יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
ראיתי אצל דרור גרין שהוא חי עכשיו בכפר בבולגריה, ולא יכולתי שלא לחשוב מיד על חלומי בן העשור ומשהו לעקור לכפר קטן באירופה. הייתה תקופה בה התמכרתי לתוכנית אחת בערוץ החיים הטובים, "מקום בשמש" שמה, שמראה בריטים לבנבנים רוכשים בתי נופש במקומות מוצפי שמש באירופה.
והתוכנית הזו ניחמה אותי בכל פעם שחשבתי על החיים הקשים כאן בארץ, שאומנם אני מקבלת אותם כאכסיומה לכך שאני יהודייה, ושהוריי והורי הוריי עשו עלייה מטעמים ציוניים (משפחת אימי) או משיחיים (משפחת אבי), וממילא שהשואה הגדירה מיהו יהודי טוב מאוד, ושבכל מקום עלול להיות רע ליהודים.
אבל כנראה שחשקי הנדידה לא יעברו ליהודי לעולם, תוסיפו לזה את הקלאוסטרופביה המתבקשת שיש לנו, ואת העובדה המרה שבאמת נורא קשה כאן – אז לא פלא שאנשים עושים את הקפיצה קטנה-גדולה הזאת לגור בחו"ל.
וכך, שנים ראיתי את התוכנית הזאת "מקום בשמש" וסימנתי לי איפה הכי משתלם לקנות עכשיו נדל"ן. כבר גרתי בדמיוני בקומפלקסי נופש בכל מיני מקומות בספרד ובאיים הבלאריים, קניתי לי בדמיוני וילות בדרום צרפת, ביוון, בתורכיה ובדרום ארצות הברית, ואפילו גיליתי שלקנות כמה דונמים אדמה פלוס בית רעוע שצריך לשפץ בטוסקנה, זה בכלל לא יקר, כולה מאה אלף דולר. בכלל, כל הנדל"ן שם כל כך זול לעומת ארצנו העושקת והבולעת אנשים.
אבל בשנים האחרונות הבריטים התרחבו גם לגוש הקומוניסטי לשעבר: בולגריה, יוגוסלביה, צ"כיה, רומניה – שם אפשר לקנות בתים בכפרים בעשרה עד עשרים אלף דולר, עם חוות ירקות אורגניים, וכל מה שצריך זה לשלם לאיזה איכר חמישים דולק לחודש שיטפל בגינה.
ועדיין היתוש הזה מנקר לי בראש. מצד אחד אני יודעת שאין לי חיים במקום אחר, מצד שני אני אומרת: מה הדבקות הזו בארץ הקודש? איזה קודש לי כאן? מה יוצא לי מהדבקות הזו בגורלי היהודי? מה רע בקצת שקט על הראש באיזה כפר בטיז אל נאבי בבולגריה? וכמה יפה שם, אה? הכול ירוק, המים בשפע, האוויר בכפרים עדיין צלול יחסית והחיים זולים.
ואז עולות המחשבות: אבל איך אעזוב, איך אתנתק מהשפה, מהתרבות (וצד שני אומר: איזה תרבות איזה? כמו שאומרת רונית אלקבץ בסרט "ביקור התזמורת"), מהשפחה (דווקא לא רע, עם כל הצרות המשפחתיות שיש לי על הראש), מהכסף שהוא כאן תמיד במשורה. והצד הראשון מיד שולף: ומה אם תהיה שואה שנייה? והצד השני מתריס בלעג: נו, וכאן תימלטי משואה?
וככה אני מתלבטת לי כבר עשור, למכור כאן ולקנות שם, לעשות את הקפיצה הענקית הזו, שהיא קצרה בשעות טיסה אבל ארוכה בלב. ועדיין לא נגוז החלום. אולי רק הגיל וסבליו קצת עמעם אותו. והנה בא דרור גרין ומספר שהוא עבר לשם, ושוב החשק ניצת בי. הנה, יש כאלה שיש להם אומץ לעשות את הצעד הדרסטי הזה.
ומעניין, שאני, עד לפני עשור ומשהו מעולם לא חשבתי שארצה לרדת מהארץ. אפילו חייתי זמן מה בלוס אנג"לס בשנת 1986, ומאוד לא אהבתי את זה, וחזרתי ארצה. והנה, מזה עשור מזמזמים לי הדבורים הקשקשניות האלה באוזן: תראי כמה תוכלי להשיג בכספך לעומת מה שקורה בארץ, תחיי כמו מלכה, תיהני מהחיים, למה לך לעבוד בפרך על כך גרוש ששם את יכולה לחיות בלי לעבוד. דברים כאלה.
לפני 13 שנה אחותי ואני היינו בהודו, ואז התחילו לזמן מה הדמיונות לעקור לשם. ביקרנו בעיר קטנה ומקסימה בדרום הודו, מייסור שמה, אולי העיר היחידה בהודו שממש נהניתי ממנה כי היא פחות מלוכלכת ויותר מטופחת משאר ערי הודו, וחשבתי לי: מה רע לקנות כאן וילה בשלושים אלף דולר, ולחיות כאן כמו נסיכה הודית מפונקת? נדמה לי שבשנים האלה מאז שג"וק ההגירה נכנס לי לראש, כבר גרתי בכל מקום על גבי הגלובוס. אפילו בסין… בחיי. איפה שאני רואה נדל"ן זול, ישר אני נדלקת. מין ג"וק טיפשי כזה. והנה, אני עדיין כאן, והחלומות המטופשים הולכים ומתרחקים.
הנה עוד אופציה, יעל:
אתמול הראו ביס דוקו סרט על משפחה שהחליטה החלטה אסטרטגית – "לחיות מחוץ לרשת", כלומר לבנות בית באמצע יער בצפון מערב קנדה, להפיק בעצמם את כל האנרגיה הדרושה (בעיקר חשמל), להתנתק ממה שאת קוראת לו כאן תרבות ולחיות חיים טבעיים.
מה את אומרת?
אז מה אם קר?
שלום יעל
שלום יעל
לשמחתי, אני לא נמצא עכשיו בפולין עם תלמידי. המורה שהייתי אמור להחליפו הצליח לצאת ,והפעמיים שהייתי במקום הנורא הזה כבר מספיקות לכל החיים.
אני כל כך מבין את כל ההירהורים שחלפו בראשך במשך השנים. למען האמת כתבתי על כך שיר ואעלה אותו מיד כאן בבלוג. "גֶן אברהם" -העוסק בתופעת הנדודים אצל היהודים.
קשה פה. אבל זה שלנו.
ובקשר לבולגריה
קראי את הקישור מתוך עתון "הארץ" מלפני יומייים.
בולגריה נחשבת למקום המושחת ביותר באירופה ועוד מרעין בישין.
לא סתם זול שם.
אם חרה-אז שיהיה שלנו.
הענין הוא שאנחנו מאד מעורבים במה שנעשה אצלנו (בצדק, כך צריך להיות) ובחוץ לארץ לא אכפת לנו כי זו ארצו של הפריץ. ושם "או שהכלב ימות או שהפריץ ימות" (בסוף היהודים מתו).
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1008011.html
מצטרפת לגיורא, אם קשה – אז לפחות פה ולא שם. איכשהו תמיד נראה לי שבמדינות האלה – רומניה, בולגריה וכו", אם אתה משקיע את הכסף שלך זה בא על חשבון של מישהו אחר שמן הסתם יסתכל על הזר הזה שהגיע כמו על מעין אוליגרך וישנא אותו בפנים גם אם כלפי חוץ יהיה נחמד.
מצד שני – זה פתרון לבעיות כלכליות, ללא ספק.
הי יעל
את צודקת. ליהודי הנודד יש גנים כאלה. צריך לזכור שרוב יהודי גרמניה ואלזס היו רוכלים נוודים עד האמנציפציה (הם לא אוהבים להיזכר בזה אבל ככה זה). חלקם חיו בקבוצות עם צוענים. ובמקומות אחרים נדדו יהודים בלי ששאלו אותם לרצונם.
אפילו כשקונים כאן דירה מיד מפנטזים על הדירה הבאה.
אפשר לנסות לשנה – זו הפנטזיה שלי – לחיות שנ מחוץ לכאן. ואז נהנים ומתגעגעים ויודעים שזה לזמן מוגבל.
בולגריה????
אחת הארצות הכי מושחתות בעולם. עוני קשה. גועל נפש של מקום.
קשה מאד להיות זר שלא מכיר את התרבות והשפה.
אפילו במקום ירוק ויפה ושלו.
בעת העתיקה היו מגלים אנשים מארצם, וזה נחשב לעונש נורא ששקול למות.
סוקראטס למשל. בעצם גזרו עליו גלות מאתונה, והוא העדיף למות.
ואני במידה רבה מסכימה איתו.
תודה על ההגדרה, ענת. ככה אני מרגישה לגבי השכונה שאני גרה בה.
האמת שמעולם לא התגעגעתי. בכל מקום שהיה לי טוב בו (אנגליה, הודו, הולנד, יפן) נראה לי שהייתי יכול להישאר בו עד עולם. אבל גם בישראל אני מרגיש ככה 🙂
הבעיה עם ישראל היא שלחיות כאן, בטווח הארוך, הוא כמו לחיות בשעון חול. הכתובת על הקיר.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8235&blogID=182
במקומות אחרים יש צרות אחרות, אבל כזר אתה הרבה פחות חלק מהן. אפילו בישראל אפשר לחיות ככה וזה די מפתה להיות במקום הזה.
למרות הכל, הכל עניין של סדר עדיפויות.
אמנם מקצועית ואישית, יכולתי מזמן להיות במקום אחר, אבל יש דברים חשובים יותר: ילד שגדל פה בחברה משלו, מפעל שהקמתי פה, תלמידים.
אז בינתיים אני כאן 🙂
את בולגריה חרשתי 10 ימים, אין לי ספק שתוך חודש את תשתגעי שם משעמום, אלא אם כן יש לך שורשים ושפת בולגרית ואין לך.
מייסור זה לא רע, גם כמה מקומות בתאילנד. אבל אני הייתי הולך עכשיו על אסלנד – שפשטה את הרגל אז כנראה זול שם, פחות ממיליון תושבים על שטח עצום, קרח, גייזרים, חזירים, לעולם לא יתקיפו אותה.
לשם, בניגוד לארצות מזרח אירופה, אבוא לבקר אותך.
ובאמת, למה לא?
(החלום שלנו הוא בית על החוף בקרואטיה, אי שם בין ספליט לדוברובניק. אבל גם בולגריה זה טוב).
מה שכן – מנקודת מבט של מי שחי כבר יותר משנתיים מחוץ לישראל – זה אפשרי, ויש יתרונות מדהימים (בעיקר באיכות הסביבה ודברים דומים) – אבל זה גם קשה להפליא, בעיקר למי שחייו מבוססים על מלים, ושהשפה היא לחם חוקו. מזל שיש אינטרנט זמין, מהיר ותוסס, אחרת היה לי הרבה יותר קשה.
יעל, את לא לבד
יעלה, כמו חלומות בולגריה שלך, לי חלומות רומניה.
כפר נדח, קוריצה ג"ינג"ית, כבשה, אח עצים, נחל קפוא, ריח עשב, עץ תפוחים בחצר,
ועוד כמה דברים כמוסים. כמובן שרצוי חיבור לאינטרנט….
זהירות יעלה, חלומות מתגשמים
יעל, זה יפה להרהר. מה תהיי בבולגריה? מי תהיי בבולגריה? עב"ם.
היי יעל
אוהבת את המחשבות שלך, לא משנה הפיתרון, המחשבה נותנת משמעות חדשה לחיים פה בארץ
להתראות טובה
מוכנה להצטרף אליך. 🙂
לא מבינה את הנכונות לחיות בסתם מקום על הגלובוס, אבל מבינה את הגעגועים לירוק ולטבע — אז גם בגליל, סביבות הכנרת, לא כל כך יקר. אפשר לשכור פה וילה במחיר של חדר בתל אביב.
יעל יקרה,
אני שמח שעוררתי בך מחשבות יפות כאלו, ולא קשה לי להבין את הפחדים המונעים מישראלים רבים לשפר את חייהם (ולכן הם מכנים את השינוי בשמות קשים כמו "עקירה", "ירידה", "נטישה" וכו", ועד ל"נפולת של נמושות").
גם לי לא קל לעבור. אמנם אינני ציוני ואינני פטריוט, אבל אין דבר חשוב לי יותר מבית (ויש לי בית יפה המשקיף אל הכנרת, שנטעתי בו עצי פרי וורדים שפורחים כל השנה), ואין לי בכלל גנים של "היהודי הנודד".
כמעט מדי יום שולחים לי חברי ובני משפחתי עותקים של המאמרים על השחיתות בבולגריה שפורסמו ב"הארץ" ובעיתוני העולם. לא אלאה אתכם בתשובה הפשוטה שלי, שמבוססת על העובדה שארצות ואדמות אינן באמת שייכות לנו, ושמשפחתי חשובה לי יותר מאשר המושגים "ממשלה" או "מדינה".
בולגריה נמצאת בתקופת מעבר בין השלטון הקומוניסטי לדמוקרטיה המערב-אירופית, ובינתיים השתלטו כוחות כלכליים על הפוליטיקה (כמו בכל מקום, אך לא באופן כה מושחת כמו בישראל). נדמה לי שאין מקום כה מסוכן כמו ישראל, ולמרות השחיתות השלטונית העם הבולגרי טוב וידידותי, ואף לוקה בדעות קדומות של אהבת יהודים, מסיבה לא מובנת. בכיכר העיר הקרובה יש פסל גדול של חבר הפרלמנט שהצליח להגן על יהודי בולגריה. כאשר הנאצים העלו את יהודי העיר על רכבות יצאו תושבי העיר ומנעו את גירוש היהודים.
אני מאמין שהצורך בביטחון הוא מה שמניע אותנו, כבני-אדם, ובדרך-כלל יש מי שמנצל את הצורך הזה כדי לאיים עלינו ולהפחיד אותנו, ולמכור לנו ביטחון מזויף. בישראל אנחנו משלמים מחצית מהכנסותינו לצורכי ביטחון, אותם מבזבזים פוליטיקאים מושחתים ואנשי צבא כוחניים כדי לסכן אותנו עוד יותר. אין עוד מקום בעולם בו אפשר להיות בטוח, כמו בישראל, שהמלחמה הבאה תפרוץ בקרוב (וזה, מחוץ לפעולות המלחמה השוטפות שלעולם אינן מסתיימות).
גם לי היה קשה לצאת מישראל, ולהשתחרר משטיפת המוח הלאומית-דתית-חברתית-משפחתית שממשיכה להפחיד אותי עד היום. הצלחתי לעשות זאת רק משום שלא היה לי מה להפסיק, כי כהלום-קרב חיי בישראל בלתי-נסבלים. קשיי המעבר לבולגריה אינם משתווים לקושי שלי לצאת פעם אחת מביתי, למשל לצאת לשלוח מכתב בסניף הדואר הקרוב.
ובזכות החרדה הגדולה הצלחתי להתגבר על החרדה ולמצוא מקום בו כלל אינני חש בחרדה, בו יכולתי לבנות לי בית נפלא, גדול ויפה, עם שטח גדול של עצי פרי, ילדי יכולים לגדל סוסים וכלבים, וכל זאת מבלי למכור את עצמי לעבדות (משכנתא).
אין לי כל כוונה לנצל את העבודה הזולה של השכנים ולחיות שם כמהגר, ואני עושה מאמצים ללמוד את השפה, להתיידד עם השכנים, וללמוד מהם איך לגדל את הירקות ובעלי-החיים בחצר.
יש מקומות יפים רבים בעולם, ומדי פעם יש הזדמנות לישראלים למצוא לעצמם בית במקום כזה. חלמתי פעם על בית בספרד או ביוון, וכעת האפשרות שנותרה היא בולגריה. בעוד שנתיים או שלוש גם מחירי הבתים בבולגריה יעלו, וכבר לא קל יהיה לעבור לכאן. יתרונה הגדול של בולגריה הוא נכונות תושביה לקלוט זרים, תנאי החיים הטובים והקירבה לישראל (שעתיים טיסה).
נכון אמר מי שאמר, שאפשר להשתעמם בתוך שבועיים. גם בביתי השלו והיפה שבגליל אפשר להשתעמם, ומי שאוהב את חיי העיר תל-אביב לא יסתגל במהירות לחיי הכפר השלווים. השעמום, כמו העניין, נמצאים בתוכנו, ואינם קשורים במקום המגורים.
בינתיים אני מציע למי שנורה נדלקת בדמיונו לבוא ולבקר, ואולי אפילו לרכוש בית קטן כהשקעה הטובה ביותר שניתן למצוא היום. וכך, בזהירות, תוכלו לגלות גם את השלווה והיופי ואת מקומו של הבית בחייכם.
שבת שלום,
דרור