לאלוהים שלי יש זקן ג'ינג'י

הרשימה של רונית מטלון זרקה אותי ארבעים שנה אחורנית לבית הכנסת של ימי ילדותי. נראה לי שלכולם קבור בית כנסת כזה בזיכרון, אז אני מזמינה את מי שרוצה להיזכר בבית הכנסת של ילדותו, להוסיף רשימה משלו. ייתכן שאין משהו ישראלי יותר מרשימות על בתי כנסת.

אצלי, בית הכנסת היה העדות המוחשית לכך שיש אלוהים. ואת הרב, בעל הזקן הג'ינג'י העבות, דמיתי לאלוהים. מאז לאלוהים שלי יש זקן ג'ינג'י.

היום זה מפתיע אותי להיזכר שהוא היה די צעיר, הרבי הזה. כנראה  לא יותר מבן 35, למרות שכילדה חשבתי שהוא אדם זקן. מעניין שנתנו לו תפקיד רם כזה, לפקח על כמאה מתפללים בבית הכנסת ברחוב שלנו, רחוב זלוטופולסקי בתל אביב.

מעניין אם הוא עוד קיים שם בית הכנסת הזה. המון זמן לא הייתי בשכונת ילדותי, שהיתה דחוסה בין מלון הילטון ברחוב הירקון לסמינר למורים לווינסקי ברחוב ארלוזורוב.

באותם ימים, שנות השישים, זה היה בית הכנסת הכי חדש וחדיש ברובע. רק כעשור אחר כך בנו את בית הכנסת המודרני ברחוב בן יהודה, מול הסופרמרקט, שהיה בו גם מקווה לנשים.

אבל אז, בשנות השישים, להשיג מקום ביום כיפור בבית הכנסת שלנו היה עולה הון תועפות, אני יודעת בדיוק את המחירים, אבא שלי היה הגבאי. הון תועפות שילמו גברברי השכונה-רבתי כדי להשיג כיסא בחג הזה. ואחר כך, למרות ששילמו הון, היו מתגודדים רוב היום החצר, משוחחים ביזנס, שמעתי אותם. ולא הבנתי בשביל מה קנו כיסאות במאה דולר אם הם מבלים את רוב הזמן לא מול השכינה אלא מול עצי הצפצפה.

בית הכנסת היה בשבילי מקום של ריחות. ריחות המתפללים והנשים בעזרת נשים. הרבה או' דה קולון זול התרחרח שם, בין המושבים המצופים קטיפה ו"הטלגות" (תיקי המתפללים), העשויים גם הם קטיפה בגוני בורדו בעיקר. למה בורדו? אולי את הצבע הזה אהב הרבי עם הזקן הג'ינג'י, שהלוא הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, או לפחות מחליפו.

אחר כך, בהפסקות, כשפרסו את הכיבוד על השולחנות, היו רוב המתפללים חומסים אגרופים מלאים בסוכריות שקדים ודוחסים אותם ל"טלגות" האדמוניות שלהם. ואחר כך, בשובם לבתים, היו בוודאי שופכים את הסוכריות שפולחו על ראשי הילדים. אני יודעת, אבא שלי עשה את זה אצלנו, שופך עלינו ממתקים מבית הכנסת כאילו המטיר עלינו גשמי ברכה. או אז הבנתי: כנראה שזו מצווה להמטיר ממתקים מבית הכנסת על ראשי ילדים שהם "כזיתים על שולחנך". עובדה, אבא שלי היה מתפלל את זה מיד אחר שהומטרו הממתקים על הראשים.

ואחר כך, בימות השבוע, היו גם כעכים עם אניס ובייגעלך, וביורצייטים של המתפללים היו גם מעמולים מעולים שהכינו הנשים. או אז הבנתי שבית הכנסת הוא ספק משוכלל של מיני מזונות ומיני מטעמים, ושהנשים של המתפללים הן אופות מצוינות, וגם אני אהיה כמותן כשאגדל.

ואז, כשקצת גדלתי, וביקשתי מאבא שלי שיביא מתכון למעמול מאחת הנשים בעזרת נשים, יצא לי משהו מוזר מאוד: דחוס, מעוך, בכלל לא בטעם של עקרות הבית המצטיינות האלה שמילאו את בית הכנסת במטעמים, כל אחת מתחרה ברעותה מי הביאה את המעמולים הכי טובים ליורצייט של אביה, זכרו לברכה הצדיק בדורו.

והצדיקים בדורם האלה, הם בכלל מילאו את המושבים בשמות על לוחות פליז קטנים. "זכר המנוח משה בן חזות שליטא", "זכר המנוחה פלורה בת תקווה סלומֶה",  "לזכר הנדיב הידוע ז'קו בן שבת ".

או אז הבנתי מי בא לבית הכנסת שלנו, וכמה היושבים בו שונים מהילדים שהלכו איתי לבית הספר, שלכולם היו שמות כמו ברקוביץ ובלומנטל. מעניין, מאיפה הם באו לבית הכנסת, כל "השחורים" האלה, אם בשכונה שלנו גרו בעיקר אשכנזים? עד היום לא פתרתי את הסוגיה. ואולי הם היו כמונו – מזרחים שהיו שתולים פה ושם כמו סוכני חרש בין המוני האשכנזים שמילאו את השכונה, ורק בשישי-שבת היו מסירים את מעטה האשכנזיות שהתערה היטב בשכונה, וחוזרים למוצאם: תורכים, פרסים, תימנים, עירקים, כורדים, מצרים…  

ולמי שמתעניין בניחוחות בתי הכנסת של פעם, הנה סיפור שלי, "הנזר של ישוע", שפורסם בעברית באנתולוגיה "אחד אלוהינו", ובספרדית באנתולוגיה "אל פאובלו דל ליברו" שראתה אור בדרום אמריקה.