שמעתי שבאוקינאווה שביפן אנשים חיים עד גיל מאה ויותר. מסבירים זאת בדיאטה שלהם (דגי מים קרים, אורז, אצות וירקות שהם מגדלים בגינה), בכך שהם אף פעם לא אוכלים עד שובע גמור, שותים תה ירוק, קצת סאקי, מתרגלים אומנויות לחימה, חיים חיים נינוחים. ונזכרתי בסבתא שלי שחיה על גיל מאה בירושלים, בלי דגי מים קרים ובלי אצות ובלי אומנויות לחימה ...

אני מפרסמת כאן את תגובתו של גיורא לשם על הפוסט שלי, שהתייחס גם אל אן סקסטון.     ליעל יקירתי שלום. מכיוון שסגרת את הפוסט לתגובות, אני מגיב בדרך הזאת. אמקד את דברי בסקסטון בלבד, שבה רכשתי לעצמי מומחיות גדולה. הבעייה בפוסט "האמת העירומה" היא התייחסותך אל הדברים בשחור-לבן. באשר לסקסטון, שנולדה עם נטייה התאבדותית, ממש כוירג"יניה וולף, פלאת ודליה ...

    נדמה לי שאחת התחושות האנושיות הכי קשות ומתסכלות עולה כאשר אנחנו אומרים משהו, ואלה שמקשיבים לא מוכנים להאמין לנו, או מתקשים לקבל את מה שאנחנו אומרים, או סותרים אותנו, או מנסים להסביר לנו את הרגשות שלנו. ואנחנו, כל מה שרצינו היה להגיד את מה שאנחנו מרגישים. אבל יש המון דברים שהחברה והאנשים מתקשים לשמוע, לכן הם מיד משתיקים, ...

    1984, אוקטובר, עכו. אהובי אדם השתתף באחת ההצגות. נסעתי לראות אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בפסטיבל שיוסד בסוף שנות השבעים, אם זיכרוני אינו מטעה אותי.   באנו אני וחברתי, ואין כרטיסים בקופה להצגה שלו. הלכנו אליו מאחורי הקלעים, שיסדר משהו ונוכל להיכנס. זה היה בלתי אפשרי. ההצגה הפכה ללהיט ולמחרת גם זכתה במקום הראשון. באתי עד עכו ...

כתיבת רומן משולה בעיני ללידת פיל. בהכרח, יסודה בכאב גדול, שמסתיים באושר גדול.   ימי כתיבת רומן הם ימים מוזרים. מה ימים? למה לא חודשים, שנים? אצלי למשל זה יכול לקחת שנים. עשור לפחות.   כתיבת רומן זה צלילה למסגרת זמן לא ידועה. במובן זה, משול לתהום אפלה.   יש הרבה אפלה בכתיבת רומן. יש גם אור, כמובן. אלה רגעי ...

   כבר סיפרתי לא אחת על מצבה של אמי, מאז אותה שרשרת אירועים מוחיים שהיא עברה לפני כשנתיים, דרך השיקום בבית החולים "רעות", ואז כיצד הידרדר מצבה במחלקה הסיעודית בבית האבות בשנה האחרונה – פיזית, מנטלית וקוגניטיבית. אבל לפני שנה, כשהוצאנו אותה מבית החולים השיקומי, אחרי שהיא הייתה כמעט משותקת כליל והם עשו איתה נפלאות, הבאנו אותה לבית האבות הסיעודי ...

    אני לא יודעת אם זה היה מקרה, או מין סימן לבאות, שכל מיני אנשים שאני אוהבת מתים, אבל הזמר היחיד שהערצתי בנעוריי – מת.   הייתי בת 12, ונורא אהבתי את הזמר רומן שרון. הוא היה נורא יפה ונורא מוכשר, לא פחות ממייק ברנט, ואילולא מת, אולי היה הופך לזמר גדול. גם ככה, בשנתיים שהופיע, דרך כוכבו. אחותי ...

ייש איזו דעה גורפת, מין מיתוס רומנטי כזה, שבחברה החרדית, המאופיינת בעזרה לזולת, מתנהגים טוב יותר לחולי הנפש מאשר בחברה החילונית. אנחנו נוטים לחשוב שמאחר והחברה החרדית היא סגורה וקהילתית, היא מחבקת את חלשיה. אבל זה שיש רשתות מזון זולות לדתיים, וזה שיש מתן בסתר, וזה שנדמה שהקהילה שם היא אוטומטית "עוזרת לזולת", לא מוכלל על חולי הנפש. בפוסט הקודם ...

  שלשום הייתי בערב שאירגנה עמותת אנוש והוצאת ספרא לכבוד צאת האנתולוגיה "עקלקלות". אין ספק שהיו המון יחסי ציבור, וגם כתבה גדולה בתרבות מעריב. וגם הערב הזה, שכולם נטלו בו חלק בהתנדבות, כולל קובי מידן שהנחה והזמר ערן צור, היה משהו כיפי, חגיגי.   נורא נחמד שפעם בכמה זמן חוגגים עם נפגעי הנפש, אני לא אומרת שלא, אבל אחר כך ...

  השבוע יוצאת האנתולוגיה "עקלקלות", שיזמה עמותת אנוש, ובה סיפורים של סופרים וסיפורים של שלושה נפגעי נפש. הפרויקט הוא ביוזמת עמותת אנוש, והעורך הוא אילן בלום. יש לי שם סיפור שעוסק בבת וביחסיה עם אמה חולת הנפש. לי עצמי יש אחות סכיזופרנית, ומכאן באה הכרותי עם הנושא. ראיינו אותי על כך במעריב, אבל רק בקצרה. אז הנה כאן אני מביאה מחדש פוסט ...