ללדת פיל

כתיבת רומן משולה בעיני ללידת פיל. בהכרח, יסודה בכאב גדול, שמסתיים באושר גדול.

ימי כתיבת רומן הם ימים מוזרים. מה ימים? למה לא חודשים, שנים? אצלי למשל זה יכול לקחת שנים. עשור לפחות.

כתיבת רומן זה צלילה למסגרת זמן לא ידועה. במובן זה, משול לתהום אפלה.

יש הרבה אפלה בכתיבת רומן. יש גם אור, כמובן. אלה רגעי האושר הלא מפוענחים, מן שמחה מוזרה על לידת רעיונות טובים, על הצלחת הדיוק הניסוחי. התרגשות בגלל שהצלחתי ללכוד את הרגע והגיבור לאיזו התרחשות מלאת חיים.

אבל בודד. אלוהים, כמה בודד. אלוהים שיושב על פי התהום ורועד מפחד. לא בגלל מה שיהיה, האם אצליח לסיים, האם יצליח, האם יקנו. למחשבות האלה בכלל אין מקום בתהליך הכתיבה, לפחות לא אצלי.

הפחד הוא המפגש עם האני: הגלוי והמודחק, זה של החלום, זה של התת מודע, זה המכוער, הפחדן, הגאוותן, המגלומן. העוצמתי והאפסי.

ימי כתיבת רומן הם ימים מנותקים וסכיזואידיים. אין אני וזולת. אין גם אני. יש ישות מוזרה שמשתלטת עלי, והיא אני, והיא לא רואה לא שומעת לא חושבת שוב דבר חוץ ממה שהיא כותבת. היא עונה לזולת הישות הזו, היא אוכלת, עובדת, מתרחצת, צופה בטלוויזיה, אבל כל זה רק בכאילו. היא לא כאן באמת. היא לא חיה בעולם. היא רק עושה את עצמה. כי בעצם היא חיה במקום ובזמן לא ברורים. חלל וזמן אחרים. אלטרנטיביים.

במונחים פסיכולוגיים, כל סופר הוא בעל אישיות סכיזואידית. משהו בקשר שלו עם הזולת לא התפתח בילדות המוקדמת, בגלל איזה כשל ביחסי-זולת שמקורו ביחסים עם האם. או אולי, מקורו בחוסר יחסים. אז הילד הזה פיתח דמיון מופלג במקום. ומאז הוא גר בחיי הדמיון שלו.

ימי כתיבת רומן יש בהם כאב, בגלל המפגש הטעון עם העצמי.

מוזר, כתיבת היא תהליך אנוכי מאוד, מפגש של האני עם עצמו, מיצוי הקיום הנרקיססטי. ומצד שני, דווקא בתהליך הזה יש ניסיון למפגש הכי אמיתי עם העצמי, דבר שרוב בני האדם לא מוכנים לו או לא רוצים אותו בכלל.