רק ילד קטן יכול ליהנות ככה מהקיץ. אנחנו שהקששנו מעט כבר נהנים פחות, ורוב הזמן נאנחים ובורחים להתחבא בחללים ממוזגים.  אבל עומריקול אהובי הקטן, שכאן בתמונה שמח לקראת קרטיב לימון שאמו הורתו, קרן אחייניתי, מגישה לו, הוא בעיני הוודאות הכי מוחלטת לכך שהקיץ כובש ואף מנצח את כל העונות כולן, וכמו שאני אהבתי בנעוריי לרבוץ שעות על החול הלוהט של ...

    לרני באהבה יש מקומות בעירנו שלא נס ליחם, ולמרות שאיזו פטינה גסה כבר אופפת אותם, משהו שהביאו השנים, השינויים, מזג האוויר הלח שמכרסם את חזיתות הבתים, הפיח והעשן והתושבים שמשתנים כל הזמן – עדיין אני מוצאת בהם את עירי הישנה והחביבה, שגדלתי לתוכה כמו בתוך נעלי בית מרוטים.   הנה היא העיר הזאת, הצפון המנומנם שהלך והקשיש ועכשיו ...

תגידו, מה הקשר בין זה שהפקידה בחניון הייתה אתיופית, לבין זה שהאברך שכמעט דרס אותה ביצע עבירה פלילית?   ואם הייתה צברית, דמה שעלול היה להישפך היה יקר יותר, ואז כן היו שולחים את האברך האלים ופורע החוק לכלא?   ומדוע שהשופט דרורי המאוד לא נכבד יתחיל לכתוב בלוג מייגע בקפה דה מרקר, במקום לנפח פסקי דין מפגרים בהגיגים שיטיוניים ...

  המהומה בפרס ספיר הזכירה לי תמונה אחת שיש לי בבית, של פנחס ספיר, אז שר המסחר והתעשייה, לוחץ את ידו את אבא שלי בדוכן שלו ביריד המזרח בתל אביב, ומעניק לו את אות היצואן המצטיין בתחום התעשייה הקלה, וזה, תבינו, עוד בימים שהסוחרים נחשבו לקפיטליסטים מסריחים, ונדחו החוצה בבושה מההסתדרות ומקופת החולים הכללית, "כי לא היו צווארון כחול".   ...

  כשאת צעירה, לא תמיד את יודעת מה את עושה. את נסחפת לתוך דברים שלא התכוונת אליהם בכלל, ויוצאת מהם רווית גועל, בעיקר מפני שאת עצמך לא מבינה למה זה קרה לך, למה התגלגלת לזה.   זה היה מיד אחרי הצבא, וכמה חודשים לפני שהתקבלתי לחוג לקולנוע ב"בית צבי". נורא רציתי לעשות קולנוע, ולא ידעתי אם יקבלו אותי לבית הספר ...

  הרשימה של רונית מטלון זרקה אותי ארבעים שנה אחורנית לבית הכנסת של ימי ילדותי. נראה לי שלכולם קבור בית כנסת כזה בזיכרון, אז אני מזמינה את מי שרוצה להיזכר בבית הכנסת של ילדותו, להוסיף רשימה משלו. ייתכן שאין משהו ישראלי יותר מרשימות על בתי כנסת.   אצלי, בית הכנסת היה העדות המוחשית לכך שיש אלוהים. ואת הרב, בעל הזקן ...

  נדמה לי שהיתה זו הלן גרלי בראון שירתה את יריית הפתיחה של כתיבה פופולרית נשית על מין בספר שלה "מין והנערה הרווקה" משנות השישים. מאז יש ניסיונות נשיים מעניינים בכתיבה על מין (ואני לא מתכוונת כרגע לספרות יפה). ושוב, אי אפשר שלא להיזכר באלה שהמשיכו את גרלי בראון בשנות השבעים.   מבחינתי, כנערה, ספר כמו "הזונה המאושרת" של קסווירה ...

  השבוע ראיתי סרט דוקומנטרי על בלוגריות הסקס ברשת. שכותבות באנגלית כמובן. מדובר בהמשך המתבקש של ספרות המין הנשית שפרצה בשנות השבעים ("פחד גבהים" של אריקה גונג', "הזונה המאושרת" של קסווירה הולנדר, "דוח הייט" של שרי הייט, וכו'), שגם אני, כמו כל מי שהיתה נערה בשנות השבעים, גדלה עליהם.   אבל כמו בכל תחום, גם כאן כמובן התופעה עדיין לא ...

   לזכרה של דנה בנט אני לא יודעת למה נתקע לי בראש שאני צריכה לצאת לבדי בערב יום שישי, לקראת חצות, לראות את השאנז אליזה בלילה. אולי בגלל שהייתי צעירה ונטולת פחדים, ואולי כי לא יעלה על הדעת שבנסיעה הראשונה שלי לחו"ל ובלילה הראשון שלי בפריז, לא אצא אל תענוגותיה.   כבר היה 10 בלילה. הידיד שאיתו נסעתי עדיין ישן ...

זאת הייתה הפעם הכי משמעותית בחיי שבה הודיתי למי שברא אותי על כך שנולדתי לאבא, שלמרות שהיה איש מזרחי לא מלומד, שנולד לעידן אחר, הוא לא ימכור אותי לגבר.   הייתי בת 14, והייתי באה בחופשים לחנות התכשיטים של אבא שלי. היה לו ידיד פרסי, לא ממש ידיד, יותר שכן, בעל חנות צעצועים, גם הוא גבר פרסי. הוא היה כבן ...