פרקי יומן – שנות הצאן

 

לאורי, בני,

 שביקשני להעלות קווים אחדים לתיאור הימים בהם הייתי רועה צאן בקיבוץ פרוד.

 

אני נפלתי לעולם הזה בלי הזמנה – וללא הכנות יתירות.

מכל מקום, הגעתי לקיבוץ לאחר ימים בהם רעיתי צאן אחר – תלמידים עולים חדשים במעברת יכון ( בצחוק קוראים למקום זה, מעברה בשרון , מול טול כרם בערך,  בשם "קאקון", – כפר פורעים ערבי, הרוס כולו בשעה שהגעתי אליו –  אך לא על מקום זה שאלת. זה פרק נפרד בספר שאתה מתעתד לכתוב עליי…): וממילא המקום כבר לא קיים.  בשנת 1949 הוקמו על האדמות החקלאיות של הכפר מושבים אחדים.    בשנת 1951 הוקמה באזור הכפר "מעברת יכון" שנקראה גם מעברת קאקון, – בערך בשנה בה הפכתי לאחד מתושביו- בשנת 1952 שונה שם המקום ל"יכון" בשנת 1964 פורקה המעברה וגם בוטל היישוב יכון. ממבני הכפר עצמו נותרו רק שרידי המצודה הממלוכית-צלבנית בראש הגבעה, ושרידי מבנה סמוך שייתכן כי היה מסגד הכפר. ובית הספר של הכפר, שהוקם בתקופת המנדט הבריטי בחלקו המערבי .   הכפר היה כולו הרוס, מתנוסס על גבעה נמוכה  בשחרוריותו. ( כל גבעת קאקון גובהה לא יותר מ-52 מטרים). לא היינו נכנסים אליה. גם לא היינו מטיילים בכפר – הוא היה  בעל חזות מאימת, ובלאו הכי לא היה בו ענין מיוחד.

ההיסטוריה של קאקון כמקום יישוב מגיעה ככל הנראה עד לתקופת השלטון הרומי, אך במקום לא נותרו שרידים מתקופה זו. בתקופת שלטון הצלבנים בנה המסדר הטמפלרי מצודה בראש גבעה במקום, שכונתה קקו. הממלוכים, בראשות השולטן ביברס, כבשו את המצודה בשנת 1260, שיקמוה והפכו את הכנסייה שבה למסגד. השלטון הממלוכי עודד הגירה למקום ותרם להפיכתו למרכז מסחרי על הדרך הראשית שחיברה בין דמשק למצרים. בראשית המאה ה-14 נבנה בו חאן בפקודת מושל עזה. בתקופה הממלוכית בוצרה קאקון והייתה למרכז צבאי ומנהלי.

הכנסייה הצלבנית במבצר

 ב-1942 רכשה הקק"ל את האדמות שרכש חנקין ^. ב-1945 הוקם על אדמות אלה קיבוץ המעפיל. בשנה זאת מנו תושבי קאקון כ-1,970 נפש, והכפר היה מהגדולים באזור השרון.

במלחמת העצמאות נכבש המקום על ידי צה"ל בקרב כבד מול כוחות צבא עיראקיים.

למה אני מספר זאת? הנה אני בקיבוץ פרוד, קאקון הרחוק מאחוריי, זה בכלל סיפור אחר.

הגעתי לקיבוץ כיון שמקצוע ההוראה – מצאתי – אינו המתאים לי ביותר. הוא מתאים לי באשר ענינו דעת – אותה חיפשתי מימיי, תוך קריאת ספרים, בעיקר – אך ההוראה היתה כרוכה במתן  דעת ולא בהשגתה, ועוד: היא היתה כרוכה במגע עם בני אדם, אלמנט קפריזי מאד של הטבע,  – אני הייתי ספון מאז ומימים בביתי, יושב וקורא, נתון בין ספרים ואותיות, רעיונות  ואירועים על כתב, בשום אופן לא עם אירועים שהובילוני אל מציאות שלא נצפתה: וכאן באתי לפתע במגע עם ילדים, שבאו מתרבויות אחרות,  ששפתם היתה זרה לי, ואורח מחשבתם היתה משונה.  היה זה  עולם אחר איפא, וההוראה נמאסה עלי – כמו על עוד אנשים רבים וטובים שלא עמדו בדרישות הרוחניות שלה, שהוכרזו במהרה בלתי מתאימים, שאופיים לא עלה בקנה אחד עם דרישות המקצוע  הזה – כפי שהסביר לי בהרחבה איש-חינוך, מורה בשעת הפסקה אחת, וחדר עד עמקי נשמתי. הייתי נפש תמימה, שהוטל אל תוך המערכה – בנפש חפצה אמנם, אך בלי  כל הכנה נכונה ובלי  הכישורים המתאימים, כנראה. שיחקתי עם הילדים, לימדתי אותם עברית – מה שידעתי, לא הרבה מעבר לזה – úהם שתו בצמא את דבריי, זמן מה לפחות, עד שלא נתאוששו והפכו פראים – בכל אופן לא  היו כבר אותם ילדים ממשומעים כבני הכיתה שלי בחו"ל, שם למדתי את ששת שנות לימודיי הראשונות – גם היחידות. אמנם השתדלתי ללמודף, להשלים את לימודיי –  אך הישגיי היו מועטים – ככל שלא השתדלתי. אי לכך לנכון ראיתי לעזוב ולחזור לקיבוץ. לחזור – כי זה היה פרק שני מחיי הקיבוציים – אך לא נתעכב על החלק הראשון כאן, שהיה כרוך בקשיים משלו.

חזרתי אפוא לקיבוץ, ולאחר בשבועות מספר, לאחר שגם ממקצוע רחיצת הכלים במטבח שבעתי רצון כבר עד בלי די,  הסדרן העביר אותי לענף הצאן.

לאחר ימי ההוראה היתה בכך הרבה פחיתות כבוד, אמנם, – אך גם הרבה רוגע. בוקר אחד באה משאית למעברה, ואני העמסתי עליה את  מעט רהיטיי שכבר הספקתי לרכוש בחדרה – שולחן, ארון ספרים שהתמלא אט אט בספריי:  נפרדתי מארגז העץ המלא ניירות, בעיקר מחברות שהעידו על מאמציי  להתגבר על רזי הניקוד, אך גם כמה דפי שירים, עדין בהונגרית:   בין הדפים השתכנה גם משפחת עקרבים צהובים שמצאו להם שם מחסה, ולא הפרענו הזה לזה.

לא  הייתי צריך עוד להכין שיעורים – להמציא נושאים יש מאין, בלא ספרי לימוד והוראה: ולאחר תקופת הסתגלות מעטה – הנה מצאתי את עצמי מהלך בעקבות הצאן. אלה התהלכו להם לאיתם, דחוקים איש בזנב רעהו, מתנהלים כגוש אחד – ואני בראשם, משמיע מין קול שקודמי במקצוע,  יאנוש, לימדני להשמיע – תחלופה עליזה לדברי מורה בשיעורים –  מין קול טרלול, ואחריי המשכוכי עם הזוג בצווארו. יורד אני, בראש הצאן, על כתף ההר, על השביל, ושואב אוויר: רואה עולם. עולמות לא שוערו השתרעו לפניי: אלה שבילי כפר חנניה, על מכמניו. יורד אני על כתף ההר, בין עצי זיתים עמוסים למכביר,  סביבה בתולה שאף חברי המשק שבאו לכאן לפניי  הכירום אך מעט, ואף להם בא המקום בהפתעה.

לימים, אני רוכש גם ספר – "אל אילת ואל ים סוף", מכתבי יוסף ברסלבי (ברסלבסקי). שנת ההוצאה – תשט"ד, הוא 1954, חדש ומחודש. רבות למדתי מהספר הזה. קראתי בו, והנה כבר הפכתי מעובר אורח לתושב משכיל במכמני המקום.

אבל מה נעשה, בארצנו המתחדשת ספרים מתיישנים מהר. כל הזמן בונים, פני הקרקע משתנים, והרושם מתישן עימם.

 בכל אופן, ספר זה נדד אתי  מאז רכשתיו, בכל דרכי הנגב.

יורד אני, איפוא, בעקבות הצאן  מטה, אל רגלי ההר, ובמהרה אני פוגש בבריכה:  בעמק, בין הרים, הנה אגם מים גדול. זו  נקודת נוף נעלמת, חופשית … להתרחץ בה אי אפשר- יש בה מי קולחין – אך  עצם מַרְאֶהָ מְצַנֵּן . ולצאן אין היא מזיקה. ראש הטופס

 

שייכת היא אפוא לנקודות עליהן דברי שבחיך מוציאים מפי חברים את משפט הזלזול – "מה, הבריכה? זו בריכת השקייה ותו לא. מה  יפה בזה, לעיניך"?   כבקיאים ומצויים מכבר, ומזלזלים.

יורד אתה אפוא – בעקבות הצאן, או בראשו – בשביל המוביל אל הבריכה. כאן הגדיים משתגעים, מתקפצים מרוב שמחה,  עולים איש על גב רעהו – אולי מתחבקים? מכל מקום, רבה השמחה:  כדבר  ספר עמוס פרק ט : הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה'  וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת  תִּתְמוֹגַגְנָה":  תתמוגגנה  – על דרך משל כאלו הגבעות נמוגו ומתמוססת מרוב החלב שזב עליהן מן הצאן. כך הרד"ק. – וכאן שאתה כבר יכול להוציא מהתרמיל את בקבוק החלב שהאקונומית טובת הלב העניקה לך לפני צאתך,  – עד שהוא נמאס וגורם על פי רוב לשלשול רבתי. אך אין דבר – תענוגות רבים ושונים, גם משונים לא שוערו מזמנים לך חיי הרועים.

מכאן אתה יורד לעצם כפר חנניה. היא בנויה על גבעה, שאתה יכול  לעלות עליה ולהזין עיניך בשלל ממצאים.  אל תפחד – זו גבעה משותפת וגם בני דודינו, ערבים  מכפרים סמוכים  רועים כאן את וצאנם – כך הם עושים כאן כנראה מימים ימימה. הם אולי תושביו הקדומים של הכפר פרדייה, שאת מקומו כבש קיבוץ פרוד. הם אנשים חברותיים, הם מתיישבים לידך ונכנסים לשיחות-גישוש. שואלים למשל אם הקיבוץ היה מוכן לקבל אותם כחברים בקרב חבריו. אני מבטיחם שכן – הרי כולנו סוציאליסטים שרופים, ועל פרולטריון כל העמים להתאחד. הם מביטים בי, ומבטם מביע ספק.

אני משתדל להתחבר איתם, לייסד עמם חיי מסחר. יום אחד אפילו גדי קטן אני מוכר   להם – תמורת קפה, שהמשק אינו  מספק, ולא ביד כל חבר להשיגו. אולי הנהגים המסיעים סחורה לעיר, לתנובה- הם  חיים בנעימים ולהם המשק מנפק צרכי מחיה בעיר. – וכיון שבדיר  הושיבו תרנגולות –  אולי כדי שינקו את הצאן מקרציות –  תרנגולות שהמשק לא השתמש ולא נזקק לביצים שהן מטילות –  יכול אני לאסוף אותן לקחתן לחדרי, אף לערוך לי כירה –  עם קפה וחביתות.  אמנם אין זה   לגמרי לפי חוקי הקולקטיבה – אבל עם הזמן זה חדל להיות אכפת לי. אני מרוויח והמשק איננו נמצא חסר.

 

על גב הר כפר חנניה רעיתי אפוא את צאני, והוא , ההר, הכפר, גמל לי. היה בו כדי לשתפני בתולדות ארץ ישראל. הרי כפר חנינה היא חלק אינטגרלי מתולדות היישוב!  אמנם לא חקרתי את תולדותיו מראשיתם –  אבל קיבלתי ידיעה מהתלמוד שעפר כפר חנניה הוא שחור: ("…בעפר שחור כגון עפר  כפר חנניה , ריטב"א על מסכת בבא מציעא דף עד/א): ועוד ידיעות חשובות כאלה. (וכדאי לבדוק: וכך אעשה אם יזדמן, למצוא תירוץ לקושיה – איך האדמה שחורה והגבעה בנויה מסלעי קרטון, סלעי גיר…? כי ים כיסה עליו לפנים. אי לכך, גם מעט מאובנים אפשר למצוא: מיני שבלולים של אבן, לא גדולים,  שנשתקעו במי הים  וצורתם נשמרה לעתים. ומי שמוצא כאלה מפוזרים לרגליו – מאושר.

ואם הקרקע, עם המאבנים, שקעה או התרוממה , לגיאולוגים פתרונים.

 

כל הזמן מקשקש בראשי פסוק משירת ירושלים החדשה  של פנחס שדה: "פרצלסוס.. נטש מולדתו…ויעבור ברגליו עולם-יה נאוה…

ובאשר בא,  חקר טבע חיתו, צמחיו ואבניו, …וגו' (החיים כמשל, עמ' 312).

גם אני – דרכי עם הצאן זימנה לי פלאים לא שיערתים. הנה, מתיישב אני על סלע חלק- כמעט מאוזן בכל – סלעים כאלה, כמעט מהוקצעים, שימשו ולרצפת בתי הכנסת של כפר חנניה – הצאן נחה, אינה זזה, גם אני אינני זז, רק עיניי תרות סביב – והנה הן נתקלות במעין אבני יקר נוצצות – אבני  בריל משושים.    נדמה כי אוצר נתגלה. אלה אבני גביש שהטבע בראן,  צצות לפתע מאין, צומחות מהסלע המשובב,  הבורא, במשובתו, אבנים היושבות במקומן   במושבות:  זה הטבע השואף בכל לסדר,  לארגון-על. אלה גבישים, Beryl  שמן, אבנים משושות קטנות, שקופות, שאיוו להן למושב דווקא את מורדות כפר חנניה, לשמח את לב רואיהן, הרועים.

Beryl

 

עולם כביר-צורות האל ברא את עולמו. אהבתי בכל מקום לגלות דברים שלפחות בעיניי צורתם היתה מיוחדת. ואולי בעיני זולתי לא היה בהם מן המיוחד – א ני אהבתי  – אחר כך, כשהגעתי כבר גם לשם – את צורת עצי השיטה בנגב, ליד יוטבתה, צורה משולשת. העלים זעירים – למען שלא תתבזבז מעט  הלחות האצורה בעלים – כך שטח ההתעדות קטן: והצמרת צורת מטריה פרושה לה מעל,  ומסוככת היא על הקרקע ועל הצמרת מפני החום.  אהבתי עצים אלה ומצאתים המצאה מיוחדת של  הטבע

. שיטה סוככנית – הנגב

 

 

.  אך כפר חנניה הוא גם אתר ארכיאולוגי חי . מערות קבורה ובתי כנסת מקשטים את ההר, – משטחים  של סלע חלק,  וכל משטח כזה שימש פעם בית כנסת.  "כפר חנן, ושם כנסת שלו  …. נחצבה מן ההר" , כאן, תחת אלון בעל צמרת, קברו של  ר' חנניה עצמו[1],  שמחלקת הדתות שייכה אותו לעצמה והרסה אותו, כמו  לפניו במקש את הבוסתן. זה מנהג הגליל. הם   כרתו את ענפי העץ הענקי שהשרה הוד על המקום, הפך כל רבע פסיעה למקום קדוש עטוי נרות שעווה שקפאו תוך נזילתם,  הפכו את המקום למעין ישיבה  ונטלו מטבעיותו הראשונית. גדמי הגזעים נפערים כפצע   ענק בגוף הנוף –  ומאחורי כל זה משתרעים הררי זבל, שאריות מפעלות המתפללים הרבים הפוקדים כנראה את המקום. תחת כל זה כמובן נעלם רושם הקבר הקטן, החצוב באבן,  אולי של אחד מבניו של חנניה – קבר זעיר ממדים,  המשמש, איך לא, לאחסון טבעי של פיסות נייר ושאריות מזון,  קופסאות שימורים פחוסות וממורטטות, נשורת ונפולת. – העיקר הוא שהמקום קדוש[2].

אני הייתי עובר במקום בראש צאני, נפעם מהודו,  בטרם המקום נתגלה לציבור עובדיו, לא עובדי הטבע אלא עובדי האלילים.  באותם ימים טרם נצטברו בו גלי אשפה,  עלי העץ הוריקו רעננים,  הטבע השקה אותם ולא  נכרה התערבות יד אדם.  מערות הקבורה שנצטנעו בכוכים שלרגלי ההר היו רחוקים  כביכול מהישג יד אדם ואיש לא עלה על דעתו להפריע למנוחת הנקברים – חכמי קדם   ותושבי הכפר הפשוטים, אולי ביניהם אותם עניים שגנזכי מצרים מדברים בהם.

  באותם ימים, ימי קדם טכנולוגיים, לא היה עוד קיים  אינטרנט, ולא היה בידי לגלות את מקורותיהם ושייכותם של אותם מכמנים עליהם דרכה רגלי. מצאתי אמנם שבר כלי, עֲלִי-אבן  כלשהו ובגאווה הצגתיו לפני יוחנן אהרוני הארכיאולוג שביקר בקיבוץ דווקא באותם ימים. חשבתי שגיליתי אוצר ארכיאולוגי, ממצא יקר מפז, אולי גילוי שיהווה בסיס יקר-מציאות של גילוי ותיאוריות מדעיות,  – אהרוני יצביע על הקשר של העלי  אל כלי בית המקדש, או למזער  יציין את קרבתו לעלי והמכתש שהיו בבית סבתי והיו שייכים לציוד המטבח בביתה, אולי לכתישת אגוזים לקישוטי עוגות או כל כיו"ב – אך אהרוני, לבושתי – ואכן מאז לא הזכרתי את המקרה לפני איש –  אהרוני זלזל בממצאי ואמר שאבנים כאלה יש בהרי הגליל למאות. אולי, אך אבן-עלי זה היה הראשון, ולא אבוש לומר, גם היחיד שמצאתי,  ומאחר ולא זכה בהערכת איש המדע הדגול, זרקתי אותו במהרה חזרה אל בין אבני הגן.

 

אבא חלפתא

אבא חלפתא הידוע גם בשם רבי חלפתא, תנא בן הדור השלישי, אביו של ר' יוסי [רש"י מעילה יז, ב; רש"י שבת קטו, א] .

על ר' יוסי בר חלפתא – המקושר בסיפורים עם אחת בשם "מטרונה" – רבו הסיפורים. הוא חי במאה השניה, בשנות  ראשית הנצרות בא"י.  מקום מושבו היה בציפורי. מקום מנוחתו בכפר חנניה.

"כפר חנן, ושם כנסת שלו …, נחצבה מן ההר, ואין שם כי אם דופן אחת בנוי. ושם קבורים ר' חלפתא עם בנו ויש להם ציונים".  
"ומשם חזרנו והלכנו לכפר חנן, וטרם בואנו להעיר מצאנו קבר חבקוק בכפר חקוק. ומשם באנו לכפר לוד [הכוונה לכפר ענן – כפר חנניה], ומצאנו שם קבר ר' אליעזר בן יעקב. וטרם בואנו לעיר מצאנו בשדה קבר ר' חלפתא ובנו, ובן בנו". [מסע דפלסטינא] עיר קברים עתיקים רבה נמצאת לרגלי ההר בכפר חנניה – ואני, שלא ממש התקרבתי, הייתי שם והחמצתי להתבונן…
"ומשם הלכתי לכפר חנניה, ושם מערה אחת. ולתוך המערה נכנסתי, ולשם קברו של ר' חלפתא ואשתו ובניו. ויצאתי משם ונכנסתי במערה אחרת, ושם מצאתי קבר ר' אליעזר בן יעקב ובית דינו". [מכתב מר' מנחם ב"ר פרץ החברוני: אך ר' חלפתא איננו קבור במערה כלל – ייחוס שזה של מערה כלשהי הוא ייחוס סתם, של אחד הקברים שהזדמנו לנוסע וביקש לייחס לו חשיבות][3].

בשולי הכפר מכל צדדיו ובסביבתו מערות קבורה ומתקנים חצובים בסלע. בראש ההר בית קברות עם מערות קבורה, וחצר הקבר להספד. שדה קבורה אחר נמצא ממזרח לכפר, ושדה קבורה נוסף נמצא ממערב לכפר, מעבר לנחל פרוד, בשיפוליה הדרומיים של גבעת באר שבע הגלילית, ודרומה עד לשולי הכביש הראשי. אפשר שאלו הן מערות קבורה של תושבי באר שבע ולא של תושבי כפר חנניה. לדרום מזרח הכפר, מעבר לנחל, נמצאת מכלאה בנויה ע"ג מערת קבורה עם חצר.

נכנסתי לאחת ממערות קבורה אלה וגזלתי את ראשו של מת. הבאתיו לחדרי – אולי לא היה  בכך כבוד גדול למת, ואולי כן היה בכך מעין כבוד למת, שאירחתיו – 2000 שנה אחר מותו – בביתי. הוא שימש לי סמל של   . memento mori –   אני כיבדתיו מאד: אמנם  מבקרים מעטים באו אל חדרי, ואולי גם אלה שהציצו  שבץ אחזם  ומתו למראה הגלגולת. בכל אופן לא רבים ביקרו בחדר – אם בגלל שחששו מהגלגלות אם בגלל שלא חשו בנוח  בקרבתו, אם בגלל שחששו שגם הם ימותו, אם בגלל שממילא נחשבתי בעיניהם למת. . 

לא רק ראשי מתים וגלגלות הצמיח ההר –  כרי דשא צמחו עליו ומיני פרחים. אני חרשתי את האחו, הכרים,  עלה על הגבעות ורדת, חורף, קיץ,  גשם ויום יפה. אמנם בימי הגשם הצאן נשאר על פי רוב בדיר – אך ימי גשם כאלה היו באמת רק מעטים.  כמדומה, הצאן אהב ימי גשם, ימים קרים – הם הין מתרוצצים ורצים בהר, לא כמו בימי החום כאשר כבר בסביבות השעה 10 לערך הם הצטנפו האחת באלייתה של  השניה ונעמדו דום, עד שקול הקריאה לא העירם מרבצם והחלו לשעוט לדיר.

 

חלק אינטגרלי של חיי רועים – גם בקיבוץ, הוא ה"קומזיץ",  החינגה של אחר-הגז ( תהליך מזויע של גזיזת הצאן,  בו כופתים את הכבשים המסכנות וגוזזים- במין "מספרים" פרימיטיביים ביותר,  פוצעים ומזילי דם) את צמר הכבשים.  כופתים את הכבשה המסכנה, החפה מכל חטא,  קושרים את רגליה ומניחים אותה על שולחן הגז.  יחד עם הצמר פושטים מעליה, כאמור, גם חלקים מעורה, לא במתכוון, כמובן, אלא בד בבד, כתוספת חינם. שכל הגוזזים לא עברו אימוני תספורת  – זה רק מובן מאליו. הכבשה המסכנה שגידלה צמר במשך השנה, מופשטת עתה מצמרה ועורה.  אחר היא קמה מעל השולחן – מתירים אותה והיא מפרכסת ויוצאת לחופשי – עירומה כביום היולדה, עם פסי אודם-דם על עורה,  עלובה להחריד, לחכות עד שצמרה תשוב ותצמח. גז במאה ה-20 – 1950 או בסמוך, ומכונת התספורת כנראה טרם הומצאה.  הכבשה – אביב – לא קר לה? אבל בכל אופן – אין היא קופאת, למרות שגזלו ממנה את מה שהטבע צייד אותה בו – צמרה המדובלל, המלוכלך למדי, המובל אחר כבוד אחר כך אל המנפטה ובית החרושת והחומרים שינקוהו.

אחר כל זה אין מובן מהעובדה – עורכים כירה. הכבשים נגזזו והגוזזים שותים גזוז.  איכשהו זו גם העונה בה  רבות ההמלטות – גדיים נולדים כדי שיבשלו אותם בחלב אימם, אם אפשר, אבל  אין בכך הכרח, – ואגב, רב גם הצער על הגדיים, שם יצורים די עלובים, רזים וקטנים, אבל המנהג מחייב. ואם הגדי שמן ובשרני – כך מגיע לו:  – מין קולאק שבגדיים.

הגז נחוג ברוב עם, מפנים חדר  גדול למדי וחברי המשק – אלה לפחות שיד ורגל להם בענין – מוזמנים לכירה. חברים משמיעים חיבורי עילצון, ( מלשון לצון  ועליצות,  – בעוד שאני רואה לנגד עיניי את הגדיים המסכנים התלויים על אנקולם, את בשרם האדמוני מופשט העור, שכשה המובל לטבח, ואין הם משמעים את קולם – בעיקר לא לאחר שהם כבר בקדירה, מבושלים).

אז מה התענוג בגידול הגדיים?

יש שאתה נאלץ להושיט יד עוזרת לטבע. הגדיים האלה, שבקושי קמים על רגליהם לאחר הלידה – הרחלה-האם  מתקשה ללכת אחר העדר, מפגרת אחריהם, ועל הרועה להשגיח שלא תאבד. היא נשארת בדך כלל אחרונה , משתרעת על הקרקע  ומתמסרת למעשה הלידה. הרועה נשאר איתה, עוצר את העדר שלא ימשיכו למשוך את כולם לאבדונה של הכבשה היולדת. הכבשה זזה מעט ימינה ושמאלה, כמנסה להיטיב את מקום משכבה – אחר  היא מרטיטה מעט – והנה הגדי-התינוק מחליק מנדנה החוצה. אז היא מפנה לעברו את ראשה, מלטפת אותו בלשונה, מלקקת מעל גווה הרטוב, המבהיק באור השמש את השליה. היא מלקקת אותו נקי, והוא   מתמסר למאמציו לקום על ארבע רגליו-המקלות הדקים. אך במהרה הוא מתעשת ונעמד – מדדה אחר אימו: אך הרועה היודע להתחשב בקשיי הצעדים הראשונים, נוטל אותו ברגליו ומשטיח אותו על גבו, וצועד עימו לדיר.

 

והנה זה פלא – לא כל היילוד  יודע  לינוק. הרועה  הופך למעין אם לו- – עוזר לגדי למצוא את העטין הדק ולדחוף אותו לפי התינוק: או שמצטייד הוא בבקבוק חלב ומיניק את הגדי. תא-קרשים קטן יוחד לו לצורך כך – שם הוא נסגר עם אימו לצורך ההנקה. (זה חדר הלידה של התינוקות-הגדיים והאם לצדו).

אני אהבתי לעבוד בדיר – מלאכה די מורכבת, יש לציין.  החליבה איננה מעוררת הרבה תיאבון, ולולא שהאזנתי בערבים לקלאסיקה – בעיקר אהבתי את יצירותיו של " אביב בהרי האפלאשים " של אהרון קופלנד, אני זוכר – , אולי   היא היתה הופכת לי גב ונעלמת.  הצאן כולה רטובה, הדלי מתמלא מחציתו בחלב ומחציתו באלמנטים אחרים, מוריקים.   הסינון לא בדיוק עוזר – מפחית את הגושים הזרים לחלב, אך האלמנטים הנזילים יותר מתפזרים ומתקיימים בחלב. – אבל הדיר איננו מתקיים רק על החליבה – בחורף מפזרים לכבשים חציר,  מנקים, – מוציאים את הצאן למרעה.

בעת ההמלטות הרועה עומד על משמרתו בשער ואינו נותן לגדיים לעבור.  גדיים הולכים מטבעם עם אימם, כרוכים אחריה,  ואם הם יוצאים עימה למרעה הם עלולים ללכת לאיבוד.

אך ברעיית הצאן קיימות גם סכנות רציניות. העבודה של הפרדת הטליים מהאמהות גרמה פעם לאבדן הצאן כולו – שלא לדבר על סכנת מוות שהיתה כרוכה בו.  כי העוסק בהפרדה –   בתפיסת הטליים מבין רגלי הצאן וזריקתו אל מעבר לשער הגדר –  מסכן, כפי שהתברר בדיעבד, את נפשו. ידית ברזל ארוכה וכבדה סוגרת על השער – והיא  עומדת ומתרוממת מעל ראש האדם העוסק בהפרדה.  ידית-ברזל כבדה סגרה על השער,  והיא הורמה אל על כדי לפתוח. הצאן היו נדחקות בפתח הצר שהושאר כדי להטיב  את מעשה ההפרדה. הצאן הנדחקת נדחקה אל השער ו…קרה אסון: הידית נפלה והכתה בכל הכוח בראש הרועה, שהיה בחור חדש לא מזמן בא למשק. הצאן יוצאות והוא משתרע על הקרקע, מאולף.  לא היה ספק מה עלי לעשות – קודם היה עלי לדאוג לאדם, שכנראה גם איבד את הכרתו ולא לצאן שלא התחשבה בדילמה שלפניי. הכבשים היו נדחקות ויוצאות, שכך הן רגילות:  ואני  אובד עצות: לבדי לא הייתי יכול להרימו ולקחתו למרפאה – נאלצתי אפוא, באין ברירה, לעוזבו שם ולעלות – הדיר היה בגיא.  איש בא לעזרי ויחד נטלנו את החבר המסכן, חלל מעשה הצאן, למרפאה. שם כבר טיפלו בו, ואני מיהרתי ללכת לחפש את צאני.  אבל איפה היא? נתפזרה מכבר לכל הרוחות.

יום שלם חיפשו חברי המשק את צאנן האובדת. מי שהיה צריך להיות זהיר יותר היה אותו חבר שעמד  באפן חסר אחריות – לחייו הוא ולצאן גם יחד –  חבר חדש שחשב שלעמוד תחת ידית הברזל זו דרכו של עולם – שבלא חשש צריך הוא לבצע את שביקשו ממנו ולא לתת דעתו על המחיר שהוא עלול לשלם בעד מסירותו למלאכה העומדת לפניו.

מי יודע מה עלה בגורלו. הוא התאושש במרפאה, כנראה, ותוך יום-יומיים – חבוש ראש- חזר לעבוד – אמנם לא בדיר ממנו הוא ראה לנכון להתפטר. גם עזב במהרה את המשק.

 

 

 

צועד אתה, איפוא, עקב בצד אגודל בעקבות הצאן, ומבטך בקרקע, להביט בדרך בה אתה הולך.  הצאן רועות, תולשות עשב, ואתה מביט במה שהן עושות. לרגליך כרי דשא,  ופה ושם מציצים פרחים. מדשא ירוק לפתע אתה רואה את האחילוף שחור התפרחת מבצבץ:  בסתו אתה רואה כמובן את החצב החסכוני, הפותח פרחיו אחד אחד, שיישאר  לו  מה לפתוח מדי יום ביומו  בחורף. עם הזמן אתה למד להכיר את גוש העלים הקרח, אחר הפרחה, או בטרם פריחה, בקיץ. נוריות, כלניות מבצבצות  לפתע לעיניך. אתה לומד להכיר את העולש כחלחל-הפרחים, ואת אהוב-נפשך, התורמוס הכחול, הצץ לך לפתע מאי-אן. אתה מורה, אך לא לטבע – ארבעה חודשי סמינר מורים בהם למדת ספרות ותנ"ך ועברית – כמו שכמורה היית חדש כך העברית שבפיך היה חדש –  ארבע חודשי הסמינר לא לימדוך את שמות הפרחים, וספרי טבע לא  עמדו  לרשותך – היית בור  ועם הארץ בכגון דא, וגם חברים לא נהיו שיכלו ללמדך. אגב, גם ביתר המקצועות שלימדת.

לו היו הספרים הראויים בידיך, הם היו  בעזרך והיית לומד משהו לפחות על התורמוס כחול הפרחים, שהקסימך גם בלא ספר – צמח של אביב הצומח בשדות  ובבתות בעמקי ההר  ורלגלי ההרים, בפרחיו  הגדולים הצבעוניים (לבן, צהוב, כחול) וערוכים על עמוד התפרחת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דומה במקצת בצבעו לעולש הוא  מקור החסידה.

זה באשר לאביב: בקיץ הכל נובל, ובחורף   הכל דומה לגוש פחמים: גבעה שלמה משתרעת לפניך שרופה, ועליה גדמי שיחים משחירים, – ללא פרח וללא  חתימת ירק ביניהם, ואתה צועד שוב בעקבות הצאן  שקשה לדעת מנין  מוצאים כאן את מחייתם.

"הערב יורד וגשם חשוך וצפוף

עולה וניגר  על הגדמים המשחירים , הבוהקים בגשם …

הגשם מלטף את מסך  חושך-

ולך קר ואתה  מהדק  את המעיל סביב הצואר.

רוח זלעפות חודרת מבעד לסבך הצמחיה החרוכה,

על הר תועה שה מפוחם פועה – זה אתה עצמך, אחד התועים  ביקום, בקור, ללא דרך קרובה…

הכוכבים התכרבלו במעילי עננים כהים, גבוהים,

קר לך ואתה צועד בגשם, כולך רטוב.

 

ואתה  ממשיך בנדודיך – הצאן הן חיה נודדת, לא לשווא כבשו אבותינו את המזרח הקדום ברגליהם. בנדודיי אני מגיע למקומות לא שוערו – לעמקים וגבעות, למקומות מחבוא של עמים.  הנה עם רועים – ערבים מאחד הכפרים בסביבה –  מתאספים סביב שוקת ובאר, ואינם ששים לפלישתי לשטח המחיה שלהם. אני חש בחוסר אהדתם, וממהר להסתלק.

רם בבואי למשק התחברתי עם הטבע הסובב, עתה אני אט אט מתחיל להכיר את קשריו בהיסטוריה.  במה שהעסיקוני בבואי לכאן היה – פוליטיקה, – ולנגד עיניי התפרק המשק. אחדות העבודה, מפאי, מפ"ם, מה לא – ענינים שברומו של עולם, ענינים עליהם נתפרדו משפחות, התפרדה החבילה, מסגריה מצוידת בכל היקר נעמדה לפני מחרחרי הריב הפוליטי דום,  אולמות ענק של מכונות דוממו,  משוגע בודד עמד ועבד ליד המוכנות, סיפק מעט מצורכי המשק בלבד.  איש לא נתן דעתו על חבר חדש שאפשר היה לחבב עליו את המשק\ את הטבע הסובב, את הסביבה ואת עברו. מי שם לב ומי ידע ומי  התענין בזוטות כאלה בכלל.  עיקר החיים היה האסיפה הכללית,   – ואף בה לא הודיעו על  החברים שעזבו את הקיבוץ קבוצות-קבוצות- לפחות אחדים מהם אחר שזומנו בחדרי חדרים  לתשאול לגבי נטיות ליבם הפוליטיות ומגמות פניהם במרחב בפוליטי בעולם.

כ-250 חבר מנה המשק בבואי – אחד המוזרים שהצטרף דוקא ולא עזב – ומעט פחות מ-100 נשארו.  את רובם לא הספקתי להכיר או להתרגל לנוכחותם וכבר הם נעלמו – ארזו חפציהם בלאט, בסתר, חוששים מעיני תוכחה והוקעה, סגרו את השערים מבחוץ, אף לא נפרדו והלכו להם.

 

אט אט אתה יורד – אולי רק עתה, בזכרוניך,  – אל העמק, אל מטע הזיתים שבשולי גן הירק. כאן אהרון לבנה השליט, הוא הממונה, כל היום אינו עושה דבר. בקתת עצים לו, בה הוא ספון כל היום, מסתמא ישן. 

זהו אחד החברים – היו כמדומני כאלה שלשה – שעלו במעלה הדרך אל מעברת שפיר, ומצאו ונשאו להם משם אישה. המשק אליו נפלתי סבל ממחסור חמור  בסחורה זו – נשים. אספקה חדשה לא ההגעה, וחכמים הזדרזו ונטלו מהמצאי, מצעירות  המעברה. הם הלכו למעברה הסמוכה ועבדו  כמדריכים – ואכן, הדריכו את הבנות אל מיטת הכלולות.

שונה תהיה דרכו לאחר זמן לא מועט,  – באילת אפגשהו, שם הוא סוואר: מעמיס שקי מלט, או כוספה כבדים על אניית בריגיטה טופט[4], חלק מצוות אנשים – סבלים, וכבר איננו  נח כל היום כולו בלא מעש. הגורלות משתנים. והאניה? יחידה היתה בנמל אילת, ולאחר שפירקה את סחורתה הפליגה לה לימים רחוקים. להודו הגיעה[5].

פרחים רבים בהר, ואיני זוכר כבר את כולם. וחבל שלא רשמתי כבר אז את כל מה שראיתי.  אך יש ואני נוטל ספר ישן משלי מספריי שהיו כבר אז אתי, והנה  מוצא אני בין דפיו דבוקים פרח שייבשתי אז למזכרת – כמכתב אהבה ישן.

 

אך זכרונות לי ממשק פרוד ( פראדיה) גם מהימים בטרם הפכתי בו חבר. בטרם הפכתי בו חבר ביקרתי במשק כמה פעמים. בראשונה ביום עלייתם לקרקע – משק בודד בהרי הגליל (התחתון, דרומה מכביש עכו-צפת, המהווה את הגבול בין הגליל העליון לתחתון).  ליום העלייה –  יחד עם שתי חברות וחבר  טיילתי בהר ובבקעה, למדתי להכיר את הבוסתן, את הבריכה המסתתרת בין הגבעות , זו שלאחר זמן  החריבוה  אוהדי החקלאות והפכו אותה לשטח עקר.

אלא שכרגע ברצוני להזכיר יום  בו ביקרתי את המשק אחר שנים – לקראת הצטרפותי – מין ביקור היכרות רב מעללים, ביניהם   יום בו חל גם ביקורו של יוסף ברסלבי,[6] חוקר א"י.

 הוא הוציא את חברי המשק לטיול בבאר שבע. באר שבע – לא זה שבנגב אלא זה שבהר, מעל נחל פרוד.  זו באר שבע הנקראת "גלילית",  נקודת גבול בין הגליל העליון והתחתון  בסוף ימי בית שני. "כי  שתים הן ארצית הגליל: האחת מכונה בשם הגליל העליון והשנית בשם הגליל התחתון,  (יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים, ספר ג' פרק ג' א'): ….וממערב שמש גבולות הארץ  הם עכו  עם בנותיה והר הכרמל, אשר היה לפנים לבני הגליל, ועתה והוא נחשב על גבול הצורים. ובקרבתו נמצאה גבע … ישבו בה רוכבים בצבא המלך הורדוס…, וגבול הדרום …מקדם …סוסיתא וגדר. וארץ הגולן…ושם נמצאו גם גבולות מלכות אגריפס. … ..  ואורך הגליל התחתון  מעיר טבריה עד … כבול.. …ועד ר באר–שבע …  (וכמובן כוונתו לבאר שבע הגלילית ולא הנגבית: תרגום: י.נ. שמחוני, תשט"ז, עמ' קע"ח, מספרי שושנה גנן ז"ל).

 ועוד מוזכרת באר שבע אצל פלביוס, מלחמות היהודים ספר ב', פרק כ, פסקה ו' : לדבריו, יוספוס "שם את פניו לחזק את   הארץ, ובדעתו כי הרומאים יעלו על ארץ ישראל דרך הגליל, ביצר את כל משגבי הארץ, את יודפת  ואת באר שבע…":  במקור היווני של ספרו של יוספוס באר שבע הוא     bersabe  ובמקום אחר ( בחיי יוסף ל"ז)  bersoubai .

"גבעת באר שבע הגלילית יושבת על גבעה נישאה, (הודות לכך מצא יוספוס לנכון לבצרה), "רחבה ובודדת. מול הכפרים  פרוד וכפר חנניה. …תנאים אלה  היה בהם להעלות את חשיבותה של באר שבע מבחינה איסטרטגית" (ברסלבי, עם' 241).

טיילנו אפוא על ההר, קבוצת חברים מהמשק. לא פגשנו בדרך איש, מלבד זקן אחד לבוש גלימה שחורה וכפיה לבנה לרגליו,  שישב סמוך לסלע, ערבי זקן. לא הכרתי גם בקבוצה איתה טיילתי  איש: נערה חייכה אלי בעוברי לידה, אך הייתי תמים מכדי להירמז.

ברסלבי הדריך,  ואני לא ידעתי כמה זיכרונות היסטוריים קשורים במקום.  למי שיודע איה רגליו דורכות כל פיסה של ארץ ישראל היא היסטוריה. "מתגלים כאן, על ההר, שרידים רבים ובולטים, שיש לייחסם לביצוריו המזורזים של יוסף בן מתתיהו מימי המרד הגדול של היהודים ברומאים".

אני רק טיילתי – כאן וכן בכל הסביבה – לתומי, והנה בכל מקום רגליי דרכו על אבני ההיסטוריה.

מה עוד אספר על המקום? היתה זו חלקת אלהים הקטנה, שאבותינו ידעו לעבדה – והחדשים לאבדה.   שיחי פטל צמחו ועצי תאנים, עצי רימונים וענבי בר טעימים שהיו תלויים מעל העצים אשכולות-אשכולות,  שמנים ודשנים. אני ביקרתי במשק מעת לעת, באנו בדרך ארצה כמעט יחד, דרך קפריסין,  – אנחנו היינו חברת הנוער והם השכבה הבוגרת: ביקרנו אצלם אפוא, והנהנינו מחברתם:  היחה לי שם חבר יקר עימו שמרתי על הקשר שנים רבות גם לאחר מכן. ביחקרנו –  עד שראינו שהענבים מצטמקים ומשחירים, ולא היה עוד בוסתן.  לא היה צורך בשנים רבות עד שטבע המקום הובס, שכל אלה איבדו חינם,  נבלו והובישו.  הבריכה במרכז הבוסתן יבש,   נחל שעבר בינות העצים נעלם,  ולא היה עוד מקום לשבת לידו ולהקשיב לשקשוק הנחל.  לא שזה לא היה כבר רומנטי,  – לא היה כלכלי. לא היו מכך הכנסות. ובאמת למי היה ראש לשקשוקי מים – האזנים נאטמו בפלפוליסטיקה  אידיאולוגית, בתהיות על דרכי המפלגות וכל כיו"ב. ויכוחים פוליטיים האפילו על השקט שבלב,  המולה קולנית מילאה את  שעות הערב – עד שהכל השתתק. אז ראו הכל שעומדים הם ליד שוקת שבורה. הבוסתן שאולי זמן מה לחם על נפשו נחל תבוסה.