פרס ספיר שלי

המהומה בפרס ספיר הזכירה לי תמונה אחת שיש לי בבית, של פנחס ספיר, אז שר המסחר והתעשייה, לוחץ את ידו את אבא שלי בדוכן שלו ביריד המזרח בתל אביב, ומעניק לו את אות היצואן המצטיין בתחום התעשייה הקלה, וזה, תבינו, עוד בימים שהסוחרים נחשבו לקפיטליסטים מסריחים, ונדחו החוצה בבושה מההסתדרות ומקופת החולים הכללית, "כי לא היו צווארון כחול".

כן, היו כאלה ימים בארץ, של מוסר כפול, שבהם הסתכלו עקום על מי שהתפרנס מלופטגשפטן, כי הכי הכי היה להיות חלק מאצולת היישוב העובד.

בימים האלה, אותו ספיר ז"ל, ניסה קצת לדחוף את התעשייה והמסחר בארץ, ואחת הדרכים הייתה באותו יריד מיתולוגי בגני התערוכה הישנים בתל אביב, מה שהיום הפך לרצועת הבילוי של העיר.

התמונה הזו, שלצערי הרב לא יכולתי להעלות אותה כי אין לי סורק (מטעמי סלידה ובעתה טכנולוגית מסוימת), הורסת אותי עד היום. איזה חיוך מרוח על הפנים של אבא שלי, חצי פנים חיוך, כשהוא לוחץ לשר הקירח את היד הפולנית הרוטטת.

הנה, אבי הפרענק, שהצליח בפחות מעשור לפרוח כלכלית עם עסקי החרוזים שלו, מקבל אות הצטיינות מִשְלוּחַם של המפלגות הסוציאליסטיות, שנואות נפשם של הציונים הכלליים, או שלהפך. לא ידוע מי שנא קודם את מי, הקפיטליסטים של הציונים הכלליים את תנועת העבודה, או להפך. וגם זה כבר נרקב בדפי ההיסטוריה.

אבל אז, בשנת 1962, זה היה הפסגה שאליה שאף אבי. העסק שלו, "תכשיטי ציון" מבית רומנו, היה "אכספורט אימפורט" של תכשיטים מלאכותיים. מאצולת "סברובסקי" הוא ייבא אבנים מזויפות, מיפן פנינים מלאכותיות, וממילאנו כל מיני אכססוריס מפלסטיק, ולגויים הוא ייצא חרוזי חברון. ראיתם את היופי? את השלמות הפואטית? יהודי פרסי מישראל מוכר חרוזי חברון של ערבים לגויי אירופה. צדק פואטי או לא צדק פואטי?

וכך, עד היום אני נושאת עמי את התמונה החגיגית הזו, פרי הצלמנייה של אחד מר מוצקין מרחוב בן יהודה,  שחור לבן חד ומדויק של הדוכן של אבי ביריד המזרח, שמנציחה את הרגע הכי היסטורי בחייו המסחריים של אבי: לחיצת הידיים הבומבסטית. אצולת היישוב האשכנזי, ברוני הארץ, לוחצת ידיים לפרענק "שעלה לגדולה". איזה נתח של ישראליות היסטורית שהולכת ונעלמת, הולכת ונשכחת. אח, אלה עוד היו להם איזשהם אידיאלים, אולי גנבו פה ושם את הקופה הקטנה (ברוני המשק של ההסתדרות, אחרי התה של הבוקר עם הפֶּתי בֶּר), אולי העלימו מיסים פה ושם (אבי ודומיו, הסוחרים הקטנים), אבל אינטגריטי עוד היה שם.

והיום, השם הזה של ספיר מונצח בפרס ספרותי מגוחך, ואני מעולם לא הבנתי איך הרוח מתחבר כאן לחומר, מה לכספי הימורים ולפרס שמייצג תרבות. ומצד שני, הלוא אצלנו, גם זה וגם זה כבר ירדו מזמן בנחשולי הניאגרה של בית הכבוד אל השובל הכי מסריח של שפך הירקון.