סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"
ההפך מאגו
התחושות מן הילדות המוקדמת גורמות לי לפעמים להרגיש שאני כלום, ההפך מאגו, שאני עדיין אותה פעוטה שאמה לא רצתה בה, לא אהבה אותה, אולי גם נתנה לה להרגיש (כך לפחות אני זוכרת או מפרשת מתוך שרעפי זיכרונות מגיל שנתיים) שאינה רוצה שתחייה.
יעל, אני חושבת שתחושת הדחיה משותפת למי כעסו עליו וזה נישאר לפעמים בטעם הראשוני הזה. אבל תראי כמה אהבה יש בך לתת לעולם, וכמה את מחממת לאנשים את הלב, ומקבלת בחזרה, בזכות עצמך, מחבקת אותך בחום יקירה.
היי יעל ישראל. אם זה קורה רק לפעמים
זה לא כל-כך נורא.אני רואה את ההיזכרות הזאת בפוסט כתגובה בעתה לאדמיאל. כל הדיבורים על ביטול האגו מתאימים לאלה שיש להם אגו גדול מידיי, תובעני מידיי, מוצק מידיי, המרחיק אותם מהאמת ומהיצירה.אחרים צריכים דווקא לגבש את עצמיותם, לחזק את האגו ולא להפך. כתוצאה מהאידאולוגיה למיסוס האגו יש לא פעם בסדנאות מדיטציה כמו ויפסנה פריצה של אירועים פסיכוטיים המצריכים אישפוז.
מוטי, אני שמחה שכתבת את זה, ניסחת תחושות שיש לי כבר מזמן.
ויעל היקרה, יש בך גם המון כוח. אני יודעת מעצמי שהכוח לספר ולכתוב את המקומות הדחויים והלא אהובים הוא תולדה של ההתחזקות והביטחון שכן נרכש עם הזמן.
ובכל זאת הזדעזעתי ממה שסיפרת על אמך, שאת חושבת שלא רצתה שתחיי. זו הרגשה נוראה וזה רק מעורר עוד המון הערכה אלייך על הכוחות.
זו הרגשה איציק, לא מחשבה. והיא באמת עולה לעיתים רחוקות, והיא קשורה לעבודה פסיכולוגית רבה שעשיתי על עצמי. הפעם הראשונה שהרגשתי את זה, זה היה בסשן של ייעוץ הדדי לפני כעשרים שנה. זו צורה של טיפול פסיכולוגי שמתבצעת בסשנים עם אנשים כמוך. שיטה מעולה. ופתאום באחד הסשנים, עם אישה שבוודאי עשתה לי גירוי מחדש לאימי, צף הזיכרון ילדות המאוד מוקדם הזה, של האין, הריקות, והצלחתי להתחבר רגשית לבעיה.
יעל, הילדות לא פעם, ואצל רבים, צופנת לא מעט פגיעות וצלקות, שהמטען הרגשי שלהן עדיין פעיל אצלנו בבגרות.
המטענים האלה, אני מניח הם מנוע לא אכזב גם להרבה מהכתיבה אצלנו, היוצרים.
בגדול – ה"אגו" הזה נראה כהמשך לדיון אצל קוסמן- אז אולי קראת כבר שאני בכלל סבור ש"אגו" במובן הניואייג"י הוא רעיון לא כל כך יעיל.
מצד שני בהלך המחשבה של ה"אנטי-אגו" גם "אני" בעל הערכה עצמית ירודה, מחשבות שליליות טורדניות לגבי העצמיות או אפילו פחדים – הוא עדיין "אגו" ביותר, ולפעמים מבוצר יותר. כלומר עצם העיסוק באני נתפס שם כשלילי.
אני חושב יש לנו הרבה לרפא וללמוד, אבל הכוח שעוסק בתוכנו בשימור עצמי הוא חיובי במהותו. שם הכאב והשמחה, ושם הכוח.
אמיר, אני לא מדברת על הערכה עצמית ירודה, אלא על תחושה של אין. לכן כתבתי את זה, בהקשר למה שאדמיאל כתב. יש הערכה עצמית ירודה, ויכולה להיות תחושה של מין אין, כמו שאמרתי ההפך מאגן. זה אפילו לא תחושה של אפסיות, זה גם לא ענווה, זה פשוט תחושה של אין. משהו אחר לגמרי. ובאיזה שהוא מקום, דווקא המקום החסר, החלש הזה, נותן פרספקטיבה על תחושת האגו טריפ שממלאת אותנו ברוב הזמן.
יעל, לא התכוונתי לומר שיש לך הערכה עצמית ירודה. הרי אני לא יודע, וגם לא מתרשם כך.
מניתי כמה דוגמאות למצבים שבהם "אגו" שמדוכא על ידי הסביבה יכול דווקא להפוך חזק מאוד דווקא בגלל האיום.
להרגיש "כלום" זה בהחלט משהו, ודי מתקשר לדברים, לא?
כמה רומנטיזציה מיותרת עושים לילדות. לפעמים חלק מזה נראה כמו קמפיין של השכחה מכוונת מצד מי שאחראים במידה זו או אחרת לעובדה שהיא לא הייתה כזו.
לא התכוונתי לעצמי בהכרח אלא לעיקרון. אני מוצאת שאם מגיעים להכרה כזו של תחושת אין, יש בה דווקא כדי לחזק, מפני שהיא ממוטטת את האגו המופרז. ואגו מופרז, כפי שאנחנו יודעים, אינו אלא רגשי נחיתות שהתהפכו, הערכה עצמית ירודה שהפכה למין מוטציה סרטנית.
אני סבורה שטוב לעיתים להתחבר לתחושה הריקות הקמאית הזו, שאולי כל תינוק הרגיש (כי רבות האימהות הנרקיסיות ביננו, שלא יכולות להכיל ולשקף כהלכה את הילד , כמו שקוהוט אומר), ושאולי יש בה גם משהו טוב ורצוי. משהו שיעמיד אותנו במקומנו כדי שלא נתנפח מאוד, כפי שכתב כאן מוטי.
אגב, סיפרתי כאן לאיציק איך הגעתי לתחושה הזו. בעקבות סשן בייעוץ הדדי (אתה בוודאי מכיר את השיטה הפסיכולוגית העצמית הזו, הייתה פופולרית אז), שעשיתי לפני כעשרים שנה. באותו סשן פתאום עלה בי הזיכרון התחושתי הזה מגיל שנה וחצי שנתיים, והעובדה שהתחברתי אליו, שיכולתי לתת לעצמי "מראה מקום" לתחושת ההערכה העצמית הירודה, דווקא עזרה לי להתרפא.
יעל, בזכות האגו, את כותבת על האגו ששמר עליך מאז הולדתך.
גם אני חוששת שהניואיג" מנפח את המושג אגו, ביותר אגו – שלא לצורך. למעשה בלעדי האגו נחצה את כביש איילון ולא נגיע אל הים…:)
זה קשה אפילו לקרוא. בודאי להרגיש. אני זוכרת את התדהמה כשגיליתי שאני לא הילדה היחידה שחושבת שהיא מאומצת. שזה לא יכול להיות שאני חלק מהמשפחה הזו. ילדים הם כמו מסטיק שנמרח על הרצפה וכל טביעת נעל נטבעת בהם גם אם נדמה (או רוצים להאמין) שזה לא כך. ובהחלט התקופה הזו זוכה לתגובות רומנטיות מדי.
יעל, לפעמים דוקא ההרגשה הזאת שאנחנו שוות פחות ושיש מיהו מולח יותר נותן לנו את הדרייב ליצור ולהוכיח עד כמה היא טעתה. הצרה היא שזה משפיע על כל החיים שלנו ולא תמיד אנחנו מצליחות להינתק מזה.
קשה מאד לכל החיים, ומוכר.
למרות שלכל אחד חוויה או טראומה קצת אחרת.
המלה "אגו" קצת בלבלה אותי, כי יש לו לפחות שני פירושים:
הבודהיסטי, בו האגו הוא שלילי והחתירה היא לביטולו של האגו ובפרט התשוקות,
וזה הפסיכולוגי בו האגו הוא בריאות.
הוא הנדבך האמצעי בין האיד המשתולל וחסר הרסן לבין הסופר-אגו שמפנים את חוקי החברה החיצונית.
"להרגיש שאני כלום" לכן יכול להתפרש אפילו כדבר טוב… או כדבר סתמי.
מדובר בהרגשת "כלום" או בהרגשה של תינוק שהוא מבוטל, מחוק, חרד עד מוות ומעבר לו, נשלל ?
יכול להיות שהתחושות דומות, אבל הסמנטיקה שלנו אחרת.
יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
יעל, אני חושבת שתחושת הדחיה משותפת למי כעסו עליו וזה נישאר לפעמים בטעם הראשוני הזה. אבל תראי כמה אהבה יש בך לתת לעולם, וכמה את מחממת לאנשים את הלב, ומקבלת בחזרה, בזכות עצמך, מחבקת אותך בחום יקירה.
יעל,גם אני מחבקת אותך .(חבל שאיני יכולה להפגיש אותך עם אמי).
תרשמי לי את המייל שלך? (אספר לך את סיפורה).
היי יעל ישראל. אם זה קורה רק לפעמים
זה לא כל-כך נורא.אני רואה את ההיזכרות הזאת בפוסט כתגובה בעתה לאדמיאל. כל הדיבורים על ביטול האגו מתאימים לאלה שיש להם אגו גדול מידיי, תובעני מידיי, מוצק מידיי, המרחיק אותם מהאמת ומהיצירה.אחרים צריכים דווקא לגבש את עצמיותם, לחזק את האגו ולא להפך. כתוצאה מהאידאולוגיה למיסוס האגו יש לא פעם בסדנאות מדיטציה כמו ויפסנה פריצה של אירועים פסיכוטיים המצריכים אישפוז.
מוטי, אני שמחה שכתבת את זה, ניסחת תחושות שיש לי כבר מזמן.
ויעל היקרה, יש בך גם המון כוח. אני יודעת מעצמי שהכוח לספר ולכתוב את המקומות הדחויים והלא אהובים הוא תולדה של ההתחזקות והביטחון שכן נרכש עם הזמן.
ובכל זאת הזדעזעתי ממה שסיפרת על אמך, שאת חושבת שלא רצתה שתחיי. זו הרגשה נוראה וזה רק מעורר עוד המון הערכה אלייך על הכוחות.
מוטי, לא רק שאני מסכים אתך – את אחד המקרים שאתה מתאר ראיתי במו עיניי בהודו.
ההתקפה על האני היא בעיניי סוג של בורות או ליתר דיוק – עיסוק במשהו כה מורכב שאינך יודע מה בדיוק אתה מתקיף בו.
הרחבת גבולות האני הנפרד שלנו אינה דומה לחיסול תבניות הפעולה התקינות שלו. בלעדיהן האדם כנראה אבוד עוד הרבה יותר.
צודק מוטי, בדיוק בגלל הרשימה של אדמיאל, הבאתי את הקטע הזה.
לפעמים אני תמה אם זו באמת תחושה שנכנסת למחשבה וצובטת את הנשמה, או מחשבה בראש כחושבים על הילדות, השאלה גם אם בכלל יש הבדל בין השתיים.
קצר וחזק.
זו הרגשה איציק, לא מחשבה. והיא באמת עולה לעיתים רחוקות, והיא קשורה לעבודה פסיכולוגית רבה שעשיתי על עצמי. הפעם הראשונה שהרגשתי את זה, זה היה בסשן של ייעוץ הדדי לפני כעשרים שנה. זו צורה של טיפול פסיכולוגי שמתבצעת בסשנים עם אנשים כמוך. שיטה מעולה. ופתאום באחד הסשנים, עם אישה שבוודאי עשתה לי גירוי מחדש לאימי, צף הזיכרון ילדות המאוד מוקדם הזה, של האין, הריקות, והצלחתי להתחבר רגשית לבעיה.
יעל, הילדות לא פעם, ואצל רבים, צופנת לא מעט פגיעות וצלקות, שהמטען הרגשי שלהן עדיין פעיל אצלנו בבגרות.
המטענים האלה, אני מניח הם מנוע לא אכזב גם להרבה מהכתיבה אצלנו, היוצרים.
בגדול – ה"אגו" הזה נראה כהמשך לדיון אצל קוסמן- אז אולי קראת כבר שאני בכלל סבור ש"אגו" במובן הניואייג"י הוא רעיון לא כל כך יעיל.
מצד שני בהלך המחשבה של ה"אנטי-אגו" גם "אני" בעל הערכה עצמית ירודה, מחשבות שליליות טורדניות לגבי העצמיות או אפילו פחדים – הוא עדיין "אגו" ביותר, ולפעמים מבוצר יותר. כלומר עצם העיסוק באני נתפס שם כשלילי.
אני חושב יש לנו הרבה לרפא וללמוד, אבל הכוח שעוסק בתוכנו בשימור עצמי הוא חיובי במהותו. שם הכאב והשמחה, ושם הכוח.
אמיר, אני לא מדברת על הערכה עצמית ירודה, אלא על תחושה של אין. לכן כתבתי את זה, בהקשר למה שאדמיאל כתב. יש הערכה עצמית ירודה, ויכולה להיות תחושה של מין אין, כמו שאמרתי ההפך מאגן. זה אפילו לא תחושה של אפסיות, זה גם לא ענווה, זה פשוט תחושה של אין. משהו אחר לגמרי. ובאיזה שהוא מקום, דווקא המקום החסר, החלש הזה, נותן פרספקטיבה על תחושת האגו טריפ שממלאת אותנו ברוב הזמן.
יעל, לא התכוונתי לומר שיש לך הערכה עצמית ירודה. הרי אני לא יודע, וגם לא מתרשם כך.
מניתי כמה דוגמאות למצבים שבהם "אגו" שמדוכא על ידי הסביבה יכול דווקא להפוך חזק מאוד דווקא בגלל האיום.
להרגיש "כלום" זה בהחלט משהו, ודי מתקשר לדברים, לא?
כמה רומנטיזציה מיותרת עושים לילדות. לפעמים חלק מזה נראה כמו קמפיין של השכחה מכוונת מצד מי שאחראים במידה זו או אחרת לעובדה שהיא לא הייתה כזו.
לא התכוונתי לעצמי בהכרח אלא לעיקרון. אני מוצאת שאם מגיעים להכרה כזו של תחושת אין, יש בה דווקא כדי לחזק, מפני שהיא ממוטטת את האגו המופרז. ואגו מופרז, כפי שאנחנו יודעים, אינו אלא רגשי נחיתות שהתהפכו, הערכה עצמית ירודה שהפכה למין מוטציה סרטנית.
אני סבורה שטוב לעיתים להתחבר לתחושה הריקות הקמאית הזו, שאולי כל תינוק הרגיש (כי רבות האימהות הנרקיסיות ביננו, שלא יכולות להכיל ולשקף כהלכה את הילד , כמו שקוהוט אומר), ושאולי יש בה גם משהו טוב ורצוי. משהו שיעמיד אותנו במקומנו כדי שלא נתנפח מאוד, כפי שכתב כאן מוטי.
אגב, סיפרתי כאן לאיציק איך הגעתי לתחושה הזו. בעקבות סשן בייעוץ הדדי (אתה בוודאי מכיר את השיטה הפסיכולוגית העצמית הזו, הייתה פופולרית אז), שעשיתי לפני כעשרים שנה. באותו סשן פתאום עלה בי הזיכרון התחושתי הזה מגיל שנה וחצי שנתיים, והעובדה שהתחברתי אליו, שיכולתי לתת לעצמי "מראה מקום" לתחושת ההערכה העצמית הירודה, דווקא עזרה לי להתרפא.
יעל, וכדי שלא אשמע פה רק פילוסופי, אני מוסיף גם את קרביי שלי ב"שני שירי ילדות וחושך" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3274&blogID=182
יעל, בזכות האגו, את כותבת על האגו ששמר עליך מאז הולדתך.
גם אני חוששת שהניואיג" מנפח את המושג אגו, ביותר אגו – שלא לצורך. למעשה בלעדי האגו נחצה את כביש איילון ולא נגיע אל הים…:)
זה קשה אפילו לקרוא. בודאי להרגיש. אני זוכרת את התדהמה כשגיליתי שאני לא הילדה היחידה שחושבת שהיא מאומצת. שזה לא יכול להיות שאני חלק מהמשפחה הזו. ילדים הם כמו מסטיק שנמרח על הרצפה וכל טביעת נעל נטבעת בהם גם אם נדמה (או רוצים להאמין) שזה לא כך. ובהחלט התקופה הזו זוכה לתגובות רומנטיות מדי.
יעל, לפעמים דוקא ההרגשה הזאת שאנחנו שוות פחות ושיש מיהו מולח יותר נותן לנו את הדרייב ליצור ולהוכיח עד כמה היא טעתה. הצרה היא שזה משפיע על כל החיים שלנו ולא תמיד אנחנו מצליחות להינתק מזה.
קשה מאד לכל החיים, ומוכר.
למרות שלכל אחד חוויה או טראומה קצת אחרת.
המלה "אגו" קצת בלבלה אותי, כי יש לו לפחות שני פירושים:
הבודהיסטי, בו האגו הוא שלילי והחתירה היא לביטולו של האגו ובפרט התשוקות,
וזה הפסיכולוגי בו האגו הוא בריאות.
הוא הנדבך האמצעי בין האיד המשתולל וחסר הרסן לבין הסופר-אגו שמפנים את חוקי החברה החיצונית.
"להרגיש שאני כלום" לכן יכול להתפרש אפילו כדבר טוב… או כדבר סתמי.
מדובר בהרגשת "כלום" או בהרגשה של תינוק שהוא מבוטל, מחוק, חרד עד מוות ומעבר לו, נשלל ?
יכול להיות שהתחושות דומות, אבל הסמנטיקה שלנו אחרת.
כך או כך, עבודת חיים לחיות עם החסכים האלה.