יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".

  הפוסט של חגית גרוסמן על הקוראת בכף היד שלה, הזכיר לי אירוע משונה אליו התגלגלתי לפני שנים.   הייתי בת 26, והלכתי לטיפול ביהביוריסטי קצר מועד. הפסיכולוגית שלי למדה כירולוגיה – תורת קריאת כף היד, אצל ד"ר ארנולד הולצמן, אחד ממובילי התחום בארץ.   הם עבדו אז על פרויקט בו הם ניסו לקצר תהליך טיפולי באמצעות קריאה בכף היד. ...

  שמעתי שבאוקינאווה שביפן אנשים חיים עד גיל מאה ויותר. מסבירים זאת בדיאטה שלהם (דגי מים קרים, אורז, אצות וירקות שהם מגדלים בגינה), בכך שהם אף פעם לא אוכלים עד שובע גמור, שותים תה ירוק, קצת סאקי, מתרגלים אומנויות לחימה, חיים חיים נינוחים. ונזכרתי בסבתא שלי שחיה על גיל מאה בירושלים, בלי דגי מים קרים ובלי אצות ובלי אומנויות לחימה ...

אני מפרסמת כאן את תגובתו של גיורא לשם על הפוסט שלי, שהתייחס גם אל אן סקסטון.     ליעל יקירתי שלום. מכיוון שסגרת את הפוסט לתגובות, אני מגיב בדרך הזאת. אמקד את דברי בסקסטון בלבד, שבה רכשתי לעצמי מומחיות גדולה. הבעייה בפוסט "האמת העירומה" היא התייחסותך אל הדברים בשחור-לבן. באשר לסקסטון, שנולדה עם נטייה התאבדותית, ממש כוירג"יניה וולף, פלאת ודליה ...

    נדמה לי שאחת התחושות האנושיות הכי קשות ומתסכלות עולה כאשר אנחנו אומרים משהו, ואלה שמקשיבים לא מוכנים להאמין לנו, או מתקשים לקבל את מה שאנחנו אומרים, או סותרים אותנו, או מנסים להסביר לנו את הרגשות שלנו. ואנחנו, כל מה שרצינו היה להגיד את מה שאנחנו מרגישים. אבל יש המון דברים שהחברה והאנשים מתקשים לשמוע, לכן הם מיד משתיקים, ...

     זה מה שאמרה לי אימי אחרי שקראה את ספרי השני, "רואות מכאן את כל העולם", בו דמויות האימהות הן קרות, קשות, דיכאוניות וביקורתיות כמוה. האם זה תיקן משהו ביחסים שלנו? בתחושה העמוקה שלי שהיא לא אהבה אותי מעולם? האם חשיפה ספרותית בשירה והספרים שלנו יכולה לשפר או להזיק ליחסים שלנו עם יקירנו, קרובינו, חברינו? אני ממשיכה את הנושא ...

                                                                                              פרק מתוך הרומן "האלילות", שטרם ראה אור.   התיאוריה של אבי נכשלה. פעם הוא אמר לי: אם תמלא אחר תשוקותיה של האישה, היא תהיה כפרתך. תענג אותה, תמסמר אותה, תראה לה מה זה, ובצ"יק תראה כיצד היא נהפכת לחמאה. תמסמר אותה למוחך, למיטתך, אם אפשר, גם לכיסך. אבל בפרט לחלצייך. וזו כל השיטה.    אולי זה עבד עם מינה, ...

  הנה מה שהגיע אליי במייל. אני מניחה שרבים קיבלו, אבל מי שלא קיבל במייל, זו הזדמנות לקרוא את מה שאיננו יודעים על מה שקורה בעיר, את מה שאנחנו מתעלמים ממנו, כרגיל, כי כך נוח לנו יותר. חברות וחברים, לפניכם דיווח על ביקור הסולידריות בעכו, בשבת, 11.10. אנו מתכננים פעילות נוספת. כל מי שרוצה ויכולה להצטרף בעזרה ובחשיבה – אנא ...

    1984, אוקטובר, עכו. אהובי אדם השתתף באחת ההצגות. נסעתי לראות אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בפסטיבל שיוסד בסוף שנות השבעים, אם זיכרוני אינו מטעה אותי.   באנו אני וחברתי, ואין כרטיסים בקופה להצגה שלו. הלכנו אליו מאחורי הקלעים, שיסדר משהו ונוכל להיכנס. זה היה בלתי אפשרי. ההצגה הפכה ללהיט ולמחרת גם זכתה במקום הראשון. באתי עד עכו ...

  יש לי כל מיני זיכרונות טובים ואישיים מפסטיבל עכו, ואני אוהבת את העיר העתיקה בעכו, ואני בטוחה שעוד רבים כמוני בארץ הזו אוהבים את העיר ואת הפסטיבל, ורבים מחכים לו, גם היוצרים, גם הקהל.   ואני לא מבינה למה צריך להיכנע לכל מיני חוליגנים משני הצדדים ולבטל פסטיבל. יש דרך להתמודד עם הסכנה הביטחונית, וממילא תמיד אנחנו חיים בארץ ...

    הסיפור "רוצה להתחתן?" פורסם בשנת 2003 באנתולוגיה "בואי כלה", בעריכת ירון אביטוב ורני יגיל, הוצאת כרמל.   מחוץ למסך הירוק יושב צבי ומביט בי. רוצה להתחתן? הוא שואל. ומה אם לא? אני עונה. בתגובה הוא בוצע מסטיק בזוקה לשניים ומפריש לי את הפיסה השמאלית, שעקבות המתיחה השאירו בה גוון לבנבן וקמחי בקצוות. סמוך לרגליו מצטופפות נמלים שחורות שלוחכות ...