אהבה משוגעת או אהבה של משוגעת?

לא מזמן ראיתי סרט צרפתי מצוין בשם "אנה מ." על בחורה שסובלת מארוטומניה. אני חושבת שכל הסרטים שאני זוכרת על הנושא הזה עוסקים בנשים. המזוכיזם קבור עמוק בלב של הארוטומניות האלה, ומזנק כשהן מדמיינות מאהב פוטנציאלי.

לא פעם שאלתי את עצמי למה נטפלים כאן רק לנשים. מה, אין גברים ארוטומניים? למה תמיד רואים בסרטים נשים שמדמיינות שמישהו אוהב אותן? גם בתוכניות דוקומנטריות על ארוטומניה מאזכרים בעיקר את הנשים האלה ששורטות את המכונית של "האהוב" הסרבן, או שוחטות לו את הכלב (שלא לומר מרתיחות לו את הארנבת).

אני לא אוהבת את ההכללות האלה, אבל כשאני מנסה לזכור גבר שהכרתי שלוקה בארוטומניה אינני נזכרת באיש. לעומת זאת הכרתי כמה נשים שסבלו מארוטומניה קלה. אומנם הן לא ממש ירדו לחייו של מושא האהבה כמו בסרט "אנה מ.", כשהגיבורה מתחילה לפגוע באנשים הקרובים אליו, אבל אותן בחורות שהכרתי לקו בדמיונות שווא לגבי כל גבר שחלף בחייהן.

והבעיה מתחילה אפילו קודם, בנטייה הנשית לדמיין כל גבר כחתן פוטנציאלי. הייתה לי חברה אחת שכל גבר שפגשה בדייט אחד ויחיד כבר דמיינה אותו על הספה עם הנכדים בעוד ארבעים וחמש שנים.

זה היה הורג אותי לדבר איתה אחרי כל דייט כזה. הייתי מסבירה לה שוב ושוב שאין לה מה לצפות מדייט אחד, וכלום לא היה עוזר. היא כבר הייתה מדמיינת שמשות וירחים לה ולו בחיי זוגיות נפלאים.

זה כלל כמובן חוסר יכולת לקבל "לא" מהצד השני. פעם היא הכריחה אותי לברר עם בחור שהכרתי לה מדוע הוא לא מתקשר אליה אחרי שנפגשו. שעות ישבה וחפרה לי במוח על הפגישה האחת שהייתה להם. יתקשר או לא יתקשר שוב?

ולא שאינני מכירה על בשרי את ה"יתקשר או לא יתקשר" הזה, אבל לא באובססיביות, ולא על כל מכנס שעובר בסביבה. אני יכולה להבין את זה אם מתאהבים נואשות, אבל בכל גבר? איכשהו נדמה שהנשים הארוטומניות כאילו "מתאהבות" בכל גבר שהן פוגשות לחמש דקות. ובכל אחד הן תולות תקווה ומדמיינות דמיונות ובונות מגדלים באוויר וחתונות קונפטי.

אז לא כולן מתחילות לעקוב אחר מושא האהבה, שלרוב לא רואה אותן ממטר, ורובן לא מתחילות במסע נקם מטורף, אבל הן יכולות לשקוע שבועות וחודשים  במרדף פנימי מסויט אחרי הבחור. המרדף הוא ממש פנימי. הגבר לא יודע עליו דבר וחצי דבר.

הכרתי בחורה שעבדה כסייעת לרופא שיניים, והיתה בטוחה שרופא השניים מאוהב בה. בכל דבר שעשה או אמר ראתה סימנים, כל שמץ של חיבה פורשן להצעת נישואים מתקרבת. כאילו שהנשים האלה לא מסוגלות לעשות הפרדה בין חיבה אנושית למשיכה רומנטית סקסואלית. כאילו שעולם המושגים הפנימי שלהן מבולבל כל כך, עד שכל דבר קטן, כל זוטא, בונה עולם תפוח שמשייט לו בדמיון שלהן.

ושוב אני שואלת למה זה כולל בעיקר נשים. אני מניחה שיש על כך לא מעט פרשנויות פסיכולוגיות שאפשר לקרוא. ובכל זאת, למה נשים הן אלה שסובלות יותר מגברים מאהבות דמיוניות? ולמה יותר נשים מגברים נמצאות במערכות יחסים פוגעניות, וממשיכות לחשוב ש"אבל הוא אוהב אותי"? האם זה משהו שמאפיין את הפסיכיקה הנשית בלבד? כי נכון שזה קצת מעצבן ששמים עלינו הנשים תוויות, מצד שני, זה נכון שיותר נשים מגברים סובלות מדמיונות שווא רומנטיים כאלה, ומהינעלות על גבר מסוים שלפעמים אפילו לא מכיר אותן, ומאהבות מטורפות והרסניות.   

פעם אמרתי לאהובי אדם ז"ל שהאהבה שלנו היא אהבה משוגעת, והוא צחק ואמר: "לא, זו את המשוגעת."

אולי נידונו להיות משוגעות מאהבה.