יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
כשאת צעירה, לא תמיד את יודעת מה את עושה. את נסחפת לתוך דברים שלא התכוונת אליהם בכלל, ויוצאת מהם רווית גועל, בעיקר מפני שאת עצמך לא מבינה למה זה קרה לך, למה התגלגלת לזה.
זה היה מיד אחרי הצבא, וכמה חודשים לפני שהתקבלתי לחוג לקולנוע ב"בית צבי". נורא רציתי לעשות קולנוע, ולא ידעתי אם יקבלו אותי לבית הספר הנכסף. אז ניסיתי כל מיני דרכים עקיפות. יצרתי קשר עם איש מילואים שהיה ביחידה הצבאית שבה שירתי, שהיה מנהל של אולפני קולנוע גדולים בגבעתיים, ומה שהוא הציע לי היה עבודה כעוזרת של עוזרת של עוזרת של מתלמדת בחדר העריכה, בלי שום שכר במשך חצי שנה. אחר כך הלכתי לחברת הפקה והצעתי את עצמי כעוזרת הפקה או בימוי, והמנהל סקר אותי מלמעלה למטה ואמר, "אם בא לך, את יכולה להתחיל כפקידה ולהגיש תה". וגם דפדפתי בעיתונים וחיפשתי, אולי מישהו מציע איזו עבודה בקולנוע.
ובאמת הציעו. מישהו חיפש שותף לכתיבת תסריט לסרט ישראלי בנושא השואה. ישר נפגשתי איתו. זה היה גבר עשיר בן 60 פלוס, שהנושא מאוד דיבר אליו כי היה ניצול שואה, ולכן רצה להשקיע בסרט של אותו במאי. אלא שאותו במאי נתקע עם התסריט, והם חיפשו מישהו שיוכל לעבוד איתו. העבודה הייתה בחינם, אבל לא היה אכפת לי, העיקר לעבוד בסרטים.
העבודה עם הבמאי הלכה בסדר, אבל כבר בפגישה השנייה המשקיע הקשיש שלו החל לבוא בסוף פגישות העבודה כדי לקחת אותי הביתה. ובכל פגישה הוא נעשה יותר ויותר אינטימי. ואני חשתי מבוכה, כי מצד אחד לא רציתי בזה בכלל, ומצד שני לא רציתי להפגין עוינות שמא אסולק מהפרויקט.
באחד הערבים הללו הוא עצר ברחוב סמוך לביתי והחל לשפוך בפני את ערגתו והתאהבותו בי, וגם החל לגעת בי.
אני לא יודעת למה הרשיתי לו. אולי כמו שהבחורה ההיא שחיים רמון נישק, הרשתה לו. את לא באמת רוצה, אבל באיזה שהוא מקום לא תוכנת להתנגד. זה גם לא אונס, כי שום דבר לא נעשה בכוח. יכולתי ללכת בכל רגע, ומשום מה לא הלכתי. הרשיתי לו לגעת בי חלקית. זיון לא היה. לזה לא הסכמתי בשום פנים ואופן למרות שהוא התחנן. זה כבר ממש הגעיל אותי. אבל גם ככה נגעלתי מנשיקותיו וממשמושיו. לא נעים שזקן נמרח עלייך. לא כשאת בת עשרים. יש כאן איזה דיס פרופורציה נוראי.
ובכל זאת לא יצאתי מהמכונית בהפגנתיות. עד היום אני לא יודעת למה, אבל אני מניחה שזה קשור באותו בלבול נוראי: איכשהו את שמחה שאת נחשקת, איכשהו קשה לך להגיד לא, איכשהו את לא רוצה לפגוע בקשרים עם אותו איש מבוגר ובעל עמדה וסמכות. ומי יודע, לפעמים אני חושדת שאולי היה שם גם קטע אדיפלי סמוי, עמוק עמוק בפנים, שהבעית אותי וריתק אותי בו זמנית. מי באמת יודע מה חבוי לנו עמוק בת-מודע.
בבית רחצתי בגועל נוראי את הצוואר והאוזניים שהיו מלאים ברוק שלו. לא הרגשתי נאנסת, אלא יותר מגועלת. ייתכן שהאלמנט האדיפלי הוא שגרם לגועל הנוראי. הרי הגבר הזה היה בערך בגילו של אבי. כל מה שרציתי היה למחוק את האירוע מהזיכרון. ומובן שמיד עזבתי גם את העבודה עם הבמאי.
כעבור יומיים הוא התקשר, המיליונר הזקן. אמר שהוא רוצה אותי, שהוא מאוהב בי, שהוא חושב עלי כל הזמן. שהוא מוכן לשכור עבורי דירת פאר עם כל הפינוקים, פלוס כל מה שאני צריכה כדי לחיות, רק כדי שהוא יבקר אותי כמה פעמים בשבוע.
"כבר יש לי דירה," צרחתי עליו וטרקתי את הטלפון. ובכאב ענקי ידעתי שעל כל מישהי כמוני, שבמקרה התמזל מזלה להיות בת למשפחה בעלת אמצעים, יש חמש מאות בנות שהיו אומרות כן בלית ברירה.
מעניין וכנה.
אני אעלה על זה פוסט משלי בקרוב מתוך משהו שכתבתי בעבר.
בלי נדר.
החוויה מוכרת. ושוב נאמר שחשוב לדבר על הדברים האלה.
מוכר ומגעיל
זה קורה כל הזמן ולנגד עיננו ממש בוריאציה כזו או אחרת
יעל, לא תמצאי אישה צעירה שלא עברה סיפור כזה
או אחר. יש לי הרגשה, שזה קשור בהבדלי המסרים
שמקבלים בבית, בין הבנים ולבנות. הפסיביות שעליה
חינכו בעבר את הבנות, בנוסף ליחס המועדף שהבן
מקבל מהסובבים אותו. מה גם שביופי מותר לגעת –
לא הבינו שביופייה של אישה, יש רק להתבונן, להמתיק
עד שתקבל רשות.אם בכלל.
יעל,
חשוב לדבר על התופעה הזאת.
היא עדיין מושרשת במקרים רבים .
וכמובן, נאיביות של נשים הבטוחות
שתצלחנה להילחם בהתנהגויות כאלה
בכוחות עצמן גם מפאת הבושה גם
היא עדיין שגרת חיים.
שוש
הלו, יעל, מזמן לא הגיבותי על דבריך ועתה אני מתעתד לעשות זאת בדחילו ורחימחו, חושש לעורר התנגדויות ושדים. התנסית, לא נסוגות בשאט מיידי, נתת לענין לעבור עליך מתוך מין פאסיביות של התמסרות להנאה ולאלמנטשל ה"נראה" – בלא לתכנן אפילו זאת. בוודאי מסקנתך ראויה- הבדלי גילים ענקיים כאלה בוודאי אינם מבטיחים עושר לאף צד. –
עם זאת, מדוע אני מגיב? עולות לפני תמונות של פבלו קזלס צ'רלי צ'פלין זוטלן קודיי שנשאו נשים צעירות מהם בהרבה ומה שהבנתי שנשים אלה העריצו את הבעליהן האלה כמו אונה ניל והיתה להם בין היתר ילדה כשרונית ג'רלדין צ'פלין ועל יתר הזוגות שהזכרתי אינני יודע יותר, אפשר לבדוק את הענין, בכל אופן אני מבין שהיו מאושרים. אז שוב למה אני כותב? כלל לא כדי להצביע על כי אולי טעית שלא התחתנת עם הזקן ההוא, אלא כדי להצביע על כי לא צריך תמיד להרתיע כי בהחלט יש ויש בעולמנו כל דבר גם זה.
כן, אבל רק ובתנאי שהוא פיקאסו, צ'פלין, וגם אז לא לגמרי בטוח..
מכירה את הגועל ומעריכה את כתיבתך בנושא
אנחה עמוקה!
ממני.
יעלה, מבין את התחושה, אבל כמו שאמרת, יש לך אחריות בזה שהסכמת לזה. יכול לומר לך שקרה וקורה לא מעט גם ההפך.
יעל את מעלה בכנות שלך חוויות מוכרות עד אולי גועל… שהדחקתי אבל הן צצות מפעם לפעם..
פוסט חשוב וראוי. אנחנו הנשים לא תוכנתנו להתנגד. וזו התוצאה.
היי יעל
סיפור יפה, לא בגלל שהוא אמיתי, בגלל שיש בו את היאוש ואז את ההחלטה להלחם.
להתראות טובה
טובה, אני לא חושבת שזה היה ייאוש, אלא הרבה בלבול. אני חושבת שגם הבחורה מפרשת רמון הרגישה ככה, מאוד מבולבלת. את קצת נמשכת לדמות האב, אבל לא רוצה את מה שהוא רוצה, וכל זה מבלבל. בגלל זה אני כותבת את סדרת הרשימות הללו, לעקוב אחר הבלבול בפסיכיקה שלנו, הנשים. כשמתבגרים, הכול מתחיל להתבהר. ואז זו כבר לא החלטה להילחם, אלא פשטות מודעות ובגרות. את פשוט יודעת מה את רוצה ומה לא בצורה ברורה, ועומדת על שלך.
יעלה, נקלעים למצבים האלה, וזה מאד תלוי (כמו שרמזת) בנסיבות ובנפשות הפועלות אם יודעים איך לצאת ממצבים כאלה נכון ובזמן.
זה קורה הרבה לבחורות צעירות. ויש לא מעט דיון בנושא. גם אם מהוסס וחלקי. אבל גם לצעירים, יעלתי, זה קורה. קורה שאשה בשנות הארבעים לחייה תתעקש להסיע בחור צעיר (שעובד תמורת פרוטות) לביתו, ותשלח ידיים ולשון.
לאמיר, לש"מ ולמשה,
נראה לי שפיספסתם את משמעות הרשימה, ובכלל את משמעות הסדרה.
הכוונה אינה להאשים גברים, או לומר שזה לא יכול לקרות בגיל הזה, או שזה קורה גם להפך.
הכוונה היא לתאר מה נשים מרגישות. את סבך הרגשות, ומה הן יכולות לעשות כדי להימנע מזה.כאן למשל אני מתארת את הפלונטר האדיפלי, של משיכה מסוימת ומעוותת, מול גועל ותיעוב. מעוותת, לא בגלל טבואים וכו' ומה שנהוג או לא נהוג בחברה, אלא מבחינת התחושה הסובייקטיבית של האישה, מבחינת הדברים הקבורים עמוק בתת מודע.
הרשימה לא באה להאשים, אלא לתאר רגשות ספציפיים. ככל שידברו על זה יותר, אני מאמינה שנשים יהיו יותר מחוברות לרגשות שלהן, ויוכלו להימנע ממצבים כאלה שבעצם לא נעימים להן.
יעל, מבינה את הרגשתך. אני עוד לא מצליחה להתגבר ולא יכולה לדבר על מה שקרה לפני כמעט יובל שנים.
הי יעל, כנראה שאני מאלו שלא נולדו לאמצעים אבל כנראה שמזלי התמזל בצורה אחרת שלא נמשכתי מעולם לעושר של אחרים וגם לא היה לי משהו חשוב שפחדתי לאבד בגין סרוב. כך שאני סרבנית מקצועית חיה ובועטת ולא מתביישת להגיד לא. במחשבה על גילי הצעיר וההרפתקן אני נזכרת בכל מיני שטויות וסכנות שנקלעתי אליהן ובמיוחד סיפורי טרמפים הזויים שעקב סרובי אפשר לומר שנזרקתי בכל מיני חורים באמצעם של לילות חשוכים. ועוד אפשר לומר שהיה לי מזל שבכך זה נגמר ולא באופן אחר. אבל להגיד לא, תמיד ידעתי. במקרים שדברים נעשו נגד רצוני אפשר לומר על פי איך שהחברה מתנהלת שהיו מן סוגים של אונסים, אבל אלו סיפורים מורכבים שלא אפרט,(אולי רק מפאת אורכם) ולשמחתי לא ניזוקתי מהם אלא למדתי איך להמנע מכך שישנו בעתיד, וגם ידעתי להישיר מבט ולהגיד למבצעי העברה שזוהי השתלשלות חמורה של אירועים שגובלת בתחום האונס, ולא הסתפקתי בכך אלא שגם הרעדתי להם את הפופיק הקטנטן באיום על דיווח. לא דיווחתי כי אנשים אלו לא באמת סוטים ואינם מהווים סכנה לציבור, הם פשוט טיפשים בדיוק כמו שאני מסווגת את חיים רמון. ומבחינתי, היה לי מספיק כוח נפשי לבדוק וללמוד לקחים.
במקרה הספציפי שלך, אני שמחה בשבילך שזה לא נגמר באונס, ומכירה את התחושה הזאת של ההתרחצות בנסיון לשטוף את הזוהמה. לדעתי, הזוהמה נשטפת כשמדברים וטוב בעיניי שדברת.