מכתב לאחי המת / דברים ליום הזיכרון

היי פינצ'ה. באתי לדבר איתך שוב. שוב בבית הקברות הזה בו קבעת את מגוריך.
מסביב הברושים והמון אנשים, חלקם עוד בבגדי עבודה כחולים, עומדים ביום הזיכרון.
רק במקרה אני הוא זה שמדבר היום בקול רם. אם תקשיב היטיב, תוכל לשמוע את הדיבור הפנימי של כל אחד מהניצבים עמנו היום, איש-איש והשיחה שלו עם אחד מבני הרשף הקבורים כאן, אלה שהגביהו עוף.

כמו הילד שהייתי אדבר איתך. כי הילדות שלי נגמרה כשהלכת. ואני, בימי הזיכרון האלה, תמיד חוזר ומתחבר לרגע ההוא, כששמעון הקשר, מזכיר הפנים במלחמת יום הכיפורים, פתח את דלת הכיתה וברמיזת עיין ותנועת אצבע הזמין אותי לצאת ממשפחת האדם ולהיכנס למשפחת השכול.

היי פינצ'ה. עשרים ושש שנים הספקת לחיות. כבר שלושים וחמש שנה שאתה לא כאן.
תשע שנים יותר מסך הזמן שהלכת על האדמה אתה מהלך בארצות החיים.
לפני הרבה שנים כתבתי שורת שיר – "אחי הגדול כבר קטן ממני". היום אני לא בטוח. האם יתכן שאתה ממשיך לגדול מתחת לאדמה ? לשלוח שורשים / קנוקנות / פוארות לכל עבר ? מחזק אותנו, המשפחה הפרטית שלך, כאן על האדמה עליה נלחמת, כי אנחנו ממשיכים לעשות זאת, לגדול ולגדול, בשמך. 

ימי חייו של אדם כצל עובר. שלך עברו כרוח, כהבזק סערה. היית, צעקת, שאגת, גידלת שפם מקסיקני, אהבת הרבה ובמרץ ונעלמת. הותרת אותי יתום. יתום מאח. רק מאוחר יותר, דרך היומנים של אבא, הבנתי עד כמה הייתה הילדות שלך קשה. עם כמה קשיים התמודדת עד שגיבשת לעצמך את ההבנות במה אתה טוב ובמה פחות. "חסד" אמרו עליך האנשים. "חסד מהלך". מונח יהודי מדי לדמות הצבר שהיית 

יהודה עמיחי אמר ש"גם דור הזוכרים הולך ומת", והנה, מכלל האנשים העומדים כאן היום בבית הקברות. מי עוד זוכר אותך ? ומה הוא זוכר ממך ? ומה אני זוכר ממך, אחי הגדול ? שנקראת על שמם של שני סביך שנספו באושוויץ – בנימין פרלמן ויעקב זינגר וזכית לכינוי הזה – פינצ'ה – שנולד יחד איתך מהים . . . מה אני זוכר ?
שהבאת לי אופניים בגיל שתיים עשרה ? שהיית שמאלי ? בריון ? שלקחת אותי לסיבוב על הג'ון דיר ? שהיו לך כלבי זאב מהם פחדתי פחד מוות ?
הוי כמה חמקמק הזיכרון. ביום הזה נדמה שרק הרגש נותר יציב כמו סלע.

היי פינצ'ה. נכון שעם השנים הפצע מתעדן, נכון שאנחנו לא מדברים הרבה בזמן האחרון אבל אולי הגיע הזמן שתדע, עד כמה ההליכה שלך שינתה לי ולכולנו, לכל המשפחה, את החיים.
אמא ואבא, שהגיעו הנה כנערים / פליטים, שהחליטו לפתוח כאן דף חדש שיותיר את אימי האובדן מאחור, חטפו שוב "זעץ" מהגורל. שוב בא המוות לשכון בחדרים. וכל אחד מהם, לחוד וביחד, לא ממש התאושש מלכתך עד יומו האחרון. אגב, כבר כמה שנים שאתה וההורים שכנים בבית הקברות הזה, ליד הברושים. האם אתם משתרגים מתחת לאדמה ? האם נפגשתם במרום לסיבוב נוסף של חיי משפחה נורמאליים ? לשיחות על דה ועל הא ? לדיבורי חולין ?
ובאשר לי, ההליכה שלך, מות הגיבורים שלך בקרב בדרך למוצב "בודפשט" על התעלה, עיצב את כל חיי.
מהרגע הזה, שבו בא מר המוות ונשק על לחיי הפרטית, השתנו לי החיים. הכול מסביב פסק להיות מובן מאליו, בטוח ונכון וצודק. לסופו של כל משפט הוספתי סימן שאלה עם שפם – שפם מקסיקני כמו שהיה לך.

היי פינצ'ה
אני מתקרב לסוף הדיבור שלנו, הפומבי.
בדרך כלל, לקראת הסופים הפומביים, מגיעים הפסוקים הידועים על צדקת הדרך ובמותם ציוו לנו את החיים. כל הפסוקים שאף פעם לא ידעתי מה לעשות איתם כי הכאב על ההליכה שלך היה כל כך גדול ששום פסוק ושום אמירה לא יכלו לכסות עליו, כי ההבנה איך וכיצד צריך לחיות את החיים האלה בלעדיך לא הגיעה למעשה עד היום, כי מאז שהלכת, במקביל לחיים האמיתיים, לדופק המציאות הסואן, כל הזמן גם נדמה לי שאני מרחף בתוך סוג מסוים של חלל ריק. . . .
נאמן לצו הלב אני מותיר את האמירה שלי במחוזות האלה בלבד ומתנחם ונעזר במילותיו של רילקה: 

"בסופו של דבר אינם זקוקים לנו עוד, הנקטפים באִבָּם,
ברוך ייגמלו מן העולם הארצי, כְּהִגָּמֵל ענוגות
משדי אם. ואילו אנחנו, אשר סודות כה גדולים
דרושים לנו, אשר כה תדיר תצמח לנו מהאבל
התקדמות ברוכת גיל -: האפשר לנו בלעדיהם ?
השווא האגדה מקדם, כי בהנשא הקינה על לינוס,
נֶגֶן ראשון, אוזר-עוז, חדר אל צִיַּת קיפאון;
כי בֶּחלל הַמְבֹהל, מתוכו עלם כמעט אלוהי
פתע לנצח חלף, הֵחֵל הרִיק מתנודד
בזה הריחוף, הסוחף אותנו כעת ומנחם ועוזר".