גבולות מטושטשים

עולמות מקבילים ותודעות כפולות מעסיקים את הספרות והקולנוע ממש מראשית ימיו, ומובן שהם משגשגים בספרות המד"ב. אלא שלא צריך עלילות מד"ביות מסובכות מאוד כדי לצלול עמוק לתוך העולמות ההזויים הללו. דווקא טקסטים מד"בים לא טכנולוגיים, או ספרות בעלת רבדים קיומיים, מתמקמים בנישה הזאת בצורה הכי מעניינת.

העולם הזה, הלא כאן לא שם, הגבולות המטושטשים בין דמיון למציאות מופיעים הרבה אצל שני סופרים שאני מאוד אוהבת: פול אוסטר והרוקי מורקמי. אצל אוסטר בטובים שבספריו, "מוזיקת המקרה" ו"והטרילוגיה הניו יורקית" תמיד יש תחושה של עולם אחר, סוריאליסטי במקצת, גם כשהעלילה ריאליסטית לכאורה. מורקמי הוא מלך הסוריאליזם, ואצלו העולם הוא תמיד מדומיין לגמרי, לא משנה איפה הוא נמצא.

באוסטר התאהבתי עם צאתה בעברית של "הטרילוגיה הניו יורקית" לפני כעשרים שנה, אבל עם השנים הולכת ופוחתת התלהבותי ממנו, כי הטקסטים שלו הולכים ונחלשים. ואילו את מורקמי גיליתי רק בשנים האחרונות, ואני הולכת ומתאהבת בו.

שני הסופרים הללו הם ממש מומחים בבניית עולמות אלטרנטיביים ספרותיים, וכשהם עושים זאת כהלכה, זה מזמין הרפתקה ספרותית מרתקת.

אלא ששני הספרים שלהם שיצאו השנה בעברית "איש בחושך" של אוסטר (עם עובד) ו"ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" של מורקמי (כתר), קמים לתחייה ומתמוטטים דווקא בגלל החיטוט המבולבל בתחומים האפורים האלה של התודעה. שניהם כמובן עוסקים במלאכת היצירה וכיצד היא נבנית בראשו של הסופר. ושניהם מנסים לפרש את המיסתורין של מלאכת היוצר.

לא במקרה, בשניהם יש גיבור שבורא לעצמו עולם אלטרנטיבי. אצל אוסטר זה מבקר ספרות זקן שממציא לעצמו סיפור בהמשכים בלילותיו חסרי השינה, כמו הגיבור הזקן וחולה הטחורים של אלן רנה בסרטו "פרובידנס". המספר הקשיש הזה הופיע כבר בקודם שלו, "שיגיונות ברוקלין" וכאן הוא הולך צעד אחד קדימה בפירוק התודעה האנושית ופירוק הנרטיב העלילתי הסטנדרטי. בדרך כלל, האוונטורה הספרותית של אוסטר, שעושה בטקסטים שלו כבשלו, מבלי שיחשוב על ההפרה הבוטה של הנרטיב שלו – מוצאת חן בעיני. ב"שיגיונות ברוקלין" זה הצליח מעל למשוער, ועל אף שאין זה רומן גדול וקיומי כמו "מוזיקת המקרה", הוא מציע שפע של הומור חם וסלחני ואיזה גרעין אנושי מכמיר לב המאפיין של אוסטר, שיש המתעבים אותו, ויש האוהבים אותו דווקא בשל כך.

אלא שכאן, בתודעה המבולבלת של המספר (ששמו בריל), ובארץ הלא ברורה  שבה חי הגיבור שלו (ששמו בריק), נשמטה תוך כדי כך גם העלילה המבולבלת והעמוסה לתוך חור שחור. כשבריל הזקן מספר על לילותיו הלבנים, הוא מנתח לנו סרטים של אוזו ודה סיקה, ולמרות שזה נחמד לקרוא פרשנויות של אוסטר לטובי הסרטים, מה זה קשור, לעזאזל? העובדה שרומן מצהיר על עצמו מראש כ"לא לוקח שבויים", זאת אומרת, כלא מתחייב לשוב דבר לקורא, לא אומרת שהסופר יכול לעשות ככל העולה על רוחו, גם אם נושא הרומן הוא עולם מפורק ללא חוקים וכללים.

בעולם הזה – ההזיה של בריל, או המציאות ההזויה של בריק – מגדלי התאומים עומדים על תילם ואמריקה לא נלחמת בעירק, אבל משתוללת בה מלחמת אזרחים עקובה מדם בין הפדרלים (בראשות בוש) לבין המדינות הצפון, בדיוק כמו במלחמת האזרחים הראשונה ההיא.

בעולם המקביל הזה, שאליו מושלך בריק – פרי שיגיונותיו של בריל – שהוא כמעט זהה לעולם שבו הוא חי, אין דין ואין דיין. זוהי אמריקה שהתפוררה ואיבדה לחלוטין את אחדותה המלוקקת. נדמה שהיה לאוסטר חומר חזק מאוד ביד, מעין משל פוליטי נוקב ומעמיק, אלא שהוא בחר למסמס אותו בעלילה קלושה, לא מפותחת מספיק, ובעיקר נטולת שיניים.

"האיש בחושך" הוא חרטה ספרותית, לא יותר ולא פחות. לא ברור כיצד סופר שבדרך כלל יודע מה לעשות עם העלילות שלו, התבזה בטקסט כל כך לא מלוכד ולא קוהרנטי, כל כך מבולבל ודהוי. החמצה ענקית של רעיון מרתק.

אבל במהלך הקריאה בספרו, לא יכולתי שלא להיזכר ב"ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" של מורקמי, שקראתי לפני כמה חודשים, והעדפתי אז שלא לכתוב עליו ביקורת לעיתון, כי למרות שהקסים אותי, יש בו גם לא מעט בעיות. הוא נכתב בראשית ימיו הספרותיים של מורקמי, בשנת 83, ורק עכשיו תרגמו אותו לעברית, כנראה בשל הצלחתו המסחררת בארץ (שבאה לדעתי, הודות לחובבי ספרות המד"ב הרבים בארץ, שנשבו בקסם עלילותיו המד"ביות הישנות של מורקמי).

מורקמי אכן התחיל כסופר מד"ב, אבל עם השנים הוא משתחרר מכבלי המד"ב, ורק טעם קל מזה עוד נשאר בעלילות הקיומיות המבריקות שלו. וכאן "בארץ פלאות קשוחה וסוף העולם", הוא עמד עדיין בקו התפר של מד"ב טכנולוגי הרד קור, למד"ב קיומי לא טכנולוגי, שמשמעויותיו יותר פילוסופיות וקיומיות.

כמו אצל אוסטר בספרו החדש, בספר הישן הזה של מורקמי יש שני עולמות מקבילים, שכולם רוחשים במוחו של הגיבור. "ארץ פלאות קשוחה" היא המציאות הריאליסטית לכאורה: יפן מודרנית, קשוחה, כאוטית ועסקית מאוד, שהכול בה נמדד בכסף וכל מיני תאגידים מבהילים שולטים בה. בעולם הזה חי הגיבור, איש מחשבים מבריק, שנשכר לאכסן במוחו נוסחאות מדעיות חשובות שרבים רוצים לגנוב אותן. ואילו "סוף העולם", שאינו אלא הסיפור שמתרחש בתת מודע המיוסר של הגיבור, הוא עולם סוריאליסטי אגדתי, שרירותי, מקראי כמעט (ומזכיר קצת את "חרש הלבבות" של בוריס ויאן משנות החמישים, מאבות הסוריאליטים ללא ספק). עולם שנשלט לחלוטין על ידי הסופר אגו של תודעת הגיבור, ולכן יש בו המון איסורים מבעיתים ועונשים איומים.

"ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" מלא וגדוש ברעיונות פילוסופיות ופסיכולוגיים מרתקים ובכל מיני התחלות של פרשנויות לנפש האנושית. שני שליש ממנו מרתקים ומבריקים ממש, ושועטים במלוא הקסם המורקמי המוכר. אבל בשליש האחרון חלה נסיגה של ממש, ומורקמי, אז עדיין סופר צעיר, מתקשה לשלוט במושכות העלילה הכפולה והמורכבת שלו. אבל גם כך אהבתי מאוד את הרומן המקורי הזה, שהוא גם מלא חיים וגם מקדים את זמנו. ולמרות שאין לנו כאן יצירה שלמה ומגובשת כמו בספריו המאוחרים יותר ("קפקא על החוף" למשל), הרי שבכל זאת מדובר ביצירה שאפתנית וחובקת כל.

ואם החדש של אוסטר הוא חרטה ברטה, אז הישן הזה של מורקמי הוא ממש ממתק לחובבי הפיקשן העסיסי ונורא ההוד שלו. זה (מורקמי) בראשית דרכו ומבטיח מאוד, וזה (אוסטר) בסוף דרכו, ההולך ונעלם מבחינתי מרשימת עשרת הסופרים האהובים עלי.