הרגלי קריאה

 הרגלי קריאה זה דבר מוזר, שאני מתחקה אחריו כבר שנים. לא תמיד אפשר לקרוא, ולפעמים אי אפשר לקרוא חומרים מסוימים.

 למעשה, מאז שלמדתי לקרוא בשטף (זה קרא בסוף כיתה ב'), התחלתי לבלוע ספרים: שלושה ביום לפחות. בגלל זה נאלצתי להחליף בשתי ספריות: ספריית בית הספר דוגמא בו למדתי, וספריית "מאור" בבן יהודה, מול בית הספר (תודה לתמר רון על המידע הנוסטלגי. אני שכחתי אותו לגמרי).

כל הילדות והנעורים קראתי כמו משוגעת. אבל אם בבית הספר היסודי עוד היו אי אילו ילדים ששאלו ספרים, בגימנסיה הרצליה בה למדתי הייתי הנערה היחידה ששאלה ספרים. בשנותיי בגימנסיה קראתי לדעתי את כל הספרייה, כולל באנגלית, כי היה מותר לשאול רק שני ספרים בעברית, וזה לא הספיק לי, אז לפעמים מרוב ייאוש ושעמום לקחתי גם אחד באנגלית.

בדרך כלל הספקתי לגמר אותם כבר בבית הספר, בשיעורים. הרבה ספרים התחממו על ברכיי בשעות הלימודים המייגעות. לדעתי, יכלו לשלוח אותי לשבת קבוע בספרייה, שם כבר הייתי לומדת בעצמי את כל מה שאני צריכה. אני בהחלט יכולה להצהיר שמלבד קריאה וכתיבה, מערכת החינוך לא העניקה לי כלום. רק מהספרים למדתי.

אני זוכרת את ההתפעלות שלי מעצמי בכיתה ג', כשקראתי את "פינוקיו". לפתע פתאום, כמכת ברק, הבנתי שאני קוראת מהר והיטב ונהנית מזה, וכמה עונג זה מביא לי. איפיפניה של ממש. הרגשתי כאילו גיליתי את אמריקה, וגם כאילו אני איזה גאון. נורא התגאיתי בעצמי שאני קוראת היטב ומפיקה מכך עונג. זו באמת היתה התגלית הגדולה של חיי.

הודות לאחותי שולמית הגדולה ממני ב-6 שנים קראתי כבר בגיל 12 ספרות למבוגרים, כמו את קפקא. כמה נהניתי ונבעתי כבר אז מסיפוריו "מטמורפוזה" ו"רופא כפרי". אני זוכרת את הספרנית בגימנסיה, כשהייתי בת 12 בחטיבת הביניים, מביטה עלי עקום ושואלת אם הספרים שאני לוקחת לא כבדים בשבילי במקרה, ולמה שלא אקח במקום את אחד מספריה של דבורה עומר. אלא שאת עומר כבר חרשתי בגיל 8-9.

הקריאה הביאה תיאבון עצום למילים. כך שלמעשה כבר בגיל 11 התחלתי לכתוב. בתחילה היו אלה חיקויים ילדותיים לאדגר אלן פו, או הנרי, וכאלה. בגיל 14, כשהתחלתי להתפעל מאוד מרחל איתן, כתבתי חצי רומן שהיה חיקוי נורא יפה ל"שידה ושידות" שלה.

רק כשהגעתי לצבא פתאום נעלמה חדוות הקריאה. לא יכולתי לקרוא שנה וחצי. הרגשתי כמו אסירה, וזה השפיע גם על חוסר היכולת שלי לקרוא. אבל בחצי השנה שלפני סוף השירות בא בולמוס קריאה מטורף. קראתי הכול. גיליתי אז את הסופרים הדרום אמריקאים, כך שהם מילאו את שידתי.

במשך השנים, גיליתי אצלי דבר מוזר. אם התאהבתי בסופר מסוים, ישר ננעלתי על יתר הסופרים בני עמו. כשקראתי את תומס מאן, ישר הלכתי לקרוא את יתר בני מאן. כשהתאהבתי בבלזאק, קראתי את כל הקלאסיקה הצרפתית. וכשהארדי נעשה אהובי הזמני, כל האנגלים קיבלו פינה אצלי בלב. והייתה התקופה הרוסית, והספרדית, והאמריקאית כמובן. זה כמו מין בולמוס כזה.

אני מודה שספרות מקור תמיד פחות דיברה לליבי. אבל עד היום הסופרות העבריות שאני הכי אוהבת הן עמליה כהנא כרמון ורחל איתן.

בשנת 1985 התחלתי לכתוב ביקורת ספרותית. זה היה עבור המוספים הספרותיים של "דבר" ו"על המשמר", וגם עבור "מאזניים" וכתב העת "שופרא" שערכתי עם אילן שיינפלד וצבי מרמלשטיין. גיליתי שאני אוהבת לכתוב על ספרים פחות משאני אוהבת לכתוב על קולנוע, וכעבור זמן קצר הפסקתי עם זה והתמקדתי בביקורת קולנוע. חשבתי שזה זיק לי כסופרת. שיהיו לאנשים כל מיני תיקים נגדי. במובן מסוים זה קרה, לפעמים איזה סופר נזכר שכתבתי עליו רעות לפני מאה שנה, וזה לא הכי נעים.

רק בשנת 1995 חזרתי לביקורת ספרות. חברתי תמר משמר, משוררת ומבקרת בעצמה, דחקה בי לחזור לתחום. מה ששיכנע אותי היו דבריה היפים. היא אמרה שלדעתה סופר הוא המבקר הטוב ביותר. רק הוא ממש מבין את מלאכת הכתיבה ויכול לנתחה.

אז חזרתי לתחום: למוסף הספרותי של "מעריב", ל"מאזניים", "עיתון 77", "העיר", קצת "הארץ", "עיתון תל אביב" ו"תרבות מעריב". לאחר הפסקה של שלוש שנים, חזרתי שוב ב-2006 ל"NRG” מעריב, ועכשיו ל"טיים אאוט". 

הרגלי הקריאה שלי כמבקרת השתנו לגמרי. בגלל הספרים הרבים שמציפים אותי, נוצר בי איזו שאת נפש לספרים. כמה ספרים מוציאים, כמה?! ירחם השם. גם העבודה בעריכת ספרות מתורגמת השפיעה על הרגלי הקריאה שלי. כיום אינני מסוגלת לקרוא ספר שאינו מתורגם למשעי, פשוט לא מסוגלת. אני לא יכולה ליהנות מתרגום עילג. ככה ירדו להם גם ספרים מתורגמים שאין לי סבלנות לתרגום הרע שלהם.

ועכשיו אני בכלל בתקופה מוזרה. אני מסוגלת לקרוא רק סיפורים קצרים (ובאמת קראתי כמה קבצי סיפורים לא רעים לאחרונה) וקצת ספרות לבני הנעורים. אבל אני לא מסוגלת לקרוא שום רומנים. אן לי סבלנות אליהם. לא יודעת למה, לא מסוגלת. יש בי איזה מעצור נפשי מפני טקסטים ארוכים. מעניין מתי הוא יעבור. הרבה רומנים ממתינים אצלי לקריאה.