יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
בילדותי הייתי הולכת עם אחותי לחנות הממתקים ליד הבית, ברחוב בן יהודה, ממש ליד קפה "דן", שקיים עד היום כמדומני. הכניסה לחלל הממוזג (שנות השישים, חבר'ה, מזגן לא הלך אז ברגל), המריח מניחוחות השוקולד והפרלינים, היה בשבילי כמו כניסתה של עליסה לארץ הפלאות.
דבר ראשון בגלל שניחנתי בשן מתוקה, ודבר שני כי הייתה שם אווירה של חוץ לארץ, וזה בכלל לפני שידעתי מה זה חו"ל. אבל כנראה שקלטתי באיזה חוש פנימי את אווירת המותרות המאוד לא ארץ ישראלית, שלא תאמה את עידן הצנע ההוא.
בעליה של חנות הפלאים הקטנה היו ייקים די מבוגרים, שאהבו ילדים, ונהנו לראות אותנו מגששים בכפותינו הקטנות בתוך ערמות הסוכריות, ואולי גם תיארו לעצמם שיש בינינו כאלה, כמוני למשל, שגם מפלחים כמה סוכריות אדומות ומגניבים אותן לתוך הכיס. אבל כנראה שהם העלימו עין, כי הסוכריות עלו פרוטה, ואנחנו בדרך קנינו בדי הרבה כסף. ההורים היו שולחים אותנו להביא גלידה ויטמן שוקו וניל, וזו הייתה החנות היחידה בשכונה שבה ניתן היה להשיג את הגלידה הנכספת.
כבר שנים אני מחפשת את הריח המיוחד הזה, הריח של ילדותי. השבוע מצאתי אותו ברחוב אלנבי 107 בתל אביב, בחנות עם השם הפרוזאי ונטול היומרות "ממתקים וקפה", של אחד, אדון נסים סבר, שהוא בוודאי מהדור של אבי, יבואני הדור הישן ההוא, שפתחו עסקים פרטיים בימים שבהם קפיטליזם הייתה מילה שרק להקיא ממנה היה אפשר.
לא יודעת למה נכנסתי אל החנות. היא קיימת שנים, אני יודעת, אבל אף פעם לא יצא לי להיכנס אליה. הפעם נכנסתי, ואפף אותי אותו ריח של שוקולד וקפה ואוויר ממוזג ומבושם, כפי שקידם את פני החלל הקריר של הממתקייה ברחוב בן יהודה של ימי ילדותי.
איזה עונג. ובפנים החנות ממתקים כמו של פעם: ממתקים משובחים תוצרת חוץ, ותערובות מיוחדות של קפה, שבעל הבית הקשיש טוחן על המקום. אוי אוי הריח המשכר. אוי השוקולדים. אוי הפרלינים. זה היה כמו לשכוח מאחור את רחוב אלנבי המיוזע והמסריח מפלאפל ושווארמה ופיח, ולחדור לרגע לאיזה בלגיה או שוויץ נינוחים, קרירים ונעימים.
קניתי מכל הבא ליד. והממתקים – לעילא ולעילא. רובם מיני שוקולדים ומרציפנים מדנמרק – לא ידעתי שיש להם ממתקים כאלה טעימים. וופלה מצוינת ממש של נסטלה – לא תיארתי לעצמי שלענקית המזון "הפושטית" יש חטיפים טעימים. ויש עוד המון דברים ששמרתי בזיכרוני כדי לקנות בפעם הבאה.
מה שמעניין, שאת הממתקים שמחזיק הבעלים הזקן הזה, שחנותו ניצבת שם כמו דגל לעולם הולך ונעלם, תל אביב אחרת בתכלית מזו של ימינו – את הממתקים האלה אי אפשר למצוא בממתקיות ובפיצוציות הרגילות, וגם לא בכל סניפי "עולם הממתקים". אלו פשוט ממתקים משובחים מליגה אחרת. טעם של פעם. יקר מאוד, אבל נדיר ושווה. וגם שווה הצצה, כי מקומות כאלה הולכים ונכחדים בעירנו.
:))
איזה קטע מקסים יעלי כל אחד מחפש משהו קסום מעין עדן אבוד בעיר הגדולה המאבדת עצמה לדעת לי זה הזכיר את הסרט המקסים "שוקולד" עם ג'וליט בינוש כולנו זקוקים לשוקולד הזה ,הבו לנו שוקולד!
יעל איזה תיאור מקסים ובטח שלא ב'עולם הממתקים' שהוא אנטי לקסם הזה
איזה תענוג גם לקרוא את הקטע!
אני חושב שהרחתי משהו מהריח המיוחד של ילדותך, יעל. זה אומר שאת יודעת לשדר חוויה. ואת השוקולדים תאכלי לאט לאט.
🙂
אין כמו יבוא אישי!
ובדנמרק בהחלט יש יופי של ממתקים (אני מתרגם עכשיו מדריך לדנמרק) לצד ההרינגים והרהיטים המעוצבים.
נשמע כמו חוויה מדהימה.
ושוב זכרונות שלך מזכירים לי זכרונות ריח ומתיקות מהילדות שלי בחיפה. שמחה בשבילך שהצלחת כנראה לשחזר את התחושה ומצאת את "מקור הפרלינים" כמעט כמו "מקור הילדות"
קטע נחמד אבל "ניחנתי בשן מתוקה"??? ריבונו של עולם, לא כל דבר אפשר לתרגם מאנגלית לעברית ושזה יעבור בשלום. משום מה זה נשמע לי מוגזם ונורא גרוע.
נכון, את צודקת – ולא מזמן יעל כתבה פוסט על דברים 'נוראים' שהיא מוצאת כעורכת תרגום… מעניין מה היא עושה כשהיא מוצאת תרגום ל"שן מתוקה". זה בטח נראה לה בסדר גמור…
את צודקת בהחלט. זה נורא.
את יכולה להזדעזע עד מחר, אבל שן מתוקה כבר אוזרח לפני שנים בישראלית, עוד בהיותי ילדה, לפני ארבעים שנה. ומה תגידי על "חלון הזדמנויות" ועוד מילים ומושגים שהאוזרחו בעברית? מה שאוזרח, אוזרח. כבר לא נוכל לצאת נגדו.
אני מדברת על תרגומיות שלא אוזרחו, ונקווה שלא יאוזרחו לעולם. אותם יש לעקור מהשורש בתרגומים. אבל מה שכבר קיים שנים, נאלץ לקבל על אפנו ועל חמתנו, לא? וגם אם לא נקבל, הם כאן לדירעון עולם.
וכשאני אומרת "אוזרח", כוונתי לכך שהשתמשו בו בעיתונות ובדיבור גם יחד. אם מילה נכנסת לשפה, היא כבר שם. כבר אין מה לעשות נגדה. האם אני אוהבת את זה? לא. במקרה את "שן מתוקה", שתורגמה כך כבר לפני 40 שנה ויותר, גם בספרי ילדים, וכך נכנסה לשפה, אני אוהבת, אבל יש רבים שאיני אוהבת, ולפעמים אני מוצאת את עצמי משתמשת בהם, למרות תיעובי לתרגומית.
יעל, פוסט מתוק כתבת. תרתי משמע. כן "רדוקטיל" לא "רדוקטיל", יגיל נוסע עם הטוטוס לחפש את החנות הזאת באלנבי כבר מחר. הפוסט גם הזכיר לי סופר אמריקאי שאני מאוד אוהב הארלן אליסון. יש לו סיפור על ילד, קוראים לו "ג'פטי בן 5". זה על ילד שלא גדל, נשאר תמיד בגיל חמש. כל מה שסביבו וכל מה שהוא נוגע בו נותר כפי שהוא, וגם הממתקים שהוא קונה בחנות הם ממתקים שלא מייצרים כבר, כי כשהוא נכנס לחנות הם פתאום קיימים. סיפור עצוב ומקסים שהופיע בשעתו ב"פנטסיה 2000", כתב העת המיתולוגי. פטיפורים ממני, רני.
חחחח רני, תצפה שם לבועז כהן. גם הוא אמר שהוא נוסע לשם מחר.
החנפנות פה יותר מתוקה מכל השוקולדים.
דווקא השוקלדים יותר מתוקים. באחריות. נסה/י ותיהנה/י.
אין כמתק החנופה.
למרות שאני בטוח שהשוקולד מעולה.
אין מה לעשות, צילי וגילי, ככה זה.
נוסטלגיה שופכת אנשים על הרצפה, וכך הם מגיבים. מה שהביא לי רעיון סטרט אפ, אגב, שאולי אף אבצע אותו.
את סוחרת או סופרת?
חחחחח… מסתבר שאני סוחרת ספרים. כל מי שעובד בהוצאות לאור, הופך לסוחר ספרים, בין אם ירצה בכך, אם לאו.
אז למה אתם בוכים פה כל הזמן על מותה של הספרות העברית. לפי מה שכתבת, יש לכם הסופרים-הסוחרים חלק בזה לא?
צילי וגילי, פליז, בלי דמגוגיה. אתה שמעית אןתי כותבת פה פעם ומבכה את הספרות העברית? לא אני חביבי. אולי אחרים. אני כתבתי לא פעם אחת ולא פעמיים, שספר טוב ייצא תמיד, למרות שתמיד הוא יתקיים ליד ספרות ה"שונד". ספרות קלילה, כלך הרומנים למשרתות, תמיד תהיה קיימת, המסחר תמיד יקושר לספרות, ובכל זאת ספרות רצינית טובה תמשיך לראות אור. אני רואה את זה כל הזמן בעבודתי. וזה לא מבטל את הצד המסחרי של העסק, שגם הוא כנראה מתחייב מהמציאות ויש לו מקוןם בעולם.
פוסט מלא טעם 🙂
אלנבי 107 ? רשמתי לפני!
לזה קוראים : שמועה מפה לפה 🙂
אני אוהב איך שאת כותבת. את מעבירה בדיוק את התחושות עם השפה שלך.
את בשבילי הריח של הילדות. אני כל כך אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת – ותאמינו לי שאני רחוקה מלהתחנף…
אפילו הדפסתי את הספרים המקוונים וקראתי לאט ביום שישי אחרי הבישולים ומאוד נהנתי – תודה
אלנבי 107 – אני אגיע למרות שבשבילי תל אביב זה ממש עונש ואני צריכה סיות טובות – למשל לבקשר את אמא שלי.
תודה אורנה וטל היקרים!