יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
לאחרונה קיבלתי במייל איום מקורי במיוחד. מעת לעת אני מקבלת כאלה, בעיקר על הרשימות שלי נגד ילודה אוטומטית, ובייחוד כשמדובר במחלות נפש ובבעיות נפשיות כבדות משקל. לאחרונה, בעקבות הרשימה שלי בנושא באנתולוגיה "פשוט זה לא", הזרם גובר.
הפעם איחלו לי למות מסרטן. והכול בגלל שאני טוענת שישנם מקרים שבהם אנשים צריכים להימנע מלהביא ילדים, בגלל שרק רע ייצא מזה.
וכשבאים עלינו המועדים הללו, כל ימי הזיכרון והכאב, שוב אני חושבת על הילדים של האנשים ההלומים, של כל הפוסט טראומטיים שמסתובבים בינינו, ניצולי שואות פרטיות ושואות קיבוציות: הלומי קרב, ניצולי שואה, ניצולי פגיעה מינית, ניצולי משפחות מטורפות, ניצולי בתים מכים ומתעללים – כל סוגי הפוסט טראומה למיניהם.
בשבוע שעבר ראיתי את הסרט "שישה מיליון רסיסים" של ציפי טרופה, על בת של ניצולי שואה, שאמה פשוט דרסה אותה בחוסר יכולתה להעניק, לאהוב, בטירוף ובזוועה שנובעת מתוכה, שילדה לא יכולה להכיל בשום פנים ואופן. עד שגם הבת משתגעת ומתאשפזת בבית חולים לחולי נפש.
זה חיבר אותי לממצא מזעזע במיוחד ששמעתי בתוכנית אחרת מפיה של פסיכולוגית. שלמעשה היום מתמקדים בדור השלישי והרביעי, כי גילו שמצבם רק הולך ומחריף, מפני שהפוסט טראומה שנשתלת בהם הולכת ונעשית כרונית. איזה ממצא מחריד. במקום שהכאב ילך ויתעמעם, הוא הולך ומחמיר, ומכה שורשים עבותים יותר ובאינטנסיביות גדולה יותר.
זאת אומרת, שהילדה העתידית של אביה מהסרט "הקיץ של אביה", אותה ילדה היפותטית שיש כמותה רבים, מצבה הנפשי עלול להיות גרוע יותר משל אמה בת הדור השני, ואפילו משל סבתה ניצולת השואה.
מובן שמחקרים כאלה כבר הותחלו גם על ילדיהם של הלומי הקרב. גם כאן הנתונים לא משמחים. כי הטראומות רק מכות שורש. רק מחריפות ונעשות כרוניות.
אני יודעת שהדברים שאני אומרת תמיד בהקשר הזה מקוממים אנשים, מכעיסים, מייאשים. אני יודעת שהם נשמעים כנובעים מייאוש, מתחושה שאין דרך "לתקן", כפי שרבים מקווים. השאלה היא איך ניתן להתעלם מכל הממצאים החדשים האלה. מזה שאומרים לנו שככל שהשנים עוברות, הגנום רק מחמיר. כששומעים על כך שבני הדור השלישי והרביעי כבר מראים תופעות נפשיות כרוניות.
יש לי באמתחת רשימה שאני רוצה לכתוב יום אחד, על הטראומה של הבנות של אימהות פוסט טראומטיות שעברו התעללות מינית בילדות. אני ילדה כזו, בת לאם פוסט טראומטית שנאנסה בילדותה על ידי דודה. וככל שחולפות השנים, ועד כמה שזה נשמע משונה, אני מבינה שהטראומה שלי גדולה משלה בהרבה מובנים, כי היא פשוט פיתחה גרורות בתוכי, דווקא משום שלא הייתי בזה.
כי לפעמים דווקא כשמדמיינים זה הדבר הכי גרוע. ילד או נכד או נין של ניצול שואה, שהאימה הולכת ותופחת בתוכו דווקא משום שהוא לא חווה את הדברים אלא רק מדמיין אותם. ילדים של הלומי קרב. בנות של נאנסות. אולי גם בנים של נאנסים.
והדברים האלה רק הולכים ומחמירים, הולכים ונעשים אקוטיים. אבל אף אחד לא מראה סימנים לכך שצריך לשים לזה סוף. תחת זאת שולחים איומים מקוריים במיוחד למי שמציע דרך אחרת.
ממצאים מדהימים, מה שמוכיח כי אלה שלא הירבו לספר היטיבו לעשות. אני לא מרגישה נוח עם זה, אבל תמיד הגנתי על עצמי מן הסיפורים והסרטים. עם האנשים עצמם התיידדתי במושב שלי שכל מקימיו היו ניצולים.
ברגע זה אני קוראת טקסטים מתאימים במיוחד — שיריו וולפרד אוון– משורר המלחמה הבריטי. יש לו שירים רבים על הלומי הקרב בבתי החולים.
שלום יעל
סיימת את הרשימה שלך בדברים אלו:
"אבל אף אחד לא מראה סימנים לכך שצריך לשים לזה סוף."
השאלה היא : לאיזה דברים לשים סוף? למלחמות ,לאונסים או לטראומות האחרות?
בודאי שצריך, אבל המציאות ידועה.
אני מניח שהתכוונת לשים "סוף" להולדת ילדים על ידי "מוכי טראומות", איך תדעי מי מוכה ,איך תחליטי מאיזו סקאלה של הטראומה תתני רשות להוליד ילדים? מי יקבע את הסקאלה?
עם ישראל והיושבים בציון במאה השנים האחרונות הם כולם מוכי טראומה (שבלי ספק באה לידי ביטוי בהוויה הפוליטית והחברתית שלנו). לפי גרסתך היה צריך לעקר את כל נשות ישראל ואולי לפתור בכך את "הבעיה הציונית".
ואולי, רוב בני המין האנושי הם מוכי טראומה בצורה זו או אחרת והם מורישים את זרעי הפורענות הלאה עד החורבן הסופי?
גיורא, אתה מראה את האבסורד שבדיבור על הגבלת ילודה.
אבל מהכיוון האחר – אנחנו חיים בחברה שמניחה, ואף לוחצת, שכל אישה צריכה להיות אמא. אולי אפשר רק לפתוח את השיח הזה, לומר שזו בחירה אמיתית, אפשר כן ואפשר לא, שמותר ורצוי לאישה לשאול את עצמה אם היא אכן מוכנה ורוצה.
כנ"ל גם לגבר לגבי אבהות כמובן. זה מין שינוי מחשבתי-חברתי שיכול להתרחש בהדרגה על ידי שיח כמו זה שיעל מנסה ליצור.
אגב אני מסכימה מאוד שילודה לא צריכה להיות אוטומטית, ואני מרגישה שהבת שלי מאוד נהנית מזה שהוא באה לעולם מתוך בחירה שלמה ומלאה ולא כמה שנים לפני כן בגלל לחץ של דודות.
וזאת בלי להתייחס לנושא הפוסט טראומה שהוא לא פשוט בכלל.
קודם כל אני מגנה בכל תוקף את מי שמאיים על יעל בשל עמדותיה. הלוא בניגוד למאיימים שמנסים לכפות את דעתם בכוח, היא רק מביעה עמדה שהיא מאמינה בה ומקיימת בחייה הפרטיים – ומי שירצה ישתכנע ומי שלא, לא. אין אונס.
ממה הם פוחדים, המאיימים, שהיא תשכנע אותם ?
מעבר לכך שכל אחד רשאי להביע את עמדתו ולנסות לשכנע בדרכי שלום את האחרים בצדקתה, עמדתי בענין היא שיש להניח לכל אדם מבוגר להחליט אם רצונו בילדים או לא. טראומות אינן הפרעה גנטית ואין זה מתפקידי החברה ו/או המדינה להתערב בנעשה בחדרי המיטות ובהחלטה אם ללדת ילדים או לא. לא לעודד ולא למנוע – אלא במקרים קיצוניים של אי יכולת ברורה לגדל ילדים או כאשר יש מחלה גנטית שעלולה לעבור ליילוד.
תפקיד החברה והמדינה בנושא זה, מתמצה לדעתי בלדאוג ליצור תנאי מחייה נאותים לילדים שנולדו ולהעניש בכל חומרת הדין הורים שפוגעים בילדיהם.
נסיון להתערב בהחלטה אם ללדת ילדים או לא הוא פתח להשתלטות 'האח הגדול' על החופש להחליט את אחת ההחלטות הכי פרטיות והכי חשובות שנותרו לנו להחליט. הרי את ההחלטה איך ומתי למות כבר לקחו מאיתנו, בין השאר בהחלטה כמה משאבים להקצות לבריאות, לאיכות הסביבה ולמלחמה בתאונות הדרכים ומצד אחר בהחלטות לצאת למלחמות שניתן למנען.
ומצד שלישי באיסור להתאבד למי שקץ בחייו ואינו מוצא בהם עוד טעם.
תמיד שאומרים לי "מחקרים מראים" אני נכנסת להיכון – מי המחקר, מתי, כמה נחקרים, איך חקרו – מחקרים מראים כל דבר שתרצי.
מחקרים מראים שאנשים חרדתיים מגדלים – כמה מפתיע – ילדים חרדתיים. מחקרים מראים שאנשים עם עודף משקל כרוני נוהגים להאכיל את ילדיהם ביותר מדי אוכל – והנה – עוד דור של בעיות משקל.
מחקרים מראים שקשה להיות "בן של". מחקרים מראים הכל.
המחקר הספציפי שהבאת מתמיה במיוחד, לפחות מנסיוני האישי. עם כל הבעיות של להיות דור שני, הלכתי לגן, היו לי צעצועים, ואוכל ומיטה. לא ביליתי ביערות מכונמת, מזת רעב, מבוהלת וקפואה.
אלף פעמים דמיינתי? – בודאי שיותר.
אך זוהי לא מציאות וההבדל ברור.
מחקרים מראים שאנשים בוחרים בדרכי התמודדות שונות. מחקרים מראים – מן הסתם – ואם לא – ראוי שיראו – שלא כל ניצולי השואה עברו את אותן החוויות, ומשתנים כמו – גיל, יתמות, מחנות ריכוז וכד' אמורים (לפחות מבחינה של הגיון סביר) להשפיע .
העובדה הברורה מאליה שצלקות האנושות משפיעות על הדור הבא שבא לעולם אין לה ולא כלום עם ההחלטה שעניינה להביא או לא להביא ילדים לעולם.
אם נמתין לזוג שאין לו שום אירוע טראומטי בעברו על-מנת שיוליד ילד, נמתין עוד הרבה.
ובכלל – שיח הפוגענות בנוגע לילדים חרג בעיני מכל פרופורציה. ילדים הינם בני אדם ולא בובות פורצלן מצופות סוכר – הן ניחנו ביכולות התמודדות שהולכות ונעלמות בעולמנו האובר-טראומטי, החושש מכל שפיץ של קושי בחייהם, ובטוח שאין כמו אלפי עטיפות מקושטות כדי להמתיק את חייהם. ילד שטועם רק סוכר לא יודע שהוא מתוק וילד שאינו מתמודד עם קשיים מסויימים (ומי יגדיר את הגבול? ואם חייו שלווים ומאושרים ולפתע אביו חולה ומת? יש ביטוח לחיים?)חי חיים אומללים ותפלים מאוד, לפחות לטעמי.
גם בעיני היה טוב לו רבים היו נמנעים מלהביא ילדים לעולם במקום להתעלל בהם, אך זהו מדרון חלקלק מאוד.
לכל היותר אני מייחלת ליום שנושא המשפחה ידון כחלק ממערכת החינוך (יש כאלה תכניות בעולם הגדול), שכמו שיש הכנה ללידה וטיפת חלב תהיה הכנה להורות, שאנשים יפסיקו לחטט ברחמן של נשים אחרות (בכל מעמד אישי שהוא) ושיבינו כי זו החלטה אישית והנושאים בעול ובאחריות לא יהיו המחטטים כי אם אלו שבחרו בהורות.
יעל את אמיצה בהצעתך לחשוב לפני שיולדים.
בהחלט נראה לי שהדור השני והשלישי סובל יותר.
האיומים עליך מיותרים ומטופשים ועליך להתלונן במשטרה.
עם השאר איני מזדהה כלל.
העם היהודי הוא עם ששכל כולו פגע, חבורה , טראומה ועוד אחת .
ובכל זאת אנשים לא הפסיקו ילודה כי קשה.
ואם כן מה היה עלינו?
ובכלל בכל העולם אנשיים עברו מחלות, איבדו עוברים, נרצחו ומה לא והמשיכו את הילודה.
כך שטיעוני הטראומה לדורות הבאים לא נראת לי.
מי שלא רוצה ללדת שלא תלד.
אין מה לנפח את זה מעבר למה שזה היא לא רוצה!
רצוי להכשיר הורים לגידול ילדים ולסייע להם בכל סיוע שהוא.
דבר שלא קורה.
אבל אני ממש לא חושבת שגישה פסימית שבגלל טראומה לא ילודים ולתת המלצות כאלה לכלל הציבור.
לא נראה לי.
אם כי זאת זכותך המלאה.
אני לא אמליץ על כך לדורות הבאים.
הגישה הפסימית שבשל טראומה לא נילד לא נראת לי.
לכך התכוונתי בתגובה ויצאתי לא ברורה.
כולנו טראומה.
כולל אדם וחוה שגורשו מגן- עדן.
נמשיך, נתחזק ונחזק אחרים.
לכך נשאף ועל כך נילחם.
אני לפחות.
יעל, תהיה דעתך אשר תהיה, גם אם אין מסכימים עם המסקנה הסופית, לא כולם מאחלים לך נוראות ומכוערות שכאלה בצורה לא אנושית ובזויה. גועל נפש! הנה, הסתכלי בבקשה ביום שישי הקרוב במוסף הספרות של "מעריב" ותראי כי מנחם בן חולק מחמאות לרשימה שלך מתוך האנתולוגיה. רני.
תןדה על "המידע המוקדם, רני.
וכן, הביקורות שיבחו את הרשימה שלי, בניגוד ל"סתם אנשים" שמאוד כועסים.
הדור השלישי והרביעי דפוקים, אבל לא בגלל עקבות תסביכי השואה דווקא לדעתי,
אלא בגלל שכל הדור שלנו כולו, בלי קשר לדור שלישי רביעי או אף דור,
דפוק מאד, שליש או חצי מהאנשים דכאוניים במידה זו או אחרת, והאשם בזה הוא לוא דווקא החמרה בצורה שבה גודלנו.
הורינו גודלו רע יותר אפילו.
אני חושבת שפעם עבדו פשוט יותר קשה, הקימו כאן מדינה, ובאמת שהיה פחות זמן להסתבך. אנחנו דור מזויין בגלל שיש לנו זמן להסתבך. נכון שכל עניין התראפיות שיותר מקובל היום וכל זה, חיובי. אבל יש אלמנט של מן שעמום וריקנות, שמביא להמון רעות חולות. לדעתי.
אני לא יודעת אם הדור השני והשלישי סובל יותר. אני רוצה להיות אופטימית ולקוות שעם טיפול מתאים הסבל יפחת עד שיחדל.