לגדול בצל מחלת הנפש

השבוע יוצאת האנתולוגיה "עקלקלות", שיזמה עמותת אנוש, ובה סיפורים של סופרים וסיפורים של שלושה נפגעי נפש. הפרויקט הוא ביוזמת עמותת אנוש, והעורך הוא אילן בלום. יש לי שם סיפור שעוסק בבת וביחסיה עם אמה חולת הנפש. לי עצמי יש אחות סכיזופרנית, ומכאן באה הכרותי עם הנושא. ראיינו אותי על כך במעריב, אבל רק בקצרה. אז הנה כאן אני מביאה מחדש פוסט ארוך שפרסמתי לפני שנתיים על לחיות בצל מחלת הנפש.

בצעירותי, הייתי אומרת לחברים:" יש לי אחות משוגעת", ופורצת בצחוק היסטרי. כמובן שזה הבעית את חבריי שלא ידעו איך אוכלים את הפצצה שהפלתי עליהם, ועוד בצורה היסטרית כזו. אני זוכרת שהחלטתי לא להעלים את "הזרע הרע" של משפחתי, ולגלות את אוזן חבריי ובני זוגי על "המפלצת המשפחתית". אבל לא לקחתי בחשבון שבכך שאני צוחקת כאילו מדובר בבדיחה טובה, חבריי נסגרים עוד יותר. ולא חשבתי אז שהצחוק ההיסטרי שלי אינו אלא ביטוי לאימה הגדולה שהייתה בי מפני השיגעון.

   אני מניחה שהיא עדיין קיימת, האימה. היום היא ברורה, אני יכולה לממש אותה, להסביר אותה לעצמי, ואולי לכן היא פחות מבעיתה. כמו בעוד נושאים משפחתיים קשים, גם אותה לא העליתי על הכתב. זו הפעם הראשונה שאני עושה את זה. למען עצמי, יותר מהכול.

   אני נולדתי לתוך "השיגעון". אחותי הגדולה, חולת הסכיזופרניה, גדולה ממני ב-12 שנים. גם שני אחיי האחרים, הנורמלים, גדולים ממני: אחי ב-10 שנים ואחותי הנוספת ב-6. כשנולדתי לעיסה המשפחתית, הטירוף כבר שלט חזק בבית. מסיפורי המשפחה, אחותי הייתה ילדה מוזרה כבר מינקותה. בנוסף לכל, היא הייתה "ילדת מלחמה". היא נולדה לתוך שנת המצור על ירושלים. תינוקת עצבנית מאוד לאם צעירה ומפוחדת, שזה עתה הגיחה מבית מתעלל לתוך נישואי בוסר.

   אימי המיניקה הסתגרה בדירתם בירושלים, פוחדת מהלגיון הערבי, מהשבאב של העיר העתיקה, ונזכרת בחרדותיה כנערה מימי המנדט שהיו כמטחווי נגיעה מעבר לאופק. והתינוקת בכתה ובכתה, יומם ולילה, וסירבה לינוק, ובוודאי הטריפה את האם שהייתה בעצמה ילדה, בקושי בת 21.

   אני באה ממשפחה מרה. שובל ארוך של כאב משתרך מאחורי המשפחה הזו, בעיקר מצד אימי. כשעלתה ארצה כילדה מתורכיה לירושלים המנדטורית, חיה עם משפחתה בדלות שלא הכירה בחיי השפע באיסטנבול. אביה סגר את בית החרושת לממתקים, והעלה את המשפחה ארצה בשל חלום ציוני עלום.

    בפלסטינה לא מצא עבודה. ניסיונותיו להיכנס בשותפות, או אפילו לעבוד כשכיר בבית החרושת "עלית", להם הציע ידע מניסיונו הרב כיצרן ממתקים, לא עלה יפה. הם, האשכנזים, ראו בו פרענק בזוי. ומשם קצרה הדרך לחיי דלות.

   סבי מכר סיגריות וממתקים מעשה ידיו בבוטקה קטן ששכר. מאחר וכסף רב לא היה בנמצא, הם גרו בדירת גג עלובה בביתו של הדוד, פקיד בנק בכיר, שהפך את אחיו ומשפחתו למשרתיו, ואת אמי לשפחת המין שלו. במשך השנים שמענו ממנה פה רמז, שם רמז, עד שבהתבהרה התמונה כולה. לא פלא כשאשר הוצע לה אבי בשידוך היא נענתה מיד. בעיקר רצתה לברוח מהבית המתעלל ומנשיפת דודה על עורפה.

   בעולם אחר, במצב אחר, אני מאמינה שאמי הייתה נמנעת מנישואים ומילדים, כפי שהיה עדיף בוודאי, ומכוננת לעצמה קריירה אקדמאית יפה. באליאנס היא הייתה הראשונה בכיתתה, וגם קיבלה מלגת הצטיינות ללימודים באליאנס פריז. תמיד הצטערה שבשל צוק העתים – מלחמת העולם השנייה, נמנעה ממנה קריירה אקדמאית.

   באותם ימים, שנות הארבעים, זה קרה לנשים רבות. אבל אימי לא הייתה אישה רגילה. היא הייתה אישה פגועה, בת לשושלת של נשים פגועות ופוגעות, נשים נכות נפשית. פלא שבמשך כל ימי ילדותי אימי שכבה על הספה בסלון כמו זומבי, תשושה מהחיים ומשברי חלומותיה, לא מסוגלת לאהוב ולטפל בילדיה כמו שצריך?

   התמונה אצל אחיה הייתה זהה. גם הוא סבל מאוד בילדותו מהתעללות במשפחה, בעיקר מנחת ידי אביו ומאם לא נוכחת, וגם הוא כבל את עצמו לבנו הבכור כפי שעשתה אימי לאחותי הגדולה. לימים, הסביר לי ד"ר רודי המיתולוגי את הקשר הסימביוטי שנוצר לעיתים בין אם לבתה הבכורה ובין אב לבנו בכורו, המוביל לסכיזופרניה אצל הילד.

   אמי ואחיה היו אנשים שעדיף היה שלא יעמידו צאצאים. שניהם אנשים מתפקדים לכאורה, בעלי משפחות. דודי היה עורך דין מצליח במקצועו. אבל עמוק בתוכם שניהם מופרעים מדי, ואת הטירוף בגילומו החי והנושם הם העבירו לילדיהם. וכך התפרצה המחלה בכל עוזה בצאצאים. כמו אחותי, גם בן דודי הוא סכיזופרן. אלא שהוא הועבר לבית חולים לחולי נפש עוד בנעוריו, ואילו אנחנו, אחי, אחותי ואני, נאלצנו לחיות יום-יום עם הטירוף.

   עד היום אני רואה זוגות שמגדלים ילד חריג או חולה: אוטיסט, חולה נפש, חולה תסמונת דאון וכו", ועם כל כאבי על הילד החולה ועל הוריו שמנסים להשאירו בבית עד כמה שניתן, האמפטיה שלי הולכת תמיד לשאר הילדים, לילדים הנורמלים שאיכות חייהם הנפשית והיומיומית נדחקת הצידה למען ילד חולה אחד.

   כולנו נוטים להעריץ הורים שמקריבים את עצמם למען ילד חריג. זה נראה לנו מעשה גבורה עילאי. אנו סוברים שכך צריך להיות. הרי לא ייתכן לזרוק ילד חריג. צריך לעשות הכול למענו. ואילו אני חושבת על יתר הילדים, שאיש לא נותן את הדעת על כאבם; על הנכות שיסחבו על גבם כל החיים, פשוט כי אף אחד לא חשב עליהם במשוואה המשפחתית, שעם כניסתו של ילד חריג היא מופרת לחלוטין! זה כבר לא אותו בית.

   אנחנו נוטים לראות בעצמנו אומה של רחמנים בני רחמנים. לא נפקיר ילד, ולא נזרוק ילד חריג למסגרת טיפולית. כבת למשפחה שעשתה בדיוק את זה: השאירה את הבת החולה בבית, אני שואלת את עצמי האם זה הצעד הנכון. אני חייבת לומר שעם כל כאבי על הילד החריג, אני סבורה שצריך לחשוב קודם כל על הילדים הבריאים.

   להורים רבים הסובלים מהבעיה הזו נדמה שאם יתר הילדים "בסדר", מתפקדים איכשהו, הם כבר יסתדרו. אבל מאיפה הם יודעים את זה, אה? הנה, אני "בריאה", "נורמלית", וגם אחי ואחותי הנוספת כמוני, אבל הסבל שסבלנו בילדותנו ובנערותנו בצל מחלת הנפש של אחותי, היה לא ייאמן ממש!

   זה נורא להשוות ארגז של תפוחים ובו תפוח אחד רקוב שיש להרחיק מן היתר, למשפחה ובה ילד חריג. זה נשמע זוועה. נאצי לשמו. ובוודאי שאינני טוענת שיש לנטוש ילדים חריגים וחולים. חלילה. אבל מניסיוני הרע והקשה, אני סבורה שעדיף למצוא להם מסגרת הולמת. לא לזרוק אותם חלילה, אלא פשוט לנהל את העניינים אחרת. היום, עם המסגרות החינוכיות שישנן, זה קל בהרבה מפעם. 

   אני יודעת שזה נשמע קר ומנוכר, ואפילו מרושע ואנוכי. אני יודעת שליבנו האנושי נוטה על פי רוב אל החלש. הורה לילד חולה או חריג רואה דבר ראשון את הילד שהכי נזקק לו. וזה יפה ונאצל, אבל זה לא לוקח בחשבון את שאר הילדים.

   אני רוצה לומר להורים כאלה, שעושים הכול למען ילדם החריג ובטוחים כי השאר כבר יסתדרו ו"יהיה בסדר", ששום דבר לא יהיה בסדר. הנה אני: הכאב, הטירוף, המרירות על הכורח לחיות בבית משוגעים, לא יעזבו אותי לעולם.

   כל אחד מאיתנו, הילדים, עבר גיהינום שונה בתקופה אחרת בחייו בצל הטירוף המשפחתי. אחי ואחותי סבלו מאוד בילדות ובנעורים, ואילו אני חטפתי אותה אולי הכי חזק בנעוריי, כאשר בנוסף לאחותי חולת הנפש גידלתי גם את בתה, על רקע כל הטירוף שגבר מרגע לרגע.

   ואל תחשבו שלא אמרנו להם, להורינו. לולי אמרנו, ייתכן שהם לא היו משערים את גודל סבלנו, אבל אנחנו אמרנו. בעיקר אחותי, שדיברה רבות על לב אבי שישלח את אחותי למסגרת נפש מתאימה, כי הסבל בבית פשוט בלתי נסבל. אבל אבי, מה לעשות, היה איש רחמן. ליבו נכמר על בתו החולה, והוא סירב להוציאה מהבית. אינני מרירה באומרי זאת: לאבי באמת היה לב רך, כמו להורים רבים. רוב ההורים עושים טעויות קריטיות ממש לאו דווקא מרוע, חלילה, אלא מלב רך. אבל הלב הרך הזה לא תמיד לוקח בחשבון את התמונה כולה.

   באחד הפוסטים שלי "לידת ילדים בכל מחיר?" על הספר "שומרת אחותי" (העוסק בהורים המנסים לשמר בכל כוחם בת חולת לוקמיה על חשבון אחותה), ראו רוב הקוראים את הצד של ההורים ושל הילדה החולה, ולא את הצד של הילדה שהובאה לעולם רק כדי להיות "מנחה רפואית" לאחותה. תמיד זה מדהים אותי מחדש איך בשל חולשה הורית מוקרבות כל כך הרבה נפשות במשפחה. והכול מרצון טוב ולב רך. אבל השיקולים, אוי אוי, השיקולים מוטעים כולם… 

   כמה וכמה פעמים התבטאתי כאן ב"רשימות" בפוסטים או טוקבקים נגד הקלות הבלתי נסבלת של ההורות, של הלהפוך להיות הורים. אחד מהפוסטים הראשונים שלי "אנשים, תפסיקו לעשות ילדים!", זכה לקיתונות של זעם, מיילים רותחים, ועד היום אני מקבלת בעקבותיו מיילים מאיימים, יש לי רושם שמאנשים דתיים, הרואים בי איזו כופרת נגד מצוות פרו ורבו. אוי ואבוי, איך העזתי לקרוא תיגר נגד הציווי החברתי הכי גדול: נישואים וילדים?

    כן, נישואין וילדים, דבר שמותר לכל אחד, בכל גיל ובכל מצב. יש לי חברים שעד היום לא הצליחו להוציא רשיון נהיגה, כל כמה שניסו. אבל הורות? קדימה הפועל הדרך פנויה.

  אינני שמה עצמי בתפקיד מטיפת השבט או נביאת זעם. אני פשוט מספרת לכם, לכולכם, להורים שבניכם, לאלה שהולכים להיות הורים, ובעיקר להורים שמגדלים ילד חריג על חשבון יתר הילדים שסובלים (ותאמינו לי שהם נורא סובלים, גם אם אתם חושבים אחרת) – לכולכם אני אומרת שוב את מה שהחברה לא אוהבת לשמוע: היזהרו! תחשבו! אלף פעמים תחשבו למה והאם רצוי שתביאו ילדים. תחשבו מעבר לרצון הנרקיסיסטי המובן, מעבר לצורך הביולוגי המיידי, למה אתם מביאים ילדים.

   תזכרו, בדיני נפשות מדובר. הנה אני, אישה במיטב שנותיי, שלא הצליחה להתגבר על טראומות הילדות. ויש כל כך הרבה אנשים כמוני, כאלה שמדברים, כאלה שצועקים, כאלה ששותקים. והם יותר רבים ממה שנדמה לכם. 

                    
והנה הפוסט שהוביל לפוסט הזה "נהייתי אימא לפני שנהייתה לי וסת".

ועוד פוסט בנושא: תגובה של גננת לחינוך מיוחד.