אם הבחינו – בהבנה.
הן השתדלו ללמד אותנו דברים נחוצים. גם את שם הגננת שלימדה אותנו להתרחץ אני זוכר. שמה היה פאולה. היא הביאה קערת מים שהעמידה אותה מולנו, באמצע האולם. . אנו ישבנו בשתי שורות משני צדדיה והיא רחצה יד – וניגבה במגבת. הראתה איך לא לעשות. עיקר הלימוד היה – לא לקמט את המגבת, אלא לקפלה יפה וכך להתנגב. עד סוף ימיי אזכור את תלמודה – ואעריך: דבר פשוט, שנשאר לי לשנים בזיכרון: לימדה אותנו סדר ומשטר.
על הקיר מולנו היתה תמונת מריה הקדושה, אם ישו, לבושה בגלימת תכלת. רבות התבוננתי בה, והתאהבתי בה לכל ימי חיי. היום אדע – היא מילאה לי מקום אם. ואמנם לשם כך הביאוה לגן – להיות אם לכל הילדים הקטנים האלה שקיבלו את חינוכם בגן הנוצרי הזה. בתלמוד תורה אליו נרשמתי לאחר מעט שנים – מכיתה ב-ג – היה רק מלמד עבדקן, שאמנם לא הרביץ אלא היה כמתברר משורר – אבל הוא לא היה רך ואנושי כמו זו, הקדושה שבגלימתה התכולה קרנה אלינו חום ואהבה. לב ילד קטן שחסרה בחייו דמות אם – קל לקנות. התמונה שהנוצרים האלה ציירו היתה אמיתית. המרכיב הזה בחיים אמנם קיים – אשר הזוכה בו.
אני ממשיך לאהוב אותה. פגשתיה שוב בספר " החיים כמשל", בדמות הנזירה ששדה כותב עליה. מתברר שגם מחייו חסרה דמות האם – הוא כותב עליה באופן די דו-ערכי בספר "מות אבימלך ולעלייתו השמימה בזרועות אימו".
– את אמי אני שכחתי – היא לא היתה קיימת במחיצתי המיידית ואת מקומה תפסה תמונתה.
זו היתה אמי השמיימית –. הארצית – שכחתי את קיומה, – עד שיום אחד אבי נטלני עימו אל אי-אן. אז זה היה שאבא אמר לי שעלי ללמוד להגיד דבר שלא הבנתי אותו – היה זה דבר מה בשפה זרה, ועוד הוא דרש ממני ללמוד את האמירה בע"פ Leshono tayvo tikoszevu וכשאחר עמל רב הצלחתי לחזור אחריו על האברקדברה, עוד הוסיף ואמר שיש להגיד גם " gemar hoszimo tauvo. ". כל זה היה אברקדברית חסרת משמעות.
אף על פי כן הייתי נכון לאומרה – אך כשהגענו לחנות לממכר דברי חלב של החברה – מעין "תנובה", בה עבדה אמי – החנות היתה מלאה קונים ולא הגעתי לחזור בפניה על המשפט. בזה אני פונה לקורא דברים אלה – קורא יקר!!! תאר לך חילד קטן הנכנס לחנות, נעמד מול האישה המוכרת – הלבושה לבן, אגב, כרופאה – ואמור לה מלים בכלל לא מובנות!!! מי יקשיב לו? אנשם עסוקים בקניות ולא בהקשבה לדברי בלע של ילד קטן המנסה להתבטא בgibberish , או במה שאני קורא לו, חופשית אחר Lewis Caroll בשם Jabberwocky.
אישה זרה עמדה מעבר לדוכן הממכר ועסקה בקונים. באין טוב משה לעשותו ומנצל את העובדה שאיש עאיננו מוכרח לשים לב אלי, אני מצאתי לנכון להצטנע לי בקרבת חלון הראווה, שם עמד בקבוק חלב גדול ומואר, נדלק ונחבא חליפות. זה היה מענין – יתר הדברים שבחנות, כולל אמי, לא. גם אחר שעה קלה, כשהקונים איכשהו פחתו, לא הגענו למנוחה ונחלה, כי כמסתבר אמי חשבה לנכון לסיים את הסיאנס ולשלוח אותנו לדרכנו. "תגיד יפה שלום לאמא", הורה לי אבי, "ונלך".
יותר מענין מזה היה המעמד בו אבי לקח אותי אל קצה העולם. קצה העולם, מתברר, היה בקצה המרוחק ביותר של עירנו, ועד שהגענו עברנו דרך ארוכה. סיקרן אותי מאד איך הוא נראה, סוף העולם. אבל אני זוכר בעיקר רק את קטע הדרך השומם, כביש שהוביל לאורך מגרשים ריקים מאדם או בית, בו הלכנו שעה רבה. הבנתי שסוף העולם זה המקום בו סבא מחכה לנו. בסוף תפס אותנו גשם זלעפות: ברחנו אל אחד הבתים שבתחתית המורד, ומאז המבול הפך חלק מתמונת סוף העולם.
*
אט אט עולמי נתרחב, ומשפחתי גדולה. עם אחי אבי, דודי וילי נפגשתי תוך חיטוטיי בשולחן הכתיבה הסגור שהשאיר בבית אמו, ואת משפחת אמי פגשתי בכמה דרכים, בין היתר דרך חוויות מפגשיי עם עולם האותיות. איך שאני כיום מתייחד עם זכרם, המשפחה נולדת בזכרוני מחדש על ענפיה.
נתחיל להעלות זכרם קודם כל דרך אחיה של אמי, הוא אלכסנדר – המוצלח במשפחה. הוא עבד כפקיד גבוה וחשוב בבית החרושת לסוכר של הברון הטווני, (Hatvanyi), והיה בעל עמדה מבוססת, בעל משפחה, תומך באחותו, היא אמי, ומארח אותנו אחת לשנה, בחגים. היתה לו גם בת, וורה שמה, וכמובן אישה, ושמה – אדמונית. מעט מאד אני זוכר עליו – הוא הזמינני לשחק עם בתו, שהיתה אולי בגילי אך מפותחת ממני, בעיקר בשטח הציור, כי חוברות לצביעה היו לה ואף לי הרשו לקשקש בהן בעפרונות הצבעוניים שהיו לה. התבקשתי לצבוע תמונות מוכנות מראש- העברתי אם כן את העפרונות הצבעוניים שזימנו לי למטרה זו ו"ציירתי" קריקס-קרקסים. הדוד בא והביע שאט ממעשה ידיי. בכך הוא תרם לחנוכי. – הייתי הילד הקרוב העני, שלא חונך ולא היתה צפויה ממנו כל תועלת, אבל אחת לשנה אפשר היה לסבול את נוכחותו.
מסכן הדוד. אחר המלחמה הוא שב מאיפה ששב, ונפטר מרעב, חולשה, מי יודע מה – בדרך.
*
אלכסנדר היה אחי אמי – ולה היו גם שתי אחיות, גיזלה ואילנה. אילנה היתה תופרת, התפרנסה מקונפקציה, עבדה בביתה כל הימים, בלי מנהלים ונותני הוראות – היא היתה עצמאית. היא היתה נשואה זמן קצר מאד לבן-דוד של אבי, ונפרדו במהרה. נראה לי כי זה קרה על בסיס חוסר כשרונו להיות אב ביולוגי.
מתילדה – זה היה שם אימו – לא היו לה אם כן נכדים, בקושי בן. הבן הזה כאמור התחתן עם דודתי, אילנה , לחודש, בערך. לא היה לי כל קשר עימו – אינני יודע במה עסק, למשל, מלבד ששמו הוּנְגְרַת – אביו שמו היה ארנסט, כמו אצל אוסקר ויילד, בכך היתה חשיבותו – אך הוא כבר נפטר זה עידנים, ורק אשתו, מתילדה, אישה טובה, אם כי דו מקומטת, וקצת גם כפופה, נותרה – כמו סבתי, כאמור, גרה עם בנה. הבן, כנראה, על פי רוב לא היה בבית והעולם הפך על אמו משעמם. התרופה היתה – ביקשה את סבתי להשאיל לה את נכדה, כלומר אותי, התקנאה בסבתי, על כי היה לה נכד כזה כמוני. – ואכן התחלתי, לבקשת סבתי, לבקר את הדודה מתילדה מעת לעת. בשני דברים היא הצטיינה – היו לה הרבה מאד עיתונים מאוירים ישנים: ומלבד כך היא השתדלה להמציא לי משחקים. בתחום שני זה אי אפשר לומר שהיא עשתה חיל רב – את המשחקים שהיא המציאה אני זוכר. זה קל, כי היא המציאה, למיטב שזכרוני, רק שעשוע אחד – לקשור חוט לשתי קופסאות נעליים – עוד טוב שאלה נמצאו לה – ולטעון שאלה הם שפופרות טלפון שאפשר לדבר דרכם. ואכן דיברנו דרך החוט אל תוך הקופסאות, בעומדנו, מתילדה ואני, במרחק שנים-שלשה מטר זה מזה, בשני קצות המטבח, – ככל שהמרחב שם הפעלנו את הקסם הזה איפשר.
יותר מענינים היו העיתונים. מכאן אני מסיק שהייתי כבר כבן 7-8. – אפשר שבילד קורא עיתונים אין כל כך הרבה ענין כמו
בילד המדבר דרך חוט-משיכה בכאילו-טלפון – מכל מקום אחר זמן מה שעשוע זה נגמר, היא חדלה להזמין אותי, החידוש שבנוכחותי פג ובכך חסל הענין.
בזה חוסל פרק עזרת סבתי בבידורי: היתה לה עוד אחות ז"ל, שגופתה התגוללה בתום המלחמה בחצר בית הכנסת ברחוב Dohány, יחד עם שותפי גורל רבים נוספים. בית הכנסת הזה – הגדול באירופה, מקום הולדתו של הרצל – היה, וישנו, בבודפסט בקצות הגיטו. עץ מקושט עלי זהב גדל בחצרו, ועל כל עלה כתוב שם של יהודי שנספה בבודפסט בשואה..
בכל אופן אל אחות זו של סבתא היא לעתים לקחה אותי, לא כי שם היה לי הרבה מה לעשות אלא כי לה לא היה מה לעשות אתי ולא השאירה אותי לבד בדירה. אם השאירה – זה קרה למיטב זכרוני רק פעם אחת – סוף המעשה היה רע: הייתי כנראה ילד קטן מאד, טיפסתי על קופסאות הנעליים שהיא היתה מוכרת בשוק ועתה אוחסנו על קצות קרשים שהונחו על האמבטיה, סמוך אל חלון קטן שהבטיח לי פתח לעולם ומפלט מהבדידות והשעמום. שם עמדתי וקראתי בקול לשכנים שישימו לב אלי – ואמנם הם באו לראות למה הילד כל כך זועק ואין לו מנוחה. הם גם הבטיחו לי שסבתא תיכף תשוב – אבל התיכף הזה התארך והתארך ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
שם אחותה של סבתא היה לואיזה, – זה שם יהודי, נראה כי הוא עיקום ועיוות של המילה "עליזה".לא שאלה שנתנו לה את השם הזה היו מודעים לכך. לואיזה – היו לה כמה ילדים, ביניהם אישה שנישאה לגבר בשם "ווגנר" – באופן מאד מתאים, כי הם פתחו ברחוב מרכזי בבודפסט חנות לכלי נגינה. אבי לקחני לשם פעם, ואכן נתנו לידיי כינור זעיר, ואמרו לי: "עכשיו נגן": אבל התברר מיד שאפילו להחזיק בכינור ובקשת כיאות לא עלה בידי.
היה לה עוד בן – פריצי, Frigyes, ולו חנות בדים ברחוב Radai , אליו היה אבי, בצר לו, סר מעת לעת להלוות כספים. כנראה זמן מה הוא קיבל מהם, – אחר כך אולי כבר לא… ועתה נדמה כי אני רואה את אבי מידיין עימו והוא זורקו החוצה אחר כבוד. אז כבר לא הלכנו יותר לשם.
אצל לואיזה לא היו הרבה שעשועים לילד קטן. אגרטל גדול היה לה, כשבאנו היא רוקנה את תכולתו על הרצפה וציוו עלי לשחק בתוכנו. היו בו בלוטים בלבד, את אלה ניסיתי לסדר על הרצפה בצורות שונות, עד שנמאס. לא היה בזה שעשוע רב.
כל האחיות האלה התיישבו ברחובות סמוכים זה לזה – הכל היה מרוכז במקום קטן, בסוף רחוב על שם משורר הפרחים Tompa, בפינת שדירת פרנץ יוסף, או (מתילדה) ברחוב , Bokréta הוא רחוב זר הפרחים. את אבי אפשר היה למצוא רוב היום – כלומר מלבד ימי השוק כשהוא עזר לאמו, וזאת לפי הסכם ביניהם, למכור בשוק נעליים. זה היה כנראה ההסכם – משסבא נפטר, בסמוך להולדתי, אגב, אבי נותר לעזור לאימו. ווילי אחיו הרחיק מהבית, למד מסחר והיה עצמאי: אך אבי, הקטן בין הילדים ירש את מלאכת אביו ועזר בשוק. אבי עבד אם כן אצל אימו, עוזר להוציא מהמחסן את העגלה, עליה הוא מעמיס את הארגזים עם הנעליים, – גם אני עזרתי לו לסחוב אותה, דוחף מאחור או רותם את עצמי לחבל מלפנים, ככל כוחו של ילד קטן. גם שיתף אותי בחווי העגלונים – בחורף היה סר אל בית מרזח סמוך, אף הזמינני לשתות איות יין חם.
בהגיענו לשוק, בבוקר, הוא היה מקים את האוהל הגדול – אני רואה לפני עיניי עדין את צבעיו, פסי תכלת-לבן, כמו הדגל, להבדיל – ואבי עומד כל היום כולו, הן בימי השוק הרגילים בככר האהלר ( Haller) והן בימי השוק הארציים ומשדל את הקונים לקנות מסחורתם: או נוסע עם העגלה הגדולה, הרתומה לסוסים מורביים רחבי שת במרחבי הארץ, לכפרים וערים סמוכים-למדי לבודפסט, שם נערך מדי פעם היריד.
היה זה לי כבוד מיוחד – וחוויה – לשבת ליד אבי על המושב יחד עם העגלון המזרז שבשוטו את סוסיו: עד שעיפתי מזה והורחקתי אחורה, לשכב על ה"מיטה" שהוצעה לי על גבי הארגזים. באמצע הלילה הגענו לגבול העירוני, ושם אבי לקחני ללון אצל אמי.
מלבד ימי עבודה אלה את אבי אפשר היה למצוא – וזאת רוב היום – לא סיימתי את המשפט, דבר הקורה לי לעתים, כי הזכרונות כנראה תוכפים עלי. את אבי אפשר היה למצוא רוב היום בבית הקפה הנאה, המרווח, קפה , Hébel משחק קלפים. קלפים – אלה היו חייו. ואמנם הוא עמד בהסכם עם אימו, ומלבד ימי השוק יושב בבית הקפה, בדל סיגרה חצי כבוי מכבר דבוק בינות שפתיו ומשחק קלפים .
וכי מה היה יכול לעשות? בהתאם להסכם ביניהם, כנראה, – החיים מוכיחים – אימו פרנסה אותו, נתנה לא אש"ל, כלומר אוכל, מקום לישון. היתה זו צורת חיים מיוחדת – אבי לא היה היחיד שכך בילה בבודפסט את ימיו. היה זן מיוחד של אנשים – Lumpenproletariat – אנשים שעבדו מעט וחיו מהאוויר – יצירה מיוחדת של העיר הגדולה, שלא זימנה הרבה אפשרויות מחיה אבל סיפקה הרבה חומר אנושי שהיו מוכנים לחיות ככה, בעוני ועל חשבון ההורים, בחוסר מעש עליז (אינני מתכוון ליותר מזה).
אבל הוא לא חי רק ממה שהרוויח – או הפסיד – בקלפים: הוא אהב תחרויות סוסים והיה מבקר לעתים תכופות בָּאָרֵנָה (הוא ההיפודרום) של המרוצים. פעם אף אותי לקח – אני נהניתי וכמעט נתפסתי לתאוות התחרות.
Jockey – בחור הרוכב על סוס תחרות
.jpg){kind=link}
הנה המעקה שלידו עמדתי וצפיתי בסוסים הרצים: עמד שם איש עם סיגריה בידו שנגעה לי בגב היד. מאז לא הלכתי למרוצים.
עמדתי ליד המעקה שמאחוריו רצו הסוסים.. אלה היו מרוצי חימום – ה-Jockey , הבחור הסייס, הוביל את הסוס סביב הארנה, אוחז באפסרו, או לעתים גם ממש רוכב עליו. זה לא היה המירוץ, כאמור, רק חימום לקראתו. אני התבוננתי בסוסים ובמעשיהם, וראיתי את מה שראיתי – על הסוסים היה תלוי בד מרובע עם מספרים, ואני ראיתי שהסוס שמספרו היה 8 היה מלא מרץ, רץ בקלות ובשמחה. כשהדברים הגיעו לשלב ההימורים, המלצתי לאבי להמר על הסוס מספר 8. הוא היה אב טוב ושמע בקולי – שם כמה פרוטות על הסוס מס' 8, שכמובן זכה בכל הקופה. באותו רגע אבי הבין שאני אשף מרוצים, – מפי עוללים יסדת עוז, חשב בלבו, ובמרוץ הבא, הסמוך, שם הרבה כסף על הסוס אחר. הוא ביקשני לבחור ולהמליץ – אבל הפעם לא ראיתי שום מרוץ חימום ושום סוס מבטיח ניצחון. לא ידעתי פירוש דבר – ופירוש דבר הוא שאם אין לך הצעה טובה – אל תציע. ואבא הפסיד כמובן את כספו.
מה שלא היה חידוש גדול עבורו, מסתמא.
– אבל נראה כי פעמים קרה והוא הרוויח.
יום אחד – היה זה אירוע חדפעמי למדי – הוא בא הביתה ובחיקו שני ספרים – לילדים. אינני יודע מה קרה – אם לפתע הרוויח במרוצים או בקלפים – אבל הוא קנה את שני הספרים הראשונים שלי. אגב, בשלב זה עוד לא ממש ידעתי לקרוא – אם כי זה קרה בסמוך, כנראה הייתי תלמיד כיתה א', בן 6-7: הוא הקריא לי מהספר מעט, אך אחר כך הוחלט שאני כבר יכול לקרוא בספר לבד. – הוא קרא לי גם מספר של ג'ול ורן, 5 שבועות על כדור פורח, עם תמונות. או ספר על הנסיעה לירח, בתוך מעין כדור תותח מחודד, ובו שלשה נוסעים, – לאחד קראו Nicholl, ואני לא ידעתי איך לקרוא את המילה, ניקהול או נצהול ואת אבי ביקשתי לפתור את התעלומה. אלה היו קשיים ראשוניים שהעמידה לפניי מקצוע הקריאה. – שלא לדבר על הקושי שגרמה שכנה שהתלוננה שקריאתי נעשית בקול רם מדי וקולי עובר את הקר שבינינו, בין דירתה לדירתה של סבתא שם הקריאה בספר הקריאה הראשון (Ur, ír)שממנו למדתי לקרוא הפריעה לה מתרחשת.
אך נחזור נא אל עולם הספרים – עולם מיוחד שאז למדתי להכיר, עשיתי בו צעדים ראשונים.
*
אך פרק זה עמוס כבר יתר על המידה. נרווח מעט – נעבור נא אם כן פרק. נעבור לפרק ב' של פרק א'.
מתברר שאולי יש תגובות – להן אני מצפה – אבל הן אינן מופיעות.
זה מאכזב.
אם יש תגובה – אמר ביאליק – יופע נא מיד!!!! אחרת אין לה הרבה ערך!!!