על נשיות, חריגות ומחלת נפש

יש משהו מושך ומרתיע כאחד בגיבורים רפי שכל ופגועי נפש. לא במקרה הספרות והקולנוע מלאים בהם. לא מעט יוצרים מנסים להיכנס לתוך ראש של רפה שכל, משוגע או מפגר, כדי למצוא שם את הרוח האנושית המשוחררת מכבלים.

בסרטים כמו "איש הגשם" ו"להיות שם" ועד הספרות הקנונית (לפוקנר באחד מספריו יש גיבור רפה שכל, ואל תשכחו את "קן הקוקייה" של קן קיזי), הופכת דמותו של הלא-נורמלי, הלא-נורמטיבי, החריג, לדימוי לנונקונפורמיזם.

ביצירות רבות מבטאים רפה השכל והמשוגע, בחייהם יוצאי הדופן, את הלא-חברתי, הלא-מקובל. פעמים רבות הם מוצגים כאנרכיסטים בבלי דעת; סמל לרוח האנושית הבועטת, שמתעלה על פני הקונפורמיזם החברתי המסוכן – אבי כל חטאי האנושות.

לי עצמי יש עם הכרות אישית עם מוגבלי מוח ונפש. כאחות לאישה חולת נפש שדעתה משובשת עליה רוב הזמן, קשה לי מאוד עם הנטייה הגורפת הזו להפוך את המפגר, רפה השכל או המשוגע לסמל בעל ערך מוסף חברתי, לדימוי הירואי, לגיבור חברתי, למשהו שהוא אינו כלל וכלל במציאות הקשה. לעיתים נוצרת בי תחושה מאוד לא נעימה של ניצול האנשים המוגבלים האלה לצורך יצירת אמירה חברתית או אמנותית.

בשל כך, התעניינתי מאוד בשתי רפות שכל ספרותיות שנראו בשנה החולפת במקומותינו. האחת היא רוזי, ברומן "רוזי קארפ" של מארי נידאיי הצרפתייה, שראה אור ב"בבל". השנייה היא מילנה, מהרומן "הרוח שורקת בעגורנים" של לידיה ז"ורז הפורטוגלית (הספרייה החדשה). גם כאן התקשיתי באופן אישי עם התוכן המסוים הזה: לכידת תודעתה של אישה רפת שכל ופגועת נפש.

כבר אמרתי שאישית, אולי בגלל רגישותי לנושא, אני מוצאת ביצירות מסוג זה הרבה זיוף, מיסטיפיקציות מיותרות והגזמה, בעיקר בדרך ההירואית בה מתארים היוצרים את הגיבור המוגבל; בכך שהם רותמים אותו בכוח לאמירה הסנטימנטלית שלהם, ובונים אותו כפי שאינו כלל וכלל במציאות. לא אחת אני חשה של סוג ניצול, אולי מכוון ואולי בלתי מודע, בתיאור הבומבסטי של האדם המוגבל בספרות ובקולנוע.

לפיכך, אהבתי מאוד את טיפולה השפוי והפיוטי בו זמנית של נידאיי, סופרת מחוננת לדעתי, בדמותה של רוזי קארפ, אישה בשנות העשרים לחייה, פגועת הורים אנוכיים ומתעללים, שפועלת כמו רובוט. מתוך חייה המוגבלים ובינתה הסתורה היא מגדלת עולל ומתעללת בו כפי שהוריה התעללו בה. רוב הרומן מוגש מתוך תודעתה המחוררת, ומצליח ללכוד את המוגבלות הנפשית המזעזעת שלה, אישה שהגורל התאכזר אליה, שבתורה מאמללת נצר חדש שהביאה לעולם.

פחות מצליחה בכך אך עדיין מרתקת היא לידיה ז"ורז, בדמותה של מילנה רפת השכל, ברומן "הרוח שורקת בעגורנים". ז"ורז", כמו נידאיי, מנסה כמיטב יכולתה לחדור לתודעה הפגומה, החסרה, המחוררת כמסננת של אישה מוגבלת. מילנה היא בת 30 אבל נפשית היא בת 5. בבית הקפה היא מסוגלת לזלול חמש גלידות בבת אחת, כמו ילד נטול בקרה.

את העולם היא רואה בעיני עולל תמימות, לא מבחינה בין טוב לבין רע, מכונסת בעולמה הפנימי, המורכב בצפייה בטלנובלות, האזנה לשירי פופ ועלעול במגזינים לבנות העשרה. אחרי שסבתה שגידלה אותה נפטרה, היא נשארת לבדה. איש במשפחתה לא סובל אותה. עד שהיא מוצאת גבר אפריקאי עני ומתאהבת בו למגינת ליבם של הדודים העשירים, שיעשו הכול כדי להרוס לה את האושר הקטן שמצאה בחייה המוגבלים.

רוזי קארפ של נידאיי היא אישה אטומה מרוב סבל. מילנה של ז"ורז" היא ילדה בגוף של אישה. אם מוסיפים אליהן את אולגה, גיבורה נוספת שנראתה לאחרונה אצל סופרת אירופאית מרתקת חדשה יחסית, אלנה פרנטה האיטלקייה ברומן "הנטישה" (הספרייה החדשה), הרי שנבחין כאן בשרשרת של דמויות נשיות פגומות ואבודות.

הגיבורה של פרטנה היא אישה נורמלית לכל הדעות, אבל בעקבות נטישת בן זוגה היא מאבדת את הצפון ונשברת לרסיסים. הטירוף נוזל מכל נקבובית בעורה, ונחשי הקנאה מאיימים לחנוק את אקס בעלה, וחלילה לחסל ממש את ילדיה. 

מעניין, שעל פי רוב מתואר בספרות ובקולנוע הגבר רפה השכל או המשוגע כדמות הירואית-אנרכיסטית, הגם אם בבלי דעת. די אם ניזכר באידיוט של יז"י קושינסקי בסאטירה החברתית "להיות שם", על אודות גנן הדביל שצופה בכפייתיות בכל תוכנית טלוויזיה אפשרית, וחוזר על דברי המרואיינים כמו תוכי, בשל כך הוא נחשב לגאון והופך לנשיא ארצות הברית – אמירה סאטירית שמשתמשת שוב באומללות האנושית בסוג של ציניות מתבקשת.

אפילו ב"איש הגשם" הופך המפגר לנגד עינינו לגיבור נעלה, בהיותו גאון יוצא דופן. ביחד איתו אנו עוברים קתרזיס מעודד: הנה, אפילו היצור הכי עלוב ומסכן בתבל מסוגל להישגים ולכבוד אנושי. הוא הדבר ב"ויל הנטינג" – שוב משתחזרת לה בדרמה הקולנועית הסנטימנטלית הזו דמות גבר צעיר, מופרע ומאותגר-לימודית המוצג כגאון בעל הישגים יוצאי דופן, על אף שאין לכך הרבה קשר לחייהם של המוגבלים במציאות.

ושוב, שימו לב שהגיבור החריג שמתגלה כאיזה גאון, או מגיע להישגים בולטים, הוא תמיד גבר. אף פעם לא אישה. לאישה החריגה עדיין מייחסים חולי, אובדן, ייאוש, טירוף, צלילה בתהום הנשייה.

אני דווקא אינני רואה בכך נטייה אנטי פמיניסטית מצד סופרות אלה, או ניסיון אנכרוניסטי להחזיק את הגיבורה הנשית בתחומי הטירוף, המוגבלות והשיגעון, אלא דווקא אומץ רב. דווקא בכך שהן אינן מנסות ליפות את גיבורותיהן החריגות ולעשותן מה שאינן – סמל אנטי ממסדי, אנרכיסטיות בגרוש, כפי שעושים היוצרים הגברים – הן יוצרות אמירה חריפה מאוד על החברה המערבית המודרנית ועל מקומה של האישה בחברה.

אני סבורה שיש המון אומץ להציג גיבורה פשוטה וכל כך חסומה רגשית, שרבות כמוה יש במציאות, בכל רחוב ומספרה שכונתית, כפי שעושה נידאיי ב"רוזי קארפ". כשלידיה ז"ורז" לא עוטפת את מילנה המסכנה שלה בשום הרואיות, אלא מניחה לה להתנהל ברומן כמו שהיא, לא גיבורה ולא בטיח, אלא מפגרת ילדותית ומסכנה שמשפחתה מקיאה אותה על שום חריגותה – יש באקט זה, הריאליסטי עד אכזריות, קבלת המציאות כפי שהיא. וכשפרנטה אינה חוששת להתעמת עם השדים המכוערים שמגיחים מנפש גיבורתה, גם היא נלחמת חזיתית עם המציאות המובילה נשים להיכן שהן נמצאות.

 יש לנו כאן תיאור של נשיות חסומה ומוגבלת, שיכולה להתפרש כקריאה פמיניסטית על דיכוי נשים שעדיין נמשך ונמשך בעולם, גם במערב המתהדר ב"פוסט פמיניזם". בקריאה ספרותית, יש כאן אומץ ועוצמה בלתי רגילה להתמודד חזיתית עם החריגות והחולי הנפשי, מבלי לייפות אותו ולשזור לתוכו דימויים סנטימנטליים וסנסציוניים מיותרים, כפי שעושים יוצרים גברים לגיבורים החריגים שלהם.