פרוייקט לבננייה: זיקנה

זיקנה היא אחד הנושאים המרתקים והמפחידים אותי גם יחד. אולי בגלל זה תמיד חודרות לספריי דמויות של זקנות משונות. אני קוראת לכל המשוררים והסופרים לפרסם שיר או סיפור על זיקנה.

אני מעלה כאן קטע מרומן בכתובים, בו הגיבורה הולכת לבקר אישה זקנה – תימה שמשום מה חוזרת בכל ספריי.  

מבצע "אמץ חתול" זכה להצלחה מסחררת, עד שריווי החליטה שאם אי פעם תרד מנכסיה, תוכל לפתוח סוכנות אימוץ לבעלי חיים. ולמה להפסיק שם? למה לא לפתוח סוכנות לאימוץ גורי אדם? ענתי תהיה הקליינטית הראשונה שלה, זה בטוח.

   בתוך יומיים חזרו אליה לא פחות מעשרים ושמונה פניות עם בקשות לאמץ את הקטנים. מסתבר שהבוק הווירטואלי עשה את שלו, ופילס דרכו לליבות האמידים שבלקוחותיה. עשרים מתוך האי-מיילים החוזרים היו סתם כדי להתחנף אליה, שלושה ענו בהומור ושלחו בוקים משלהם, גדושי יצורים בעלי פרצופים פחוסים ופרוות של האדם הקדמון, שריווי עוד תלמד בעתיד מיהם, ומדוע הם כובשים את ליבותיהם של זקנות וצעירות כאחד, אבל רק חמש מן הפניות נראו לה. במשך עוד כמה ימים התכתבה עם הלקוחות הרציניים, מנסה לברר מה יוצע לקליינטים הקטנים בבתיהם החדשים, ואחרי סינון נוסף נשארה עם הצעה אחת שנראתה לה.

   ההצעה באה מאחת מלקוחותיה הוותיקות. למעשה אחת מלקוחותיו הוותיקות של אביה: קשישה מרופדת בכסף ששכלה שני בעלים שהותירו לה, כך מרננים, מיליונים. שנים על גבי שנים הייתה אחת מהלקוחות החביבים על אביה, גם כי קנתה אצלו חצי חנות: ענקים, שעונים ועגילים, לה, לבנותיה ולכלותיה, וגם כי אהב לפטפט איתה כשבאה לחנות. ריווי זכרה אותה מנעוריה, כשבאה לחנותו של אביה לעזור במכירות, ובכלל, טען אביה, להתחיל ללמוד את המקצוע, שהלוא היא "התקווה הפרסית הגדולה".

   גברת אירנה ליבנת השיער הייתה לבושה במלבושים שנרכשו רק אצל מיטב המעצבים המקומיים, ותסרוקתה הגבוהה, שנתקעה במהדורת שנות השישים, הייתה מרופדת ספריי. מעילי פרווה היו לה למכביר, בשישה גוונים שונים לפחות, וריווי הנערה, על אף שבזה לה מתוך יתרון הנעורים, וכן על שום שלפרוותיה היה ריח נפטלין מעורב בבושם, התרשמה במקביל מהעוצמה ששידרה הזקנה בפשטות הליכותיה המעורבת ביושר אצילי.

     היא לא פגשה אותה לפחות עשר שנים. טענו שהיא מסתגרת בביתה, מתעטפת בנכסיה, אבל מה היא באמת עושה עם ימיה ולילותיה, ובעיקר עם הונה, את זה ריווי לא ידעה. ערכות התכשיטים נשלחו אליה מאחד הסניפים, והיא בחרה את מה שרצתה, והייתה שולחת את השאר בחזרה. האשראי שלה תמיד כובד, וריווי ראתה בזה הקלה. לקוחות שלא דרשו יותר מדי הו-הא סביבם היו מחביביה.

   והנה עתה, הגברת הזקנה, שלשמחת ריווי שידרגה את ערוצי התקשורת שלה באמצעות התחברות לרשת, שיגרה אילה את הבקשה הכי יפה והכי פיוטית בקשר לשעירים הקטנים. אל אישה כזאת היא תשמח להעביר את שני הצרורות הפועים של ענתי. עוד סדרת מיילים, והן קבעו פגישה בביתה, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי, כי היא קצת חולנית ויש לה תור למסז" לפנות ערב. מפנקת את עצמה הגברת, שמחה ריווי לגלות, מה שאומר שהיא תדאג לקטנים היטב, וענתי יכולה להירגע.

   קיומה של הזקנה הזו היה ניגוד משווע לאמה, שהתחבטה תמיד בסוגיה איך לענות את נפשה בצורה הכי יעילה. לא מלבושים, לא תכשיטים, על אף שהייתה אשת סוחר תכשיטים, לא מטעמים ממיטב המסעדנים, לא טיולים לחו"ל. היא שנאה כשבעלה הכריח אותה להתלוות אליו, והטובה היחידה שעשתה לו הייתה להצטרף אליו למסע תענוגות על ספינה המשייטת במימי הים התיכון, וגם זה אחרי דו-קרב אימתני, שבו הוא איים לקחת מישהי אחרת. מצידו, אמר, יפנה בזה הרגע לכל אישה שעוברת ברחוב, לא חשוב מה גילה, מראה וגובהה, ויציע לה לבוא איתו לספינת האהבה. האיום עשה את שלו, ואמה נכנעה. כל זה לא הפחית כמובן מאנקותיה ותלונותיה לאורך שיט החלומות, וגם כאשר שבו לארץ, אמה עם מחלת ים אמיתית או דמיונית, מקיאה את נפשה באמבטיה כאילו הייתה על סיפונה של הטיטאניק, ואביה עם אוזן מנופחת וחוסר שינה, כי הליידי לא נתנה לו לעצום עין במהלך כל ארבע-עשר ימי ההפלגה.

   והנה כאן, זקנה שיודעת להעריך את החיים ולא פחות מכך לעשות חיים, ולנצל את היתרונות שהקנו לה שני בעלים מליינים. ריווי החליטה שקודם תבקר אותה ביקור נימוסין, לפני שתביא אליה את היצורים הקטנים. תבדוק האם התנאים בביתה ראויים, ומה יש לה להציע לדיירים החדשים, כי כמו כל דבר שעשתה, גם בעסקים גם בחיים, תקפה ריווי את הנושא מכל הצדדים. לא יקום ולא יהיה שהיא, בתו של אביה, תשאיר חורים פתוחים ושאלות לא ברורות.

    ביתה של הזקנה העשירה היה באחת השכונות המנומנמות בצפון העיר. למרות הקרבה לרחוב הראשי, לא נשמעו כאן צופרים או רחשים מעירי-מתים, וחתולי הרחוב נעו בחופשיות מחצר לחצר, מחפשים חברים. הם גם לא פחדו לעבור את הכביש בהליכת זקנים עם הליכונים, כי התנועה ברחוב הקטן הייתה דלילה כמו בראשית ימיה של העיר. עדיין יש רחובות כאלה בעירנו, שמחה ריווי לדעת, על אף שהיא כבר התגוררה ברב-קומות באחד מן הפרוורים הצפוניים היקרים.

   אבל הגברת אירנה הזו ידעה ליהנות ממה שסיפק לה כספה: וילה בת שלוש קומות, כולן שלה, מתוחזקת היטב, רואים שגנן מבקר כאן קבוע, והנה, כשצילצלה, אצה לפתוח לה משרתת מלוכסנת, רמה שאליה אפילו אביה תאב הפינוקים סירב להגיע. אצלם בבית הייתה עוזרת רק פעמיים בשבוע, וכשהגיעו ימי הפיליפיניות, אביה כבר היה מבוגר מדי מכדי לשנות את הרגליו, אמר שלא יכניס זר לביתו בשום הון שבעולם, גם אם ישלמו לו הון בעבור הפינוק ולא הוא ייאלץ להוציאו מכיסו. האם הייתה זו דרכו להצהיר שאינו קמצן, חלילה, כמו הבדיחה על אודות קמצנותם של בני עדתו, ושבעצם פשוט אינו מסוגל לשנות את אורחותיו? אולי. מכל מקום, היא ידעה שגם אם היה עושה שמיניות ועשיריות באוויר, אמה לא הייתה מתירה לזרה, ועוד מלוכסנת, להכניס רגל זעירת כפכפים לביתה.

   בפנים כבר מצאה מחזה אחר בתכלית. על הספות, הכורסאות, השידות והשולחנות, בסלון, במטבח ואחר כך, כפי שהתברר לה, גם בחדרים, ישבו אותם יצורים פרוותיים, כמו אלה שששה להעיף מחייה. גברת אירנה שכבה במיטתה בחדר השינה, מוקפת בעוד כמה מהעלוקות הקטנות, והפיליפינית הלכה הלוך ושוב כדי להביא לה את שביקשה, על אף שלרוב לא היה זה בעבורה אלא בעבור אחד מן היצורים: משחק, חטיף, עצם, משהו טעים לאכול, או גרב ישנה שנלעסה כליל על ידי אחד הגורים. פנכות מים היו מפוזרות בכל מקום, והריח, שלא היה מקבל את הכשר הבד"ץ של טולי אחותה, היה תערובת קלושה של שתן חתולים ופרפום צרפתי יקר, כמו זה שאמה, שכנראה לא קלטה את התעשרותם המהירה, נהגה למרוח על עצמה רק בשבתות ובחגים.

   מאותה מיטת אפיריון ניהלה גברת אירנה את ממלכתה: טלפונים לקצב, שיכין עשרה קילו חזה עוף טרי, ולסוּפר הקרוב, שיעמיסו ארגזי מים מינרליים ויבהילו אותם לביתה. את הכבודה הייתה הפיליפינית מסיעה בעזרת מריצה למטבח, ואת המצרכים הייתה מבשלת בסירי טירונות ענקיים: עוף טרי במים מינרליים, ועוד עוף טרי במים מינרליים, כפי שציוותה בעלת הבית. הריח המבחיל כמעט ששיכנע את ריווי לברוח מביתה של הזקנה ולבטל את העסקה, אבל גברת אירנה הבחינה בניסיונותיה להימלט והתחננה שתישאר, וריווי חשה שוב את הפחד העמוק שלה, על שלא משנה כמה כסף יש לך, כשאתה זקן אף אחד לא רוצה אותך. רק בשל כך נשארה, פיטפטה עם הזקנה על דא ועל הא, מגניבה לאפה מדי פעם מגבון לח שישיב את נפשה ואפה, רוויות העוף המסריח המבושל במים מינרליים.

   "בשביל מה את מבשלת להם במים מינרליים?" תמהה, "מה רע במי ברז?" וגברת אירנה כמעט התפלצה מן השאלה, וענתה "שלתינוקות שלה" היא תיתן רק את המובחר ביותר, והרי ידוע שעוף טרי בריא יותר מעוף קפוא, ומים מינרליים יבטיחו את בריאותם לעשרות שנים, והיא לא תיתן ידה לקלקול בני מעיהם של חתוליה היקרים.

   "אבל למה כל כך הרבה חתולים?" חקרה, נבהלת מהאפשרות הזאת, שעלולה להיכנס לראשה של ענתי.

   "כי כואב לי הלב עליהם. אני תמיד אומרת למרי, שכל פעם שהיא יוצאת לקניות, אם היא רואה גור מסכן ברחוב או אפילו חתול גדול חולה, שישר תביא אותו הביתה. לא תאמיני כמה חתולים מסכנים היא מצאה עד היום. טוב שיש לי פיליפינית עם לב טוב. שמעתי עליהם שהם אוהבים לאכול את זה, אבל לא מרי שלי. היא נוצרייה, את יודעת? כל יום ראשון הולכת לכנסייה שלהם ליד התחנה המרכזית. אני אפילו נותנת לה כסף למונית, שלא תצטרך לחכות לאוטובוס עם כל השוורצ"ה."

   וריווי חשבה על כך שגברת אירנה פולטת את המילה הגסה מבלי לזכור שגם היא ריווי, בעוונותיה, שלא לדבר על אביה כהה העור, הם "שוורצה-חייה" לא פחות מאלה שהיא מדברת עליהם.

   "כמה שנים את אוספת אותם?" ניסתה לוודא את גודל האימה שעוד צפויה לה בחיים לצד ענתי וחתוליה.

   "בואי נראה…" ניסתה גברת אירנה להיזכר. "אני חושבת שאולי עשרים… מאז שהירש שלי ז"ל נפטר. הילדים כבר לא גרו בבית, את זה אני זוכרת. הראשונה שלי הייתה מסכנונת אחת שבחור מפותח רצה, את יודעת… לעשות לה את זה. הוא טיפס אחריה על העץ, אבל היא החכמה, קפצה מהצמרת לצמרת של העץ ליד, ואני חיכיתי למטה וקראתי לה: "פוס, פוס, פוס… בואי יפה, בואי נסיכה", ושמתי על הענף קצת פסטרמה שקניתי קודם, ובתוך אולי חצי שעה היא ירדה אליי… היא כבר מתה, את יודעת? איזו נשמה טובה היא הייתה! ואני הצטערתי שכל כך הרבה שנים ביזבזתי בלי לחיות עם הנשמות הטובות האלה, מלאכים קטנים. עוד שהירש היה בחיים רציתי לקחת לי חתול פרסי, אבל הוא לא הסכים שדבר כזה ייכנס הביתה. את יודעת מה עשיתי? התחלתי למלא את הבית בבובות פרווה של חתולים, שזה יעזור לו להתרגל…

   "אבל זה לא עזר," פלטה אנחה. "הוא עדיין לא הסכים. ואני הייתי שואלת אותו: "מה הירשל, אתה לא זכית לקבל ציפור טעימה מהחתולים שהיו בלאגר?" טוב, הירשל היה במחנה אחר, אולי שמה לא היו חתולים, מי יודע. אצלנו בכל אופן היו גם היו. הייתה לי שמה אחת, עם שלושה צבעים: לבן, שחור וכתום, יפה-יפה, שמנה-שמנה… הם היו שמנים, את רואה מה זה?" צחקה, "ואנחנו היינו מוזלמן. בכל אופן, השמנמונת שלי הייתה מביאה לי כל יום מתנה: ציפור, עכבר, לטאה. לפעמים גם הייתה מביאה לי דברים שמצאה בזבל של השומרים: חתיכה תפוח אדמה, קצה של גזר, לפת רקובה. את החיות שהיא הביאה הייתי נותנת ל"טבח" של הלאגר, שיצלה בשבילנו, והוא עשה מזה מטעמים… את בטח חושבת שאני ממציאה, נכון? הרבה חושבים ככה, לא מאמינים שחתולים יכולים להיות כאלה נאמנים, שיש להם לב כזה רחב."

   טוב, זה שגברת אירנה התחרפנה, היה ברור כשמש לריווי. לפחות הסיבות להתחרפנותה יותר מתקבלות על הדעת, ובוודאי גם יותר נוגעות ללב, מסיבותיה של אמה.

   "את רוצה לראות את האלבומים שלהם?" שאלה גברת אירנה, וריווי, שחשה שהשאלה איננה סתם שאלה אלא תחינה, נאלצה שוב להתרצות, וחזתה בעשרות ואולי מאות פנים עגולות ופרוותיות בעלות עיני תינוק, מציצות אליה מבין דפי הצלופן, כאלה שמתו וכאלה שעדיין בחיים.

   אבל כאשר יצאה מביתה של גברת אירנה עדיין לא החליטה אם היא האם המאמצת המתאימה. אחרי הכול, לא רצתה למסור את הקטנים לבית יתומים, ואפילו יהיה זה בית יתומים עם חותמת של פייר קארדן. היא רצתה שהקטנים יזכו לפחות ליתרון הבלעדיות. בקרב עדרי הצמר של גברת אירנה הם לא יזכו בזה, וענתי לא תסכים לאימוץ מסוג כזה בשום פנים ואופן.

מתוך רומן בכתובים.
כל הזכויות שמורות ליעל ישראל.