באקלימים החבויים משורר וצייר
כשהייתה מפציעה בכל בוקר
הייתי נפצע
היא הייתה שנונה כמו סכין חד
כבר הייתה פעם עצם
עכשיו היא אישה
אבני אור תלויות על צווארה
בהן הירח שקע וגם השמש
הן מפיצות שקיפויות
כמו באחווה עתיקה
מצמיתים אותי
להיות כרוך אחר יופייה
פעם היא
ידעה בעל פה את שמותיו
הנוראים של אלוהים
עכשיו בקושי רב
היא פורמת את עצמה
ידיה אסורות ראשה מגולח
היא רוחשת רוחות רבים
נעה ונדה כמו צועניה
לפעמים היא ממלמלת
זיכרון רחוק על תפוח
ועל תרגיל מלוכלך
אז עצב רב נע בעיניה
ערפילים מששת ימי בראשית
זולגים ללחייה
בעיתים כאלה כשהיא בוכה
אני זב את חרפתה
במשך חמשת אלפים שנה
מצויין.
אוהבת את החווה שלך, מאוד
שמותיו הנוראים של אלוהים. יפה!
דויד , אוהבת את הזדהותך עם חרפתה של חוה ועם התרגיל המסריח שעשו לה. יופי שיר !
אתה כותב קומפקטי וטוב.
אחד החזקים שלך,מין מכה בלב ולא רק מהיופי השורר תמיד בשירתך,שיר בוגר יותר,כלימת הנשים כולן