דבר המכיל אך את עצמו

קולות הצעדים מעל נדמו. אתים נשלפו מתלולית העפר, רגל עץ של שלט ננעצה מעל הצ'אקרה העליונה.

בתוך המעיים כבר החלה תזוזה לא לי והמראות שאינני רואה – אינם מגוונים.
פעם, אם הייתי זוכר, אדום בוער היה מסתער מירכתי המוח לכבוש את התריסים המוגפים.

תנועה אין.
הייתכן ?
דומם.
אפילו בית החזה לא ?
ואיך זה ללא תנועה ?
הכול חדל לזרום.
הקולות – גם הם נדמו. אייך לצייר עולם ללא צליל, ללא קול, ללא בת-קול ?
ורוח ? וריח ?

אבוי.
האומנם אבוי ?

ממרחקים מגיעה אלי, מהופכת
לחישה תת-קרקעית של רעי המשורר:
"יש מה שאין" .

כיצד האין יכול להיות ישנו ?
האם רק התפוגגות ? חלחול איטי של הים – ימי שלי, דֵמֶטְרִיָה ?
ומה סופו של מסע ההתפרקות מטה ?
האם השלד הצח והזוהר שיוותר ממני יכיל משהו מלבד עצמו ?