להרים – לא רק את הקצב. על "דוהרים" אמש בתמונע

על "דוהרים" מאת חגי ליניק.
במאי: אילן תורן
משחק: שמואל וולף.
תיאטרון תמונע: יום רביעי, 18 אוקטובר 2012

המונודרמה "דוהרים" הוצגה אמש בתיאטרון תמונע לראשונה. (פרחים ליוצרים חולקו בכל מקרה)
החוויה בכללותה הייתה חוויה קשה לצפייה. קשה להבין איך עבודה, במצב כזה מגיעה לבמה. את קרדיט הבמאי קיבל אילן תורן. תורן גופו לא נכח בהצגה אמש אבל נדמה כי גם בעבודה שעשה – לא הותיר עקבות ובאין מבוגר אחראי – התוצאות עגומות.  
את הטקסט כתב חגי ליניק, זוכה פרס ספיר האחרון עם ספרו הנהדר: "דרוש לחשן". אין ספק שהמחזה הכתוב הינו המרכיב המיטבי של הצגה זו וטקסט ההצגה נשמע, לאוהביו של ליניק כשמן הבא בעצמות. שוב האיכות הגבישית של המשפטים המרוכזים, עמוסי המטפורות והדימויים המפתיעים והמדויקים, שוב העיסוק בנושא מרכיבי הזהות הישראלית ובעיקר, בנוכחותה של השואה בחוויה הישראלית.
מדובר במחזה ללא עלילה, מחזה של רעיונות. 
נכנס שחקן לבמה ריקה, רק ארון קבורה אפור מוצב במרכזה, פונה לקהל ואומר כי לא מדובר בארון אלא בסוס ששמו "קטסטרופה" וכי קיומו שלו הוא, תחילה, דהירה מחוץ לארון ומרביתו דהירה עתידית בתוך הארון.
לאחר מכן הוא מגולל את פרשת חייו של אחד, שמואל וולף (השחקן), מוצאו ההונגרי, זהותו הנוצרית/יהודית, פרדתו מאמו שנותרה על רציף הרכבת והציווי המוסרי שהותירה בזיכרונו: "אדם צריך להביא תועלת לאנושות". כל זאת, תוך ליבון יחסיו של גיבור המחזה עם הקורפורל הקטן, "השפם" או "הצבע" כפי שכינה אותו ברכט, זה שקולו המעוות נשמע שוב ושוב בפס הקול של ההצגה יחד עם קדמת כלי המיתר המפורסמת לדהרת הואלקירות הואגנריניות כמיטב המסורת של מחזות ישראליים העוסקים בשואה ולא נלאים מללחוץ על הכפתורים המוכרים עד לזרא אצל הקהל הישראלי. 
בתוך כך מזיז השחקן את ארון הקבורה ממקום למקום על הבמה, נושא אותו על גבו ואומר כי עוד מעט הם יתחלפו בתפקידים – הוא והסוס – מעמיד אותו בפינה זו או אחרת ומלטף אותו באהבה רבה.
בתמונת הסיום נשלפת מהארון רגל קטנה והארון מדומה למטוס שבו עף גיבור המחזה מעל אדמת אירופה כולה ורואה אותה מכוסה בשכבה דקיקה של שלדים מחייכים.
כאמור, עבודתו של הבמאי הייתה חסרה מאוד על הבמה. החל מרמת העיצוב וכלה בטקסט המחזה. ברמת העיצוב הייתה חסרה מידה של "סוסיות" בארון הקבורה. מעצב מוכשר לבטח היה יכול לספק פתרון שירמוז, בדרך זו או אחרת, גם ברמה הוויזואלית 
על כך.
באשר לטקסט ההצגה: דווקא בשל אופיו הפיוטי והתרחקותו מתבנית עלילתית קלאסית של אקספוזיציה סיבוך ופתרון, מציבות המילים של ליניק אתגר מיוחד בפני הבמאי: "לדוג" מהן תבנית כלשהי שתעזור לקהל לתקשר עם המחזה. 
אלא שמעבר למחסור בעיבוד הטקסט לטקסט בימתי, חסרה גם יד במאי מכוונת, שתפרק את המחזה לרגעים בימתיים מובחנים ותחלץ מהטקסט את התרגום הפיסי של פעולת השחקן. התוצאה של כל הדברים שנמנו לעייל הייתה שחקן העומד על הבמה, ומטיח בקהל רצף מילולי, טעון מאוד מבחינה רגשית אמנם – אבל ללא "סיפור" וללא דינמיות והתפתחות כאשר רק המחזאי, שישב בשולי הקהל, מסמן לו בתנועות ידיים חשאיות לכאורה, החל מהרפליקה החמישית לערך – להרים את הקצב. 

19.10.12