עירי המתרוששת

לרני באהבה

יש מקומות בעירנו שלא נס ליחם, ולמרות שאיזו פטינה גסה כבר אופפת אותם, משהו שהביאו השנים, השינויים, מזג האוויר הלח שמכרסם את חזיתות הבתים, הפיח והעשן והתושבים שמשתנים כל הזמן – עדיין אני מוצאת בהם את עירי הישנה והחביבה, שגדלתי לתוכה כמו בתוך נעלי בית מרוטים.

הנה היא העיר הזאת, הצפון המנומנם שהלך והקשיש ועכשיו הוא הולך ומצעיר, כבר שנים הזקנים מתים וצעירים ממלאים את דירותיהם. בכמה דירות כאלה ביקרתי, כשאיזו קשישה ביקשה שאעזור לה להעלות סלים מהסופר הביתה, וכעבור דקותיים כבר גרה שם צעירה בעלת עקרונות וחלומות שלומדת תיאטרון או אמנות. אבל הבית נשאר אותו בית, הכיור המטפטף, הטחב בשירותים, המטבח עם הארונות הצבועים צבע שמן ירוק מעידן הצנע.

בבתים האלה היינו מתכנסים בראשית שנות השמונים, סטודנטים לאמנות, לקולנוע, אוכלים משהו בעמידה, שולקים ביצה וטובחים סלט ירקות, בדיוק באותם מטבחים שבהן בישלו הזקנות של תל אביב את החביתות מתחליף ביצים בימי דוב יוסף.

כשאני מסתובבת בהן, בשכונות עירי, אני עדיין מזהה את השכונה של לפני שלושים וארבעים שנה. בסך הכול, לא הרבה השתנה. כיכר המדינה למשל מנומנם כמו תמיד, כפי שהיה כשהייתי מסתובבת בו לפעמים אחרי הגימנסיה, שהיתה ממש ליד, או כפי שגמעתי אותו בכמה דקות כשעבדתי שם ארבעה ימים! בבנק הפועלים, בתפקיד כספרית שיכלה לימים להפיל את הבנק למסחר, וזה היה לפני 29 שנים…

ושכונת ילדותי, שעמוק לתוכה לא חדרתי כבר עשור או יותר, אבל לא פעם אני עוברת ברחובות הסמוכים לה, הירקון ובן יהודה, שנשארו משמימים ומנומנמים כמו אז, כשהייתי גוררת שם רגליים מבית הספר דוגמא לספרייה של מאור, ומהבית לשופרסל הראשון בארץ, שישב על העורק הראשי כמו פרונקל של מתבגר.

לימים הייתי יושבת ברחוב הזה, יושבת ויושבת בבתי הקפה והמסעדות, קפה נורדאו, בבל'ה המיתולוגי, הקפה ההוא של דיטה, ששכחתי את שמו, אבל כל הברנז'ה הייתה מתאספת שם בשנות השמונים בואך התשעים (מי זוכר את השם? הקלווסה כבר לא מה שהיתה פעם), ולפני זה, בשנות השבעים, בקפולסקי, על סברינות שטבעו במי סוכר וקצפת עבה.

מה השתנה מאז? לא הרבה. אותו רחוב בן יהודה שחנויותיו משתנות, אבל בסך הכול אותה אווירת ייקיות ענתיקה עדיין שוררת בה: חנויות הפרוות עדיין על תילן, חנויות המזכרות, האידישקייט, כל המרכולת שנפתחה כדי לצוד תיירים יהודים מאמריקה ומשלחות של הבונד'ס, אי שם בשנות השישים.

לפעמים אני מחפשת אבני דרך משנות ילדותי, ולא מוצאת אותם. אחותי למשל שכחה לגמרי שהיה בית חולים בשם "הדסה" ברחוב בלפור. איך שוכחים בית חולים איך? שאלתי אותה. והנה, עכשיו תיעלם עוד מפלצת בטון מגעילה, בית חולים אסותא ז"ל, שבו נולדה אחיינתי קרן, ואיך לו אזכר בו באמפטיה מסוימת, שלא חפה מסלידה מהמקום שהזמן לא היטיב עימו. 

והנה, פעם שילשלתי את עצמי אל מאחורי בית לסין, וגיליתי ש"גן הגת", שאליו הייתי הולכת עם אחייניתי האחרת, דניאל, עדיין עומד על תילו. וקונדיטוריה עדית? עדיין ניצבת שם כעדות לזמן אחר. יש מוסדות שלא ייעלמו לעולם מהנוף. ורחבת כיכר העירייה המכוערת? עדיין שם. החליפו שם, הכיכר נשארה מכוערת כתמיד, מפלסי בטון עם פסל נחושת סר טעם בתווך. 

והחופים? חופים הם לפעמים געגועים לזפת. אותם חופים ואותו זפת כמו בילדות, כשהיינו מתחפרים עמוק בחול החם של חוף הילטון ושרתון. אלא שאז היה החול נקי יותר, זהוב יותר. ואולי זה רק נדמה לי.

לפעמים אני עוברת פתאום באיזה רחוב, ומרגישה כאילו אני בעולם אחר. ערב אחד עברתי ברחוב קינג ג'ור'ג, שפסעתי בו רבות, והרגשתי כאילו אני באיזה דאון טאון בבנקוק. החום עלה קדחתני מהאספלט, אי אפשר היה לנשום, וכל מיני טיפוסים מלוכסנים הסתובבו שם, וברקע הריחות הבלתי אפשריים של מיני דברים מפוקפקים מטוגנים.

ובפעם אחרת עברתי ברחוב אלנבי בערב, והרגשתי שאני אולי בשכונת עוני בלונדון, וכל מיני עובדים זרים חולפים על פניי, בדרך ממשרותיהם האומללות אצל איזה זקן לבית בשכונת התקווה וברחוב נווה שאנן.

ולא שעירי המזדקנת והמתרוששת לא שייכת לכולם, אדרבא, ככל שירבו האזרחים והמוצאים והצבעים כך ייטב, שהלוא לא רצוי לשמור בכוח על ההומוגניות האשכנזית של פעם. ובכל זאת אני שואלת את עצמי מה בין אלנבי הזה לאלנבי של ימי ילדותי, כשהייתי מדדה אחרי ההורים, עוצרים בויטמן קונים גלידה, עוצרים בעטרה קונים סלט ביצים וסלט חצילים ודג מטוגן הביתה, פונים בקינג ג'ורג', קונים עוגת קומות ממרגרינה בקונדיטוריות הכי-הכי של העידן והתקופה.

ואת הגמל המעופף של יריד המזרח מי זוכר? עוד מעט אפילו את גלידה מונטנה יזכרו רק בזכות הסרט "אסקימו לימון".