יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון

דבר המכיל אך את עצמו מוטח. כך נדמה לי. קופץ הגב על זיזים ואבן. בולטות. כך נדמה לי, אם הייתי חש בקרקעית. קולות הצעדים מעל נדמו. אתים נשלפו מתלולית העפר, רגל עץ של שלט ננעצה מעל הצ'אקרה העליונה. בתוך המעיים כבר החלה תזוזה לא לי והמראות שאינני רואה – אינם מגוונים. פעם, אם הייתי זוכר, אדום בוער היה מסתער מירכתי ...

אז היתה מודעה בעיתון והחלטתי לפנות. לא פנו אלי – נכון. אבל החלטתי למחול על כבודי (קזבלן שכמוני) ולפנות. לעשות "ככה ככה" עם המרפקים, כלומר, להדחק קדימה ולומר: גם אני כאן, זוזו קצת, תעשו מקום.  לא בשביל עצמי עשיתי את זה (כמובן), אולי בעיקר בשביל ילדי. שיהיה להם את התיעוד הזה של הגבר השמנמן עם החולצה השחורה והשיער הלבן, המקליש על גבעת ...

* רק בקיסריה – פרדס-חנה הבנתי שזו שיושבת מולי ברכבת הלילה – מסוממת ובצרה גדולה. כל הנסיעה היא היתה רכונה לצד, ראשה כמעט נוגע בספסל הישיבה, מגפי הפלטפורמה האדומות שלה דיגדו לי את הברך מדי פעם. בקיסריה – פרדס-חנה הזדקפה, מילמלה כמה מילים, פילבלה בעיניה ורק אז הבנתי. וגם הבנתי, בדיעבד, את חצי המשפט ששמעתי בתחילת הנסיעה מהכרטיסן למאבטח לגבי ה"זאתי שלקחה ...

  שירו של שמעון עִם הַמַּטְקָה וְהָרוֹגַטְקָה עִם הַשַּׁרְשֶׁרֶת וְהָנִינְטֶנְדוֹ בְּצִיצַת הַשֵּׂעָר הַסְּגֻלָּה וְהַקָּרַחַת בָּצְּדעֵיִם בַּנַּעֲלַיִם הַכְּבֵדוֹת וּמְעִיל הָעוֹר הַשָּׁחֹר עִם הַפְרַנְזִים וְהַנִּיטִים אֲנִי יוֹצֵא לִפְגֹּשׁ אֶת עֵשָׂו לפני כעשר שנים עשיתי עבודת תיאטרון סביב פרשת השבוע, פרשת "וישלח".  לקראת המפגש המחריד הצפוי למשפחה עם ארבע מאות הנינג'ות של עשיו, יעקב מסדר את ילדיו ואמהותיהם לפי נטיית לבו.  ילדי השפחות ...

שירו של ראובן שָׁלוֹשׁ בַּלַּיְלָה בַּדֶּרֶךְ לַגִּבְעָה בְּאֵזוֹר חֲלָצַיִם וּנְשִׁימָה קְטוּעָה מַקֵּל וְאֶבֶן בַּיָּד מִיָּמִין תַּן, מִשְּׂמֹאל תּוֹתָח וּבַתָּוֶךְ אֲנִי הוֹלֵךְ שוּב לְהָבִיא לְאַבָּא אַרְבַּע מֵאוֹת דּוּדָאִים

שירו של גד תַּגִּידוּ לִי תַּגִּידוּ לִי לָמָּה דַּוְקָא אֲנִי רִאשׁוֹן תָּזוּזוּ, תָּזוּזוּ לִי אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מֵאֲחוֹרִי שמעון לֹא, בְּעֶצֶם מֵאֲחוֹרי לאה הַרְחֵק מֵאָחוֹר תַּגִּידוּ מֵאֲחוֹרי יוֹסֵף נִשְׁאַר מָקוֹם?

נר בְּגוּפוֹ הַמָּאֳרָךְ הֶחָלָבִי הָעֲגַלְגַּל בִּפְתִיל הַשָּׁזוּר בָּעַמּוּד הַסְּגַלְגַּל בָּרֹאשׁוֹ הַלּוֹהֵט, בְּאוֹרוֹ הָרוֹטֵט בְּחֹסֶר מְנוּחָתוֹ בהתגמדותו בְּלַהַבְתּוֹ הַמָּאֳכֶלֶת אֶת כָּל גּוּפוֹ בְּיוֹתֶרֶת המרופשת שֶׁמּוֹתִיר אַחֲרָיו לְמַזְכֶּרֶת

  להרים – לא רק את הקצב  על "דוהרים" מאת חגי ליניק. במאי: אילן תורן משחק: שמואל וולף. תיאטרון תמונע: יום רביעי, 18 אוקטובר 2012 המונודרמה "דוהרים" הוצגה אמש בתיאטרון תמונע לראשונה. (פרחים ליוצרים חולקו בכל מקרה) החוויה בכללותה הייתה חוויה קשה לצפייה. קשה להבין איך עבודה, במצב כזה מגיעה לבמה. את קרדיט הבמאי קיבל אילן תורן. תורן גופו לא ...

http://www.yekum.org/2012/10/%d7%93%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%9c-%d7%a2%d7%95%d7%96-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%91%d7%97%d7%93%d7%a8-%d7%94/

ז/אן ז'ק רוסו / הוידויים  תרגום: אירית עקרבי "קמתי כל בוקר לפני זריחת השמש. עליתי דרך מטע סמוך אל שביל נאה מאוד, שנמצא מעל לכרם, ונמשך לאורך הגבעות עד שמברי. שם, תוך כדי טיול, אמרתי את תפילתי, שלא היתה רק מילמול שפתיים סתמי, אלא התרוממות כנה של הנפש אל עבר בוראו של הטבע הנלבב הזה, שחמדותיו נפרשו לנגד עיני. מעודי ...