יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".

  התחושות מן הילדות המוקדמת גורמות לי לפעמים להרגיש שאני כלום, ההפך מאגו, שאני עדיין אותה פעוטה שאמה לא רצתה בה, לא אהבה אותה, אולי גם נתנה לה להרגיש (כך לפחות אני זוכרת או מפרשת מתוך שרעפי זיכרונות מגיל שנתיים) שאינה רוצה שתחייה.   

  הרשימה של מרדכי גלדמן על בגדים מותגיים הזכירה לי את הפטיש האישי שלי, שנשים רבות חוטאות בו: תאוות נעליים.   יש משהו מטופש אך מפתה מאוד בצבירת נעליים. אני נדבקתי במחלה בגיל העשרה, ומאז אני עוסקת בצבירת נעליים. כיום יש באוסף שלי רק 50 זוגות, שאת רובן לא נעלתי ולא אנעל, קרוב לוודאי. בתקופות חמורות יותר היו לי קרוב ...

  יש משהו מושך ומרתיע כאחד בגיבורים רפי שכל ופגועי נפש. לא במקרה הספרות והקולנוע מלאים בהם. לא מעט יוצרים מנסים להיכנס לתוך ראש של רפה שכל, משוגע או מפגר, כדי למצוא שם את הרוח האנושית המשוחררת מכבלים.   בסרטים כמו "איש הגשם" ו"להיות שם" ועד הספרות הקנונית (לפוקנר באחד מספריו יש גיבור רפה שכל, ואל תשכחו את "קן הקוקייה" של ...

  בלי קשר למלחמות אגואים, לקנאת סופרים, לעובדה שלא משלמים כאן אגורה שחוקה, שהרייטניג חלש עדיין, שלפעמים נדמה שרק אנחנו קוראים זה את זה, מרגש אותי בכל יום מחדש, זה חצי שנה, שאנשים נמצאים כאן פשוט כי הם אוהבים ומעריכים ומכבדים את המילה הכתובה.     

   הרגלי קריאה זה דבר מוזר, שאני מתחקה אחריו כבר שנים. לא תמיד אפשר לקרוא, ולפעמים אי אפשר לקרוא חומרים מסוימים.  למעשה, מאז שלמדתי לקרוא בשטף (זה קרא בסוף כיתה ב'), התחלתי לבלוע ספרים: שלושה ביום לפחות. בגלל זה נאלצתי להחליף בשתי ספריות: ספריית בית הספר דוגמא בו למדתי, וספריית "מאור" בבן יהודה, מול בית הספר (תודה לתמר רון על ...

לא יודעת מה יש לי אני מתאומים. הנושא תמיד ריתק אותי, וראיתי את כל הסרטים הדוקומנטריים בנושא. כאשר אני פוגשת הורים לתאומים, ישר אני חוקרת איך זה, בזה זה מתבטא, כמה זה שונה מילד אחד, במה שונה חווית ההורות לתאומים מילד יחידני.   אני חושבת שיש לי איזה פטיש תאומים. אחד מספרי הילדות האהובים עלי והנוגעים לליבי הוא "אורה הכפולה" ...

  אחת לכמה שנים אני שבה לאהבות ילדותי: "המשמנאים והמרזנאים", "אורה הכפולה", "תעלוליה של סופי", "עליסה בארץ הפלאות", "הנסיך הקטן", "הלב", וכאלה. אז אין להתפלא עלי אם אני עדיין מתלהבת בגילי המופלג מספרים לבני הנעורים.   גילי בר הילל מהוצאת גרף שלחה לי עם המלצה חמה את הספר החדש שהם הוציאו זה עתה: "מסע אל ים הנהר" של אווה איבוטסון ...

       את המאמר הזה כתבתי בראשית שנות התשעים בהזמנה לאנתולוגיה על קולנוע הישראלי, שלא ראתה אור בסופו של דבר. אפילו שולם לי עליו, אבל מאז הוא תקוע שנים על המחשב. חשבתי שהגיע הזמן לפרסם אותו.           גם לצברינו החמודים מותר להזיל דמעה                       קווים לדמות הגבר בקולנוע הישראלי במהלך חמישה עשורי קולנוע                                                   יעל ישראל   בראשית היה ...

השבוע התפוצץ צינור אצלי בבית, במחסן, היכן שאני שומרת כל מיני דברים שקשה לי לזרוק. התברר שהמים חדרו לאחד הארגזים, והוא התמלא עובש. בארגז היה חלק לא גדול מהכתבות שלי: כתבות, ביקורות, רשימות ומאמרים מכל שנותיי כמבקרת סרטים וספרים, המון שנים. נאלצתי לזרוק חלק מהכתבות שנרטבו ונמלאו עובש. עשיתי את זה בלב כבד ממש, כאילו זרקתי לעצמי עין.      ...

    כששמעתי את נהג המונית שואל את חברתו "עשית קיבה?" (בפוסט הקודם), לא יכולתי שלא להיזכר בבקרים ההם בביתי ברחוב זלוטופולסקי, תל אביב, שנות השישים:   אימי הייתה שואלת את אבי: "יצאת?"   והוא היה שואל אותה בחזרה: "יצאת?"   ואם לא "יצא לו", אימי הייתה שואלת אם להרתיח לו כוס חלב.   ואז אבי היה לוגם את החלב ...