יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
*
רק בקיסריה – פרדס-חנה הבנתי שזו שיושבת מולי ברכבת הלילה – מסוממת ובצרה גדולה.
כל הנסיעה היא היתה רכונה לצד, ראשה כמעט נוגע בספסל הישיבה, מגפי הפלטפורמה האדומות שלה דיגדו לי את הברך מדי פעם.
בקיסריה – פרדס-חנה הזדקפה, מילמלה כמה מילים, פילבלה בעיניה ורק אז הבנתי.
וגם הבנתי, בדיעבד, את חצי המשפט ששמעתי בתחילת הנסיעה מהכרטיסן למאבטח לגבי ה"זאתי שלקחה משהו חזק . . . ".
דלת ההזזה של המעבר בין הקרונות נפתחה ונסגרה בהתאם לעיקולי הדרך ורעש הגלגלים חדר והתפרץ לתוך הקרון.
אשה מבוגרת התישבה ליד חייל אתיופי שבחוסר רצון בולט הסיר את אוזניות הווקמן מאוזניו ופינה לה מעט מקום בין שלושת תרמילי הצבא הגדולים שלו.
המאבטח חזר ונעמד במעבר. דרך זגוגית החלון המטונפת סימנתי, בתנועה קטנה על שכנתי לספסל, כמחוסלת. הוא שאל אותי "מה" דרך השימשה ולאחר מכן פתח חרך קטן בדלת ועל רעש הגלגלים אמר: "דיווחתי כבר".
נרגעתי.
ראיתי שהתפנה ספסל סמוך והחלטתי לעבור אליו.
עברתי.
המסוממת לא שבה להתעורר. רק החליפה תנוחה והשעינה את ראשה על השולחן שבין הקרונות במקום שמקודם עמד המחשב עליו אני כותב עכשיו. שכנתי החדשה חדלה לסרוג את הכיפה והוציאה ספר אפיה מתיקה. פתחה בפאי שוקולוד וקונפיטורת משהו – מה שכבר נסתר מעיני על גבי העמוד. המסוממת המשיכה להאחז בשנתה הארעית וכל רגע הלכה והתקרבה לתחנת חיפה מרכז שם כבר מחכים לה שוטרים או אמבולנס או כלום חוץ מאדישותי.
לא הזדעזתי ממנה גם לא רציתי לעזור. רק רציתי לעבור את הנסיעה הזו בשלום.