יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
אז היתה מודעה בעיתון והחלטתי לפנות. לא פנו אלי – נכון. אבל החלטתי למחול על כבודי (קזבלן שכמוני) ולפנות. לעשות "ככה ככה" עם המרפקים, כלומר, להדחק קדימה ולומר: גם אני כאן, זוזו קצת, תעשו מקום.
לא בשביל עצמי עשיתי את זה (כמובן), אולי בעיקר בשביל ילדי. שיהיה להם את התיעוד הזה של הגבר השמנמן עם החולצה השחורה והשיער הלבן, המקליש על גבעת הגולגולת מדבר עם הרבה "אההה" באמצע על מעשה הכתיבה שלו.
לא התכוננתי. לא חשבתי מה אומר. פשוט ישבתי ודיברתי ומתוך 8 הדקות המצולמות הייתי חייב להקריב בערך 6 דקות קרבן לאלוהי הכרונולוגיה, לשפן הסופר שיושב במרומים ומתעד בדקדקנות כול פיפס וכל זכות ראשונים בשדה הספרותי. בדיעבד, הייתי כמובן מוותר על ששת הדקות הללו לטובת דברים מהותיים יותר על הכתיבה – אבל ניחא.
מזמין את (ששת) קוראי להציץ:
לא נדחפת זה פרויקט שאמור לכלול ולהקיף את כולם, היו פונים אליך ,ותכף אקשיב
מקסים יהונדב טוב שהצטלמת הנה זכית אותנו יפה דיברת ורהוט ו"פעמון רוחך" – שיר מרטיט אנא העלה זאת גם בפייס
תודה על התמיכה והעידוד האינסופיים שלך.
בכיף ,יהונדב,העונג כולו שלי
שבעה קוראים יהונדב, שבעה! גם אני קראתי וראיתי.
הייתה כנראה עריכה יוצאת מהכלל, ואיפור מקצועי, כי יצאת רהוט, מעניין ויפה.