חיות בזויות

ייש איזו דעה גורפת, מין מיתוס רומנטי כזה, שבחברה החרדית, המאופיינת בעזרה לזולת, מתנהגים טוב יותר לחולי הנפש מאשר בחברה החילונית. אנחנו נוטים לחשוב שמאחר והחברה החרדית היא סגורה וקהילתית, היא מחבקת את חלשיה. אבל זה שיש רשתות מזון זולות לדתיים, וזה שיש מתן בסתר, וזה שנדמה שהקהילה שם היא אוטומטית "עוזרת לזולת", לא מוכלל על חולי הנפש.

בפוסט הקודם שלי הזכירו את החברה החרדית המחבקת את חלשיה. זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את זה. נדמה לנו ששם טוב יותר. כאילו שאנחנו הפכנו לאיזה כוך אפל וקר, ואילו החברה החרדית היא איזו חסידת אומות העולם.

אז אינני יודעת איך זה בכל התחומים, אבל אני רוצה לספר לכם על מצב חולי הנפש במגזר החרדי.

לפני שנה, כשנאלצנו לשפץ ולהשכיר את דירתה של אימי כדי לשלם בכסף על בית האבות הסיעודי היקר שבו היא שוהה אחרי שנעשתה משותקת מאירוע הלב שעברה, היינו צריכים למצוא מקום לאחותי פגועת הנפש. עד אז היא גרה עם אימי שטיפלה בה.

בתחילה חיפשנו הוסטל או דיור מוגן. אבל כפי שסיפרתי בזמנו, לא קיבלנו אישור על כך ממשרד הבריאות, בתהליך שנקרא "סל שיקום". משרד הבריאות לא הסכים לשכן את אחותנו בהוסטל, וגם הבקשה שלנו לקבל סיוע בשכר דירה או דיור מוגן לא התקבלה שכן נטען שאחותי מבוגרת מדי ובקרוב תלך לבית אבות. הבררה היחידה הייתה לשלם על הוסטל בעצמנו. בדקנו את האפשרויות והן היו יקרות מאוד, לא לכיסנו.

אז חשבנו על האופציה לשכן אותה באחד ההוסטלים במגזר החרדי. מאחר שהיא שומרת מצוות, חשבנו שמקום כזה יתאים לה. ביררנו מחירים בהוסטלים כאלה בבני ברק, והמחירים היו שווים  לכל כיס. לא יותר מ-2000 ₪ לחודש, כולל הכול. זוהי בערך קצבת נכות הנפש של אחותי, אז חשבנו לנו שהנה, נפתח אור גדול בקצה מנהרת הסבל של כולנו. גם יימצא לה שם דיור הולם, גם נוכל לממן את זה בקלות, והבעיות נפתרו.

ואז הגענו לאחד הבתים האלה.

אינני חושבת שנחרדתי כל כך ממה שראיתי בשום מקום אחר בחיי, אפילו לא בהודו. בחיי. סצנות מספריו של דיקנס השתחזרו לנגד עיני. תמונות מסרטים שמשחזרים את מצבם של חולי הנפש במאה התשע עשרה, קמו לנגד עיני.

בדירה בני ברקית צפופה וזעירה של שני חדרים דרות עשרים חוסות במיטות קומותיים המצופפות בחדרים, וההשוואה הבלתי אפשרית למגורים במחנות הריכוז לא יכלה שלא לעלות במוחי המבועת.

כשצילצלנו בדלת, הייתה שהות קצרה, ואז פתחו את הדלת כמה נשים חולות נפש שצבאו על הדלת, והתחילו לשאול בצורה מטורפת מי אנחנו, מה אנחנו רוצים. יש להן אם בית שמפקחת על כמה "הוסטלים" כאלה באותו אזור בבני בנק, והיא לא הייתה, אז הלכו לקרוא לה.

בינתיים ראינו את הצפיפות, את הדלות, את תנאי הקיום הבלתי אפשריים האלה: עשרים נשים מבוגרות חיות בתוך 55 מטר מרובע! הרי לא ייתכן כדבר הזה. ועוד נשים הלוקות בנפשן. הן אוכלות, הולכת לבית הכנסת וזהו. רוב הזמן הן בבית, ואין לה שום פעילות. לא משחקים, לא הפעלות, לא חוגים, לא שיחות עם פסיכולוג, לא תמיכה נפשית, כלום. רק דאגה לצרכים הכי בסיסיים, שיאכלו, ישנו ויתרחצו. אפילו בעלי-חיים חיים טוב יותר.

והכי איום, הצפיפות הנוראה שבה הם מוחזקות כמו חיות בכלוב, והמבטים המטורפים והרדופים בעיניים. איך תירגע הנפש בצינוק כזה?

ביקרנו בעוד מקום כזה, כדי לבדוק אם כולם כך, והבנו שתמורת 2000 ₪ זה מה שנותנים במגזר החרדי. המקומות האלה אינם מפוקחים על ידי משרד הבריאות, וכל מאכער פותח מקום כזה, גובה 2000 ₪ מכל חוסה, שזה 40.000 ₪ בחודש רווח, ומוציא עליהן לא יותר מ-6000 ₪ בחודש על שכר דירה, קצת אוכל והשגחה מינימלית של אם הבית. תחשבו כמה נשאר לו ביד. דיברנו איתו. ראינו בדיוק עם איזה שיילוק יש לנו עסק.

וכמובן שלא שיכנו את אחותי בתנאים המבעיתים האלה.

אז על תגידו לי כמה נהדר במגזר החרדי וכמה הם עוזרים לחלשים. אל תנפחו לי את השכל עם השטויות האלה. הנה סיפרתי לכם עדות מיד ראשונה מהדבר הכי מבעית שראיתי בארץ בהקשר של חולי נפש (ואני הייתי גם בבתי חולים לחולי נפש כשביקרתי את אחותי, אז אני יודעת על מה אני מדברת). הנה סיפרתי לכם כיצד כולאים בחברה החרדית את המשוגעים שלהן בתנאים תת אנושיים.

אסיים בכך שלא העליתי את הפוסט הזה כדי לעורר מריבה ומחלוקת בין הדתיים לחילוניים. פשוט רציתי לנפץ מיתוס דביק ורומנטי שיש לחילוניים על העזרה במגזר החרדי לחולי נפש. לא דובים ולא יער.

תסלחו לי שסגרתי את התגובות. באמת באמת לא התכוונתי שהפוסט הזה יהפוך לזירת היאבקות בין דתיים לחילוניים, רק לדווח מה ראיתי: שחולי נפש שווים לחיות בזויות גם במגזר החרדי.