פטרייטת מצויה

למזלי, בשכונה שלי לא מגלים פטריוטיזם מעיק, וביום העצמאות יש יותר דירות בלי דגל שמשתלשל ממרפסתן כמו איבר מדולדל שגמר את הקריירה, מאשר מרפסות שמציגות גאון לאומי מגוחך שמזדקר באמצעות סמלים ודגלים.

אבל בשכונה שממול הבית שלי, מעבר לגינה הציבורית הקטנה, הגאון הלאומי נדחק בכוח לפה. זוהי שכונת וילות מנומנמת ויקרה, שמזכירה מאוד את השכונה הסמלית ונטולת השם ברומן של מיכל זמיר, "מתקנים ואטרקציות".

שכונה שמאפיינת בוִיש אחד את כל הסימפטומים הלאומיים שלנו. התחילה כשכונה צפונית נטולת ייחוס, שנתנה מגרשים בזול לאנשי קבע, שכיום גמרה בתור שכונה של מתעשרים חדשים, שלבתיהם אני קוראת "בתי שימוש", על שום התוספות הבלתי אפשריות של קרמיקות וחרסינות שהם תוקעים על כל קיר פנוי.

חשבתי ששם אראה איזו שינוי בפטרייטת הארץ-ישראלית-המצויה, אבל אתמול כשצעדתי מהאוטובוס הביתה דרך הרחוב הראשי של השכונה הזו, נוכחתי לראות שכמעט כולם הניפו דגל: גם יוצאי ההגנה הקשישים שהקימו את השב"כ והמוסד, שווילותיהן מאופקות כנזירים אנגליקניים לעומת הפינפונים הבלתי אפשריים של בתי העשירים החדשים, וגם "בתי השימוש" של הנובורישים. 

לגבי ותיקי השכונה אני יכולה להבין. הרמת קומה לאומית פעם בשנה יאה להתיישבות הישנה. לפעמים אני רואה את הקשישים הללו, מקימי המדינה וצבאה, עובדים מעט בגינה, ורידי רגליהם מתפקעות מגודש ואודם עולה בלחייהם המדולדלות, אבל ידם מחזיקה בגאון במעדר והשרירים עודם מפיקים שירה. ונשותיהם בשמלות המיושנות שיוצאות לגינה בשעות הערב עם קנקן לימונדה, להשקות את הבעל הגיבור.

יש בזה משהו, באותה אחווה וגאווה ייחודית האופיינית לאותו דור קורס ונעלם. איזה חן מקליש ומנוון מעט, שיש בו עדיין אותות סמויים של אותה חלוציות בת שישים ואחת.

אלא שבכל פעם שאני עושה את כברת הדרך הזו בת חמש הדקות מהאוטובוס לביתי, אני נוכחת בעוד רבע דונם, עוד חצי דונם שהפכו לבור פעור והשלט "סכנה, כאן בונים" מתנוסס ממנו בגאון.

עוד גיבור קשיש של צבא-ההגנה-לישראל הלך לעולמו, אני מציינת לעצמי, וילדיו מכרו את החצי דונם לעוד מתעשר חדש, ובקרוב יצוץ שם עוד "בית שימוש" עם אובר-קרמיקה, ובלילות שבת או בחגים יישמעו מהבתים הללו זמרים מזרחיים שבעלי הבית שוכרים במיוחד לחאפלות בגינותיהם, שפעם היו של החלוצים ההם עם הבלורית שעכשיו הפכה שיבה, ששתלו בה גרניום ועצי חושחש, שסק, לימון וגויאבות.

מתוך ארבעים או חמישים הווילות שיש ברחוב הדי ארוך הזה, שבעים אחוז הם כבר "בתי שימוש". עוד אחד נפל חלל, אני מציינת לעצמי בשקט בעודי עוברת שם ומנסה לקלוט בו זמנית אם אחד העצים בבתי הוותיקים הישיר מפירותיו הטעימים, ואפשר לחמוס כמה מההפקר שנפל על הארץ. ואילו אצל אלה, החדשים מ"בתי השימוש", יש רק עצי נוי בגינה, שום שריד לפרקטיות השפויה והצנועה של הדור הישן.

ולא שאני מהללת את אותו דור ישן וצבאי, את יפי הבלורית והשכם, ולעומת זאת מדברת סרה בדור החדש, רובו מעולי המזרח שהתעשרו, שכבשו את הדונמים של הזקנים שמתו. אין לי העדפה עדתית או התנשאות כלשהי (אולי חוץ מהגינוי האישי שלי נגד החפלות המזרחיות שהורסות לי את האוזן), שהלוא אני בעצמי בת למזרחי שהתעשר למדי.

ובכל זאת, ויסלחו לי כל אנשי המזרח על הדברים הללו: צר לי מעט על ההבדל התרבותי בין בניהם של הייקים והפולנים שאיכלסו את השכונה בעבר, לבין הדיירים החדשים, אותם קבלני עפר ובעלי רשתות שיווק שהתעשרו, ויפה שהתעשרו, למה לא, בכבוד, אבל משום בה בבואם לגור בשכונה צפונית שקטה וסולידית הם לא לומדים דבר מתרבות האיפוק, ההסתפקות במועט, הצניעות שאפיינה את התושבים הקודמים, וכן, אני יודעת, יגידו לי שהזמנים השתנו. ובכל זאת, למה למלא את הכתלים בחרסינות? למה לעקור את עצי הפרי המעטירים? למה להרעיש? למה לכער את הנוף עם המפלצות הארכיטקטוניות המופרכות שלהם, שהופכות את השכונה המנומנמת לסניף של ערב הסעודית?

ולא חבל על השטח? בשכונה קטנה ויקרה כל כך, שבה כל דונם עולה כמחיר הארץ כולה, בשביל מה צריך לבנות וילת ענק על מגרש של שלושה דונם??? הרי יכלו לבנות שם שלושה בנייני דירות שהיו מאכלסים טונות של משפחות. ומי צריך בית על שני דונם, אני שואלת את עצמי, הלוא צריך שעות כדי לרוץ מהצד האחד לצד השני. אולי בעל הבית אוהב לרדוף אחרי הפיליפינית לפני שהוא אונס אותה, ואולי אשתו חושדת בה שגנבה כבש אורגינל של קדישמן מהקיר, ורודפת אחריה עם נעל של ג'ימי צ'ו.

ובכל זאת, מה שמאחד בין הדיירים החדשים והדיירים הישנים הוא הדגלים שהתנוססו השבוע בגאון מכל מעקה (אצל הזקנים בעלי הווילות הצנועות שנבנו בשנות החמישים), או מהגג של הקומה השנייה (כמו בקוטג'ים של העשירים החדשים). מעניין אם המתעשרים נדבקו מהוותיקים, אני שואלת את עצמי. הלוא פטרייטת כזו כבר אינה נפוצה בשכונות עבר הירקון זה כבר. היאפים של בנייני הפאר ובעליהם של רכבי הארבע על ארבע נזהרים ממנה כמו מאש, ואלה שגרים בשוליים הישנים יותר, כמוני, מעולם לא גילו ראוותנות בשום תחום.

אז הנה דבר שחיבר השבוע בין קשישי ההגנה והמוסד לדורותיהם, לבין קבלני העפר ובעלי רשתות השיווק הזולות של ימינו – דגל אחד צנוע עד אימה בצבעיו המדכדכים ובחומרת קוויו.