האדם שהולך בעקבות גורלו

את דניס הופר אני אוהבת כבר שנים, מאז שראיתי אותו ב"ידיד אמריקאי" של ויס ונדרס בשנת 1977. אז עדיין לא הכרתי את האגדה שהחלה להיווצר סביבו כשעשה את "אדם בעקבות גורלו" בסוף שנות השישים, ואת כל הסיפורים על ידידותו עם ג"יימס דין, המשבר הנפשי שנכנס לאחר מותו, סיפורי הסמים וכל זה, אבל מהר מאוד השלמתי את החסר ולמדתי כל מה שצריך לדעת על המורד הגדול של הוליווד.

מאז אני עוקבת אחר הקריירה הגחמנית והמאוד מגוונת שלו – איש שלא נתן לאף אחד, ובעיקר לא להוליווד, לדרוס אותו, לשנות אותו, ובעצם הוא תמיד עושה את מה שהוא רוצה, ובכל פעם מצליח להפתיע, לחדש, להמציא את עצמו מחדש, פעם ועוד פעם ועוד פעם, והוא כבר בן 72. הופר הוא אדם ויוצר שבלתי אפשרי לסווג אותו, וזה מה שיפה ומרתק בו בעיני.

הופר הוא אולי מבמאי "האינדי" הראשונים, כשכבר ב-1969 ביים את "אדם בעקבות גורלו" בתקציב שרוך נעל, וזה עוד בשנים שהאולפנים הגדולים עדיין ניסו לשמור על אחיזת הברזל שלהם בתעשייה. הרבה פיצ"רים הוא לא עשה כבמאי, למרות שהופיע במאות סרטים, בחלקם בתפקיד עצמו – כי דניס הופר זה כבר מזמן מזמן לא סתם שחקן, זה מותג, זה אייקון. 

אבל היום הוא מביים סרטים דוקומנטריים מעניינים, וממשיך עם ההופעות ההזויות שלו בכל מיני תפקידי אורח בסרטים, חלקם ממש זבליים, מיעוטם איכותיים, כי להופר, שמטבעו הוא מין מורד, לא אכפת באיזה סרט הוא מופיע. הוא לא מחשב את היוקרה שתצא לו מאיזה פרוייקט מלוקק. הוא פשוט מופיע, ולא בשביל כסף דווקא, זה יש לו די והותר. הוא מופיע כי זה כנראה נעים לו, כי לראות את דניס הופר על המסך, אפילו בסרט רע, עדיין עושה את זה להרבה צופים, והוא יודע את זה כפי הנראה.

דניס הופר זה אנרגיה אחרת. איזה חשמל עובר בצופה כשהופר נכנס למסך עם המראה הזה שלו, הדיבור האיטי משהו, האיכות החצי פריקית-חצי גנגסטרית. לא פלא שוים ונדרס לקח אותו אז להיות "הידיד האמריקאי".

בתור בחור דרומי מתוק ויפיוף שהתחיל בתפקידים הוליוודיים מסורתיים (למשל בתור בנו של ג"יימס דין "הזקן" בסרט "ענק"), אין ספק שמהר מאוד הוא גילה שהוליווד לא מתאימה לאדם רב-גוני, מרדני, יוצא דופן כמוהו. עיתים אפילו שנוי במחלוקת.

שנים קצת לעגו לו שהוא לא מצליח להתברג לסרטי המיין סטרים ומסתפק בהפקות זבליות, כי בגלל כל מיני התמכרויות מי ייקח אותו לסרט רציני. שנים ראו בו קוריוז של סרט פורץ דרך אחד, "אדם בעקבות גורלו", ופחות יוצר חשוב או בעל ערך. אבל שכמו שקרה ללא מעט יוצרים גדולים (למשל היצ"קוק), גם הוא קיבל את חותמת האיכות שלו דווקא על ידי הצרפתים, שמאוד מתים עליו כמובן. רק אז קנה את הערכת האמריקאים.

בסך הכול, הוא עשה מעט מאוד סרטים טובים, ובדרך כלל נתנו לו את תפקיד הרע או המטורף, או גם וגם ("קטיפה כחולה", "ראסטי ג"יימס"). לא בטוחה שזה טייפ קסטינג, יותר נראה לי שזה באמת משהו שהוא מקרין מתוכו. כי יותר משדניס הופר הוא שחקן ענקי, הוא מהות, הוא סמל. הנוכחות שלו כל כך חזקה ומגנטית, ומסמלת את מה שאמריקה עברה בחצי מאה, עד שפשוט אי אפשר להתעלם ממנו. 

החודש נפתחה בפריז תערוכה מהאוסף הפרטי שלו, של פורטרטים שציירו אותו אמנים ידועים, וגם ציורים אחרים, כל מיני כאלה שהוא קנה בגרושים והיום שווים הון. ואז הלכתי וגיגלתי קצת, ודי הייתי בשוק כשגילתי שבשנים האחרונות הופר הפך לצייר בעצמו, ומאוד מצליח אפילו, עשה מיליון על תערוכה שלו לפני כמה שנים. 

מאיש שלפעמים היה תפרן ונאלץ להלוות מחברים, הופר הוא היום מיליונר, ובסופו של דבר לא בגלל הופעותיו הקולנועיות. מצחיק, ואולי קצת אבסורדי, כי די ברור שאלמלא הוא היה דניס הופר, הוא לא היה מוכר את ציוריו בכזו הצלחה.

מכל מקום, אני דווקא שמחתי לדעת שלעת סגריר יהיה לא מספיק כסף והוא לא יגמור כמו כל מיני נוודי-קולנוע אחרים, עם איזה מזרק בווריד. אני שמחה שהוא חי את ערוב ימיו בנוחות ובהנאה, עם הרבה כיף והערצה (בפסטיבל קאן תמיד עושים לו כבוד כמו מלך), ואולי הכי חשוב, עדיין ממשיך ליצור ולהתחדש, ותמיד יישאר דניס הופר הצעיר המורד.

חוץ מזה, שמלבד הקסם הסקס-אפילי שהיה לו בצעירותו, וזה שאני בכלל מחבבת אותו ואוהבת כל הופעה שלו, איך אני יכולה להתעלם מאדם שנולד בתאריך הלידה שלי? הופר הוא בעיני אדם מצחיק, מוזר, לא שגרתי, והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מזדהה איתו. מי יודע, אולי גם אני אפצח בקריירת ציור בגיל שישים ועוד אדפוק איזה מיליון?"

מה שבטוח, שהופר יכול למד כל אחד איך ללכת בדרך שלו בלי לתת לאחרים להכתיב לו שום דבר.  ובסופו של דבר הוא זה שצוחק אחרון. מישהו שמע לאחרונה על פיטר פונדה, שותפו ל"אדם בעקבות גורלו"? איפה נמצא היום ג"יימס דין חברו? ובכלל, לאן נעלם כל הדור שלו? לעתים נדמה לי שרק דניס הופר עדיין נמצא כאן כמו תמיד, חי ובועט ויוצר, ובכלל, נראה בכל מקום.