התאווה לנעליים

הרשימה של מרדכי גלדמן על בגדים מותגיים הזכירה לי את הפטיש האישי שלי, שנשים רבות חוטאות בו: תאוות נעליים.

יש משהו מטופש אך מפתה מאוד בצבירת נעליים. אני נדבקתי במחלה בגיל העשרה, ומאז אני עוסקת בצבירת נעליים. כיום יש באוסף שלי רק 50 זוגות, שאת רובן לא נעלתי ולא אנעל, קרוב לוודאי. בתקופות חמורות יותר היו לי קרוב ל-100 זוגות. מזל שמדי פעם אני מסוגלת להיפרד מכמה זוגות ולתת אותן או לזרוק.

אני לא עומדת בפני צורה ומבנה של נעל. ישנן זוגות נעליים שהן כה יפות בעיני, שלפעמים בא לי לתלות אותן על הקיר או לפאר בהן את השידה. רבק, זה רק נעליים, אני אומרת לעצמי, אך החמדה אל המוצרים האלה, הפרקטיים על פי יעודם המקורי, לא עוברת לי.

פעם חזרתי מאיטליה עם תשע זוגות נעליים שקניתי במכה. לו יכולתי כספית ואיכסונית הייתי צוברת בוודאי אלפי זוגות. ועל אף שאני מודעת לנטייה הצרכנית המסריחה שטמונה בשאיפה הנזולה והקפיטליסטית הזו, אני נוטה לקבל אותה, כפי שאינני מוכנה לקבל אספנות כפייתית של מוצרי צריכה אחרים.

את הסיבה לכך אינני מבינה. זאת אומרת את הרקע הפסיכולוגי. מה גורם לכל כך הרבה נשים להשתעבד לנעליים ולרכוש אותן בהגזמה, גם כשהן לא נועלות אותן. פשוט לייצר מוזיאון פרטי לנעליים. אנדרטה ביתית ליצירות הנעלה.

לי גם לא אכפת כן מותגים, לא מותגים, העיקר שהנעל יפה. אני מודה שאני חושקת בלפחות 30 אחוז מהנעליים בחנויות, זולות ויקרות באחד. אני גם מודה בטקט פטישיסטי ביזארי וסוטה במיוחד, והוא זה: לפעמים אני נזכרת בצבא נעליי, פורשת אותן בשורות, זוג ליד זוג, ומביטה עליהן בחמדה. כולן שלי, כולן אהובותיי. יש בזה סיפוק שקשה לתאר.

עוד אני מודה, שנעלי עקב הן החביבות עלי מכל, בעיקר אלו בעלות העקב הדק, זה שאפשר לחסל איתו ג'וקים. הן כל כך יפות וסקסיות בעיני, שאני מסוגלת להביט בהן ארוכות. יש שיאמרו שמדובר באיזה פטיש מיני. אולי הם צודקים, ואולי לא. אינני בטוחה שמסתתר כאן משהו מיני בהכרח. מכל מקום, אני רואה בנעל יצירה פיסולית בעלת ערך מוסף פרקטי. זה לא רק יפה, אפשר גם להשתמש בזה, להתייפות בעזרתן.

אספנות איננה תופעה אנושית נדירה, אך מדוע נשים מתעקשות דווקא על נעליים? מה יש בהן שמפתה אותן כל כך? אני מכירה את הטענה בדבר יעילותה של הנעל לכל מצב, את שמנה, את רזה – נעליים מתאימות לך תמיד. אני לא בטוחה שהיא זו העומדת בבסיס אספנות הנעליים. הייתי ועודי מכורה לנעליים בכל משקל ובכל גיל ובכל מצב, מאז גיל 14. אני אוהבת בגדים ותיקים ותכשיטים ואביזרים נלווים, אבל דבר לא משתווה לעונג מנעליים חדשות.

ומה הן התובנות האישיות שלכם לגבי תאוות נעליים?