תפילתו של רוסו

ז/אן ז'ק רוסו / הוידויים 
תרגום: אירית עקרבי

"קמתי כל בוקר לפני זריחת השמש. עליתי דרך מטע סמוך אל שביל נאה מאוד, שנמצא מעל לכרם, ונמשך לאורך הגבעות עד שמברי. שם, תוך כדי טיול, אמרתי את תפילתי, שלא היתה רק מילמול שפתיים סתמי, אלא התרוממות כנה של הנפש אל עבר בוראו של הטבע הנלבב הזה, שחמדותיו נפרשו לנגד עיני.
מעודי לא אהבתי להתפלל בתוך החדר: דומה עלי שהקירות, וכל אותם חפצים קטנים מעשה ידי אדם, חוצצים בין אלהים וביני. אוהב אני להתבונן בו וביצירות שהוא עצמו יצר, ואז ליבי נישא ומתרומם אליו.
תפילותי היו טהורות, יכול אני להעיד, ולכן ראויות היו שייעתרו. לא ביקשתי אלא חיים של תום ושלווה, חיים משוחררים מפגעי הרוע והכאב וייסורי המחסור, לי ולזו שמשאלותי מעולם לא הפרידו ביני לבינה.
ביקשתי כי מותנו יהיה מות צדיקים וגורלנו לעתיד לבוא יהיה כגורלם.
מלבד זאת, מעשה התפילה הזה, יותר משהיה אוסף של בקשות, הרי היה בבחינת הערצה והתבוננות, והיטב ידעתי שכדי לזכות בברכותיו הנחוצות של מעניק הברכות האמיתיות, לא לבקשן מידו צריך, אלא להיות ראוי להן". 

גמר חתימה טובה לכל באי המטע.