יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
השבוע התפוצץ צינור אצלי בבית, במחסן, היכן שאני שומרת כל מיני דברים שקשה לי לזרוק. התברר שהמים חדרו לאחד הארגזים, והוא התמלא עובש. בארגז היה חלק לא גדול מהכתבות שלי: כתבות, ביקורות, רשימות ומאמרים מכל שנותיי כמבקרת סרטים וספרים, המון שנים. נאלצתי לזרוק חלק מהכתבות שנרטבו ונמלאו עובש. עשיתי את זה בלב כבד ממש, כאילו זרקתי לעצמי עין.
שנים אני מתביישת בזה שאני שומרת את כל הכתבות שלי. רק הקרובים לי ביותר יודעים את זה. המעשה נראה לי תמיד כנע בין פאתטיות לשיגעון גדלות. אם אשמע אותו הדבר על מישהו אחר, בוודאי אגחך. וככה אני מתביישת כבר שנים באוסף המתויק הזה שעשיתי לי.
למה אני מתביישת בזה? לא יודעת. בסך הכול, זה לא כזה מביש. האם אני מתביישת בזה שאני עסוקה בעצמי? נו טוב, כולנו עסוקים בעצמנו, זה טבעי. האם אני מתביישת בכך שאני עושה לעצמי מין "אנדרטה" פרטית במחסן? דוגרת על עשרות אלפי הכתבות שלי מעשרים וארבע שנות עבודה? ואם כן, אני אומרת לעצמי: מה רע בכך? מה, לא עבדת? לא הרווחת את לחמך ביושר? לא כתבת את כל הכתבות האלה בעמל ויזע?
מוזר, רוב האנשים לא יכולים "לשמור על עבודתם" או לשמר אותה. העיתונאי והסופר יכולים. הנה, יש לי ביד עשרות אלפי עדויות לשנים רבות של עשייה ביקורתית בתחום הקולנוע והספרות.
והצד השני אומר לי מיד: ולמי זה אכפת? למי זה משנה? למי זה מזיז את התחת?
והצד הראשון אומר: מה את רוצה, זה לא הולך ברגל. חשבת, כתבת, עמלת, למדת, התעמקת. מה, זה כלום? זה הרבה. בושי לך והיכלמי על שאת מתביישת בעצמך.
והצד השני, אינעל אביו, צוחק צחוק מר: למי את שומרת את זה, לתולעים? הרי הנייר כבר צהוב וקמוט כמו פנים של סיני זקן. והנה עכשיו נאלצת לזרוק כתבות שהעלו עובש ונרקבו. ועוד עשית זאת בלב כבד, חחחחח… מה עוד את רוצה? לחכות שהכול יירקב? יאללה, תזרקי, תפני, תמשיכי הלאה…
בחישוב פשוט, יש שם בגנזח העיתונות הפרטי שלי מעל לארבעים אלף רשימות. אפילו את הכתבות שנרקבו וזרקתי, כאב לי לזרוק. האם אקרא בהן שוב אי פעם? ברור שלא. אפילו את ספריי אינני קוראת אחרי שראו אור. מה שנכתב וראה אור, גמור מבחינתי. אני ממשיכה הלאה.
אבל כל כתיבתי, איפשהו, היא חלק ממני. כך אני מרגישה. כאילו כל מה שכתבתי הוא איזו הפרשה גופנית שלי. הפרשה של מוחי, אם תרצו. לא מסוגלת להשמיד אותה.
אני כל-כך מבינה אותך. אגרתי ערימות עיתונים ובהן כתבות שממש רציתי לקרוא, אבל מעולם לא קראתי. היום אני זורקת, אפילו נהנית לזרוק, אלא שזה מחדד את ההחמצה הקיומית הזו, שלעולם לא נספיק הכל.
את כתבות שלי או עלי, שומר אבי. עבורו הן סוג של גאווה.
יש לי איזו הצתה מאוחרת הלילה. אולי אני עייפה… חשבתי על הקושי להיפרד מכתבות שאת עצמך כתבת. הרי יש בהן משהו ממך, חלק מישותך. קשה להיפרד ממשהו בעל משמעות כזאת.
כנראה. מעניין אם כל העיתונאים שומרים.
יעל, האם צייר שומר את הציורים שלו?
האם מוסיקאי זורק את התווים שכתב?
נראה לי שלא, אבל אם אלו "הפרשות" אז מדוע את מתפלאת שהן העלו עובש במחסן וזרקת אותן?
אולי כדאי שתתיחסי בכבוד לאמנות שלך או אולי זו לא אוֹמנות אלא אוּמנות לדעתך…אז מחר אכתוב חדש.. מחר אקנה עוד אבוקדו…
אולי רק מה שבא בכריכה שווה לשמור, לדעתך.
לדעתי, את יכולה להקליד או לתת להקלדה ולשמור בדיסק און קי…שווה גם שווה…
תירגעי, יש לי אלפי כתבות שמורות משנות עבודתי כעיתונאית, שמורות בקלסרים, בניתי להן ארון של אינטרסיסטם, הכי יקר. הכי טבעי במקצוע.
אל תתביישי תשמרי. זה חשוב.
כשאת כותבת ממש שומעים אותך מדברת
לי פשוט אין מחסן, אבל זה נשמע לי די טבעי. טוב, אולי לא כל פיסה, אבל לגמרי אפשר להבין.
יעלה יקרה מפז,
מעכשיו – הכול בשקיות פוליאתילן!
בזמנו קרה לי מקרה דומה עם ערימת ציורים שהחזקתי במרפסת סגורה, ושנשטפו עם הגשם שדלף מהתקרה. מאז – הכול אצלי בפוליאתילן, חתום בצלוטייפ למכביר, סגור בתיקי פוליגל (ההם מהפלסטיק), וחסל סדר הדאגות.
אגב, זה ממש לא משנה שדקה לאחר שנמות יתגוללו הפוליאתילנים על המדרכה, לאחר שהאחיינים היקרים יצחקו בינם לבינם: הוא היה אובססיבי, מסכן.
ושלום על ישראל.
נשיקות רבות, יוסי.
חס וחלילה לך, יעל, מלהתבייש!
"אדם קרוב אצל עצמו" וכאשר הוא/היא כותב/ת בדם ליבו/ה – אך טבעי הוא הרצון לשמור ולשמר.
תמי הציעה כאן הקלדה, אבל זה לא אותו דבר.
מקסימום – אם לא קשה להיפרד מרשרוש הנייר, אפשר לסרוק במחשב ולשמור על האורגינלים האלה בדיסק.
כל אלה חוכמות לאחר מעשה כמובן.
גם אני שמרתי הכול. הייתי עיתונאית פחות שנים וזה תופס פחות מקום, אבל שמרתי!
כל הכבוד לך, שאיכפת לך מעצמך, אני לא שומרת, ומרגישה שאינני אוהבת מספיק את עצמי.
להתראות טובה
לי קצת יותר קל עם האמנות הפלסטית . מרגע שהבנתי שאם אמכור עבודות לא אראה אותן יותר לעולם , התחלתי לצלם . לבד ועם צלמים מקצועיים . המון המון כסף ולמה ? כדי שיישאר לי מזה משהו. בדיעבד זה הוכיח את עצמו . התמונות נשארו. באמת מצער להיפרד מהרשימות ואין לי אפילו הצעה איך לשמר. בטוח שאין לך מה להתבייש . הכי טבעי בעולם.
קודם כל אני לא מבינה למה להתבייש. אנשים כמוני, שלוקח להם שנים להבין שצריך לצלם ו/או לתעד בכל דרך – הם אלה שצריכים להתבייש.
ולגבי השימור: לכי לבית אריאלה וצלמי עותקים ממה שאבד. אחר כך תסרקי את התיקיות במחשב תצרבי וליתר ביטחון תכיני קלסר עבה ויפה שישב מנוילן היכנשהוא. יש עכשיו שקיות איחסון ענקיות חדשות (של ניקול. לא אני לא מקבלת אחוזים. אבל זו באמת המצאה טובה).
ואגב – כתבתי לך מייל שבשימחה רבה והעליתץי כמה הרהורים. בטח לא הגיע אלייך כי מסתבר שיש לנו בעיה בתיבת המייל. אשלח שוב דרך האתר.