זיכרון מתוק מעכו

1984, אוקטובר, עכו. אהובי אדם השתתף באחת ההצגות. נסעתי לראות אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בפסטיבל שיוסד בסוף שנות השבעים, אם זיכרוני אינו מטעה אותי.

באנו אני וחברתי, ואין כרטיסים בקופה להצגה שלו. הלכנו אליו מאחורי הקלעים, שיסדר משהו ונוכל להיכנס. זה היה בלתי אפשרי. ההצגה הפכה ללהיט ולמחרת גם זכתה במקום הראשון. באתי עד עכו כדי לראות את אהובי משחק בתפקיד חייל ורמכט, ולא זכיתי לראותו.

נתתי לו נשיקה חפוזה מאחורי הקלעים, לפני שעלה לבמה, הוא לבוש במדי חייל גרמני, אני בבגדי פאנק בצו התקופה. מראה מוזר: החליפה הכחלחלה שלו, עם הכותפות הקשוחות, וגופיית הרשת שלי, וכפפות הרשת השחורות, והמכנסיים הפרחוניים והר התלתלים על הראש.

ואחר כך הוא נבלע בזרם המעריצים, והייתה עוד הצגה, ועוד הצגה, ואני וחברה שלי מצאנו כרטיס להצגה אחרת, אז כבר ראינו אותה. ואחר כך חומוס על הים. אדם היה עסוק בהצגה, לא הצטרף.

למחרת הם זכו בפרס הראשון, ואני אפילו לא זוכרת את שם ההצגה והבמאי, רק שאדם התלונן שהבמאי הזמין אותם ל"פותחים שולחן" באחת המסעדות, אבל כולם היו צריכים לשלם בעצמם, כי הבמאי אמר שהוא תפרן. ואדם סיפר את החוויות לעיתונאית בעיתון "העיר", ואחרי שהכתבה ראתה אור, הבמאי זרק אותו מההצגה וליהק מישהו אחר לתפקיד שלו.

וזה היה הניסיון הראשון והאחרון שלו על במה, הוא, שממילא לא היה שחקן במקצועו או בשאיפותיו, ואיכשהו התגלגל למספר הפקות קולנוע באותן שנים, ואז גם להצגה הזו.

ואני, שפגשתי אותו שנתיים וחצי לפני כן, בהפקה אחרת, של סרט קצר שעשיתי, הייתי עדיין ילדונת. וכשאני נזכרת בעצמי בתקופה הזו, קשה לי לחבר את הבחורה השאפתנית והתזזיתית ההיא לאישה שאני עכשיו, למרות שהזמנים והאירועים התקבעו במוחי כאילו היו אתמול.