עקרון העינוג ההדדי

                                                                                             

פרק מתוך הרומן "האלילות", שטרם ראה אור.

 

התיאוריה של אבי נכשלה. פעם הוא אמר לי: אם תמלא אחר תשוקותיה של האישה, היא תהיה כפרתך. תענג אותה, תמסמר אותה, תראה לה מה זה, ובצ"יק תראה כיצד היא נהפכת לחמאה. תמסמר אותה למוחך, למיטתך, אם אפשר, גם לכיסך. אבל בפרט לחלצייך. וזו כל השיטה.

   אולי זה עבד עם מינה, אני לא אומרת שלא. גם אמי לא עמדה בפרץ. אבל עיקרון המסמור ההדדי לא תמיד עובד. וחוץ מזה, מי אמר שמישהו פה רוצה למסמר, או, במחילה, להתמסמר? הנה, אני לא הפכתי שפחתו של דארקי, וחוץ מאשר להשתעבד לציפייה האידיוטית שתבוא איזו גלוית כריסטמס עם פתיתים מוזהבים ועננים מצמר גפן ורוד מאמו הגדולה, הרי שלא יצא שום דבר מהלילות ההם על הכרמל.

   ובכלל, מי ממסמר את מי? מי פה ההמסמר, ומי המתמסר? היה זה קירשנלקר, הוא ולא אחר, שקונן פעם באוזני: "לא האמנתי שאישה תהרוס אותי ככה."

   אפילו הוא שיעבד את עצמו לאישה. ולא הייתה זו אני, אם לא אכפת לכם. ביום בו הוא שפך בפני את כל הקישקעס, פלוס טיפים נחוצים, הופתעתי מהתגלית המהממת.

    "תתחמני אותם, בובל"ה. תתחמני אותם," אמר קירשנלקר. "תקבלי כל מה שאת רוצה. ככה זה תמיד עבד אצלי. עד שיום אחד נפלתי. חזק נפלתי. שלא תדעי מצרות איך נפלתי… עד שאמרתי סטופ! עד כאן, גבירתי הנכבדה!"

       "ומי הייתה המאושרת, אם יורשה לי לשאול," שאלתי חגיגית.

    "שלא תדעי מצרות," שורר הקירשנלקר בניגון של תלמיד חכם. ומיד אחר כך, בנימה מעשית בנוסח "משתתפים בצערך", פירט ביובש: "אבל בעצם, על מה אני מדבר, דושקה. הרי גם את היית שפוטה שלה."

   התמיהה שאחזה בי לא הרפתה גם כשהוא התחיל לזמר.

     "כן. בדיוק. היא ולא אחרת," אמר קירשנלקר. "תתארי לך שאני, הדון ז"ואן האולטימטיבי של המידל איסט, נפלתי בידיים שלה. מה אני אומר נפלתי? לחתיכות היא שברה אותי. לחתיכות. עשתה ממני זבל. מט"ר די של החיים שלה. מה מט"ר די? פיקולו קטן ומושתן. ילד הייתי לידה. כל כך מאוהב הייתי, עד קצות שערותיי המטומבלות, שלא נתתי לעצמי דין וחשבון על מה שאני עושה. והיא ראתה את זה, וניצלה. ראתה, ולא שכחה לתקוע את הסיכה.

    "כן, כן," הוסיף קירשנלקר בקול אכול מסיגריות וגעגועים, "ככה זה כשמאוהבים. פתאום נהפכים לגלמים גמורים. פתאום מתחילים להסתובב ברחוב עם מבט מזוגג של זומבי, הבטן כואבת, משלשלת כמויות מסחריות, הפה יבש, המוח ריק כמו אוטוסטרדה טיז אל נבי בנגב. וכל הזמן הפזמון החוזר מנדנד בראש: "לולה, לולה, לולה, היכן את אהובתי הנצחית?" הפכתי להיות פרודיה של גבר. הייתי מסתובב בעיר כמו מוכה ירח, מדדה על הקביים שלי שפעם נקראו רגליים, מחכה שמכונית תגיח מאיזה רחוב צדדי ותמרח את הקישקעס שלי על הכביש. שלא אצטרך להמשיך ולהתבזות בתחושה האיומה שאני כבר לא מכיר את עצמי. כן, כן, אפילו הכלב שלי כבר לא הכיר אותי. אני מוכן להישבע לך, דושה, שאפילו הריח של הגוף משתנה כשמאוהבים. הוא הופך… גופריתי כזה. כן, זהו בדיוק. כמו ריח של ביצה סרוחה. והכול בגלל פחד הנטישה.

    "ואם את דווקא מתעקשת להתעכב על הפרטים התפלים, אז ככה זה קרה: ב-44" היא הצילה את חיי. כמעט הייתי קפוט, כמו שאומרים. אכול מרעב ומאקזמות, והמדונה דה לה שמעטעס באה ומצילה אותי. ולא סתם הצילה אותי, גם סחבה אותי על הידיים שלה: הייתי רזה כמו ילד בן עשר. על הכתפיים שלה היא נשאה אותי, וכל הדרך הזכירה לי את מה שעשיתי לה כשהיינו ילדים קטנים ומטופשים. "יקירי, לא תזכה לראות אור יום אם לא תתוודה," אמרה לי במתק שפתיים נוראי, ואני, אכול חטאים ואקזמות, כל מה שרציתי היה טיפת מים וחתיכת לחם יבש עם קצת חלב חם.

   "וככה, כל הדרך אל המחבוא שהיא סידרה לי במרתף של הבית שלה, היא תיארה באוזני לפרטי פרטים את מה שקרה לה אחרי שלטענתה אני זרקתי אותה. "בקושי בת שבע עשרה הייתי," זימרה באוזני בהתרגשות שמזמזמת לי בראש עד היום, ולבטח תישאר שם גם אחרי שהתולעים יכרסמו את מרכז הזיכרון שלי: "בקושי בת שבע עשרה, ואתה הפכת ילדה תמימה לזונה מסופלסת!" "את לא מגזימה קצת?" ניסיתי להשחיל מילה בשארית האוויר שנשאר לי בריאות. אבל באותה הזדמנות גייסתי את כל הכוח שהיה לי, וחייכתי חיוך עצוב כמו של הילד הבוכה מהתמונות שמוכרים עד היום בתחנה המרכזית. אחרי הכול, את כל הדרך היא סחבה אותי על הידיים שלה, לא? הייתי מוכרח להיות קצת מנומס.

    "מן הון להון," המשיך קירשי, והפסיק רק כדי  לקחת שאיפה ארוכה מהסיגר: "א פרופו, את מכירה את הביטוי הזה? עוד מדברים אצלכם ככה? אני לא חושב. בכל אופן, בפלמ"ח היינו אומרים "מן הון להון". למדנו מהערבושים את הטרמינולוגיה הדפוקה, שבאה ביחד עם התחתונים המלוכלכים שלהם, האוכל המשומן שלהם, והלבנט הקדוש והמזוהם שלהם, שכבר שנים הם חיים בו כמו עכברושים ופתאום באים וצורחים שהם רוצים מדינה. פתאום נהיו לי אלה לעם, איזו בדיחה, היחפנים המכונמים של העולם! כל השנים בישלו על גללים במערה, חמדאלילה, פתאום הם רוצים קבינט וממשלה. לא תודה! אני את החארטה ברטה הזה לא קונה. מכיר היטב את כל הטריקים. אמרתי לה, לזקנה, למיסיס מאיר שלכם, חמישים פעם אמרתי לה: "או שאת עושה עם זה משהו כבר עכשיו, לא יודע מה, נניח, נותנת להם מדינה, או יותר פשוט, זורקת אותם לבריכה, או שתצטערי על זה עד שתפרח נשמתך הצולעת. אבל, בשם האלוהים, את חייבת לעשות משהו! רק צעד דרסטי יעזור כאן!" איפה! לך תדבר עם קירות! מיינד יו, אפילו הקיר היה יותר קומוניקטיבי ממנה. זאתי עד היום יושבת על התחת השמן שלה, במטבח המשומן שלה, מקוננת, סופרת חללים, מקימה ועדות חקירה, שותה את התה עם ביסקוויטים מעופשים שנשארו אצלה השד יודע מאיזו מלחמה, אולי מהחבילות של דוב יוסף, חה, חה, חה, וכשנגמרות כל ועדות החקירה, הולכת לבשל לעצמה מרק מרגלי פרה. ככה הם אוהבים את זה בממשלה. זה כל מה שגברת הראשונה שלנו יודעת לעשות, את מאמינה? אז אחר כך שהמנהיגים המנופחים שלכם לא יבואו לבלבל לכם את המוח. תגידו שקירשנלקר כבר אמר את זה מזמן, כשכולכם עוד עשיתם בתחתונים…

    "מכל מקום," המשיך קרישנלקר לאחר הפוגת רגיעה,  בה נכווה מהקפה וניקר בפיזור נפש בקראוסון חמאה שהוגש לו על ידי מלצר מרושל: "מן הון להון אני מנסה לייבב קצת כדי שהפרימדונה תרחם עלי. את יודעת איך זה, לדגדג קצת על בלוטת האשמה. אבל הזונה קשה וקרה כמו פלדה שוודית. לא יודע איך נהפכה לכזאת כלבה. ואני דווקא זכרתי  את לולה בתור אחת מתוקונת. כמעט כמוך, מיידעלע. רזה וקטנה, עם פנים מלאכיות כמו של המדונה, ושיער בצבע שחור עורב, קלוע בשתי קוקיות חמודות כאלה, כמו הצפלעך שלך, מותק… בואי הנה, תני לי נשיקה…

    "פחות משבע שנים עברו מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה והרסתי את חייה – כדבריה, על כל פנים – ואת רואה איזו אש קרה היא נהייתה? ואני, בינתיים הרגליים שלי קופאות בדרך ונהיות גושי קרח, בזמן שזאת משחקת לי את מקייבלי. אינקוויזציה פרטית היא הקימה במיוחד למעני. מדור בשאול. חדר עינויים בשב"ק. הסי.איי.איי, הק.ג.ב, השטאזי, והסיקוריטטה  גם יחד, ילדים לידה. אתה עוזב אישה לכמה שנים והיא הופכת לחיה רעה. כלום לא נשאר בה מהמלאכית הקטנה. פתאום היא למדה לדרוש, פתאום למדה לבקר, פתאום היא מתחילה לעקוץ. באה ומשחקת לי את ושתי…

    "ככה זה, כל התהליך בקיצור נמרץ: יום אחד הן מתחילות לפתוח את הפה, ומאז הן לא סוגרות אותו. זה לא טוב להן, וזה לא טוב להן. תהיה ככה, ואל תהייה ככה. תלך, תבוא, תלך, תבוא. מתי בדיוק זה קורה להן? אני לא ממש יודע. עוד לא הצלחתי לשים את האצבע על הרגע הארור בו חלה התפנית האיומה. בהתחלה יש לך ילדה ביד, סוכר, דובשנית קטנה. כעבור שנה יש לך מזל אם אתה מצליח לקרוא עיתון בבית שימוש בלי שיצעקו לך באוזן מה לא בסדר עם החיים שלך, עם הצורה שלך, עם הצבע של החרא שלך…

    "כשכבר הגענו אליה הביתה – והכול התרחש, את זה אני מספר לך רק בשביל שתביני את חומרת האירוע: במהלך עוצר והאפלה – היא מכניסה אותי לאמבטיה מוארת באיזה מאתיים נרות עם ריח של קטורת, מפשיטה אותי כמו בטקס טבילה דתי, ומתחילה לרחוץ אותי כמו שרוחצים תינוק מגרגר. כשאני כבר חצי רדום מההנאה ומהאדים של המים, שהרתיחה בשבילי העוזרת שלה – אגב, אני רושם לי: מיידעלע לא רעה בפני עצמה, חושב לעצמי איך הייתי תוקע אותה לו רק הייתי יכול – אני מרגיש פתאום את היד שלה חודרת לתוכי, מפשפשת בביצים שלי. נזכרה לשחק לי עם הקטן, ואני אפילו אין לי כוח בשביל להתנגד. ומה היא ציפתה, הזונה, שבמצבי יעמוד לי?

    "כמעט שנה וחצי לא זיינתי, וכבר האמנתי בכל ליבי שאני עם האיבר גמרתי לתמיד. קפוט. התחלתי להתרגל לזה בתור עובדת חיים. שינשור, למה לא? שיתנדף. מה הוא כבר חשוב. יש מצבים – עוד תלמדי בעצמך, ילדתי – בהם אתה מגלה שהגוף, שכל כך החשבת אותו פעם, ושמבחינות מסוימות הוא הדבר היחידי שיש לך ביד בשביל להרגיש קשר למציאות, לעולם האמיתי, הממשי, ולא לאיזו פנטזיה דבילית של אלוהים – הוא בעצם החלק הכי פחות חשוב שיש לך. קשה לקלוט את זה, אני יודע. אבל כשזה כבר קורה: אה מחייה, איזו הנאה, איזה תענוג! וחסל סדר איבר. שזה, בסופו של דבר, המחיר הכי זול שצריך לשלם בשביל התחושה הנפלאה של ריחוף בתוך מצב תודעה נקי, תמים ונצחי כמו של תינוק או מלאך, בלי שום מחשבות מלוכלכות.

    "את מבינה, מיידעלע? את מבינה את גודל האושר? את קולטת את עוצמת השמחה שיורדת עליך כשאתה מגלה שאינך עוד שפוט של שום כוס? יה חביבי, ואיזה כוס מתוק היא הייתה, לולה שלי, אה? איזה כוס מתוק היא הייתה? אפילו אז, באמבטיה שלה, כשכל מה שרציתי היה שיתנו לי עוד קצת זמן בשביל להיפרד מהמוזלמניות שנכפתה עלי, ולהתחיל להתרגל לעובדה שאני חוזר להיות גבר עם כל הפק"ל, יכולתי להיזכר בניחוח הכוס שלה. דבש טהור! מולסה! יין מתוק לקידוש! שמפניה של הטבע! אושר אופף אותך כשאתה בא בשערי הריח הכי משכר בעולם. ואת זה אלוהים ברא! אז שלא יספרו לי את כל המייסעס על דינים והלכות טוהרה! מי שבורא טעם כזה נפלא, טעם החיים, לא ייתכן שהוא בתול בנשמה. אני מסרב להכיר באלוהים כזה. אם כי לי, באופן פרטי, חה, חה, חה, יש תיאוריה על בורא עולם. תמיד האמנתי שהוא מניאק וחרמן לא קטן… תזכירי לי פעם, מותק, לספר לך את כל התיאוריה…

    "מכל מקום, הרי לא זה הנושא שלנו עכשיו, בורא עולם, נכון, בתי? הנושא שלנו היום הוא כיצד לחנך את אחותנו הקטנה, המיידעלע שלי, שמחממת בזה הרגע את יצועי, כמו ההיא, המיידעלע משונם, שחיממה את יצועו של דוד, המלך הזקן. נכון, להביור שלי? נכון פלפלונת? נכון שאת השונמית הקטנה שלי? נכון שאת לא תחזרי על הטעויות שלי?

     "מכל מקום, בזמן שאני רואה כוכבים בעיניים, כי נדמה לי פתאום, לזוועת ליבי, שבכל רגע המנוולת הולכת למחוץ לי את האיבר ולחסל את מה שנשאר מהביצים, אני מרגיש יד נוספת בוחשת לי במרץ רב בביצקלעך. מה מתברר? זאתי הכניסה את העוזרת שלה כדי שתרחץ אותי טוב טוב! יעני נותנים לי כבוד מלכים של שכיב מרע. מה שלא עשה לי היטלר, תעשה אישה נוקמת. אישה מאוהבת ונקמנית. ואלה הכי גרועות…

   "אז ככה, אחרי שהן רחצו ומיזמזו אותי בכוחות משותפים איזה חצי שעה, הן גררו ביחד את גופי המותש למיטה, בה ישנתי אולי שבעים ושתיים שעות ברציפות. אני לא יודע אם במזל ניצלתי מידיהן, או שאולי התודעה שלי הייתה בחופשה ופשוט לא הרגשתי בשנתי מה הן עשו בגופי. מבחינתי, אולי הן חגגו על הזין שלי, ואני לא ידעתי. אולי הן שרו מזמורי פריון והעמידו לי אותו בעזרת כל מיני משחות אפרודיזיאק פרימיטיביות, והכול בלי שאדע, ואפלוט בלי שאחוש. אגב, איזה בזבוז…

     "כשכבר קמתי משנת המתים שלי, באמת היה נדמה לי שאני רואה ניצוץ של לעג בעיניה של העוזרת הקטנה, וכבר התחלתי לחשוד באיזה מצבים היא ראתה את הזין שלי, שהיא ככה מאושרת. לולה ציוותה עליה להביא לי לאכול, ובכוחות משותפים הן ערכו למעני שולחן קטן ועליו מפית צחורה, לפי מיטב כללי הטקס שכבר שכחתי מקיומם – הכללים שהלולה כל כך מכבדת ומעריצה – ועל המפית נחו בשלמות משגעת כל המעדנים שהיה אפשר להשיג באותם ימים רק מתחת לשולחן, אצל הספסרים של השוק השחור: בטח שילמה בכוס המתוק שלה תמורת חתיכת לקרדה. אבל הזונות לא נתנו לי לגעת בכלום! אפילו לא בזנב מכונם של איזו לקרדה מצחינה. לא לפני שלולה הקריאה בפני את כתב ההאשמה…

    "מגילה הייתה לה שמה. אבל לא אלאה אותך, בתי, במה שהיה כתוב שם, בכל האותיות הקטנות, הדרקוניות, כי את בטח יכולה לתאר לעצמך. גם את הרי מכירה את מיטב מתרגיליה של הזונה הגדולה מבבל. יודעת לסדר לעצמה טוב טוב את ההצגות שלה. רובינא שלנו הייתה אמטורית מצ"וקמקת לידה. מן הון להון, החתימה אותי זאתי על כל מיני חוזים וספחים וספיחי ספיחים, שבגלל שהייתי חלש ושתוי והזוי לא הצלחתי לרדת לפשרם, לא הצלחתי להבין את גודל הזוועה, ולמען האמת, גם לא רציתי לדעת. לא היה אכפת לי לא לדעת על איזה חוזה דרקוני אני חותם. גם לו השטן בכבודו ובעצמו היה מחתים אותי באותם רגעים, הייתי חותם כמו בתולה…

    "לא תאמיני מתי התברר לי על מה חתמתי," אמר קירשנלקר בפרץ של צחוק צרוד מריר, פאוסט זקן המגרגר כמו תינוק. "רק אחרי איזה עשר שנים או יותר, באחד מביקורי בממלכתה, התברר לי על מה. ואני כבר לא מדבר על החוזה העסקי שהיא החתימה אותי, בו נקבע שעלי להעביר לחשבון הבנק שלה מחצית מרווחי בעתיד: מישכנה, כמו שאומרים, את החיים שלי בתור דמי מזונות לבן שלה, למשוש חייה. פרינס דארקי, ככה את קוראת לו, נכון? אגב, תגידי, הוא זיון שווה? את יכולה לספר לשוגר דדי… נו טוב, התולעת נופלת לא רחוק מהעץ, אז בטוח שגם הזרע לא עושה בושות, נכון, מותק?

     "כן, כן, פרינס דארקי הוא בני ויורשי החוקי. פרינס דארקי הוא בנו של היהודי חדל האישים, הנוכל והנדיב הידוע, קירשנלקר. ולא שאני רשום, חלילה, על איזה מסמך רשמי. דאגה לכל, הריץ" ביץ" שלנו, חסרת הלב הזאת. החתימה אותי על אפס דרישות בנוגע ליורש העתידי, שבאותה עת היה רק בגדר פנטזיה אימהית מטורפת, פרי תכנון לטווח ארוך. שלא אבוא יום אחד ואדרוש זכות אבות. היום, אם שמעתי נכון, אתם קוראים לזה גניבת זרע, נכון? ובצדק רב, אם יורשה לי לומר…

      "ככה שעכשיו היא מנסה לכפר ולסדר לי יורש חדש, את הבכור שלך, את המפלצת הקטנה שלך, את הנכד שלי, לא פחות ולא יותר. מוח משוכלל ומלוכלך של מפיק הוליוודי שמן עם סיגר תמיד היה לה, אני לא אומר שלא."

    "איך יכולת, איך?" שאלתי. "איך יכולת להסתיר את זה ממני כל כך הרבה זמן?"

    "רק זה מה שחשוב לך?" שאל קירשנלקר באכזבה. "ציפיתי שתגלי קצת רחמנות על אדם זקן. אבל כרגיל, זה יהיה תרגיל בבזבוז זמן. אתן הרי אין לכן לב. אתן כמו כלב אכול עגבת, צרעת וכלבת גם יחד. רק לבכות על עצמכן אתן יודעות. קצת סימפטיה לגבר שלכן, זה לא! אבל מה אגיד ומה אספר? אולי זה מה שכבש אותי בה… וגם בך… ובכל יתר הזונות המסופלסות שלי. אני אוהב אתכן קשוחות, מה לעשות. כמה שאתן מציקות לי יותר, ככה אני יותר מרוצה. כמה שאתן מטפסות עלי יותר חזק, ככה אני יותר רגוע. כמה שאתן מוצצות לי את הכדוריות האדומות ובלבנות משחקות ביליארד, ככה אני יותר נהנה. היה לי ממי ללמוד. הייתה לי הגרנד דאמה, המורה הדגולה, שכולכן, א-פרופו, תלמידות של בית רבן לעומתה. זאתי הרי הוציאה פטנט על המוצר. ומאז יש לה קושאן על הלב שלי…

    "רק אחרי שנים היא גילתה לי בסודי סודות, ששנים על גבי שנים היא תיכננה את הנקמה שלה. היא לא האמינה למזלה הטוב, כשהיימח שמו עלה לשלטון והתחיל להשחיל יהודים. ידעה בדיוק איך לנצל את מהלך ההיסטוריה. וא-פרופו, עקבתי אחריה, ומסתבר שהיא משתמשת בטריקים המלוכלכים הללו עד היום. שנים הזהרתי את הזקנה הגדולה מפניה. אבל לך תזהיר חכמים בעיני עצמם. והתוצאה? כל הבונדס קורע ברך בפניה כאילו הייתה מלכת אנגליה בכבודה ובעצמה. וכמה השקות למעונות יום לילדים תימניים מכונמים היא פקדה בחייה המקוללים, את יודעת? יותר טוב שלא תדעי. הוועד למען החייל תינוק מגודל לידה. מפעל הפיס גבנון על אפו של יהודי זיס, לעומת מפעל חייה האיתן. לולה הגדולה, נקודותיים, מצנטית. גם כן בדיחה גרועה!

    "את בני, דמי וזרעי היא גנבה ממני, ואני האוויל הלכתי אחריה והתאהבתי כמו משוגע. את הוני, אוני, חיי וזהותי גם יחד, היא גנבה. אחר כך הלכה והפיצה שקרים בכל הארץ, שהייתי זיין של פרות פרוסיות בימי המלחמה. הכול כדי שהאחים היהודיים שלי ישנאו אותי כאילו ראו את הפנים של הצורר הכי גדול שלהם. וככה, בכל רגע ורגע שהיא הלכה והפכה מגעילה יותר ויותר, אכזרית יותר ויותר, מנוולת ונקמנית יותר ויותר, אני הלכתי והתאהבתי בה יותר ויותר. הבטתי בה, וכאילו ראיתי את פני השכינה. יכלה לירוק עלי, ואני הייתי מתמוגג. יכלה לדרוך עלי, ואני הייתי עומד דום ושר "התקווה" – או  את "האינטרנאציונל", תלוי מה שהיה במודה באותה תקופה. כל ליטוף שליטפה אותי הרגשתי שאני עומד להתעלף מרוב עונג. כל זיון שזיינה אותי – ושתדעי לך, בתי, למרות כל השמועות הזדוניות, לא אני זיינתי אותה, זאת היא שזיינה אותי, אם לא, אל תקראו לי קירשנלקר, פותח הבתולות – כל זיון כזה הרגשתי כאילו חרב נתקעת לי בזין…

    "ואת ההרגשה המכאיבה-מתוקה הזאת," סיכם קירשלנקר לאחר הפוגה בה הרשה לעצמו אנחה ארוכה ונשיפה מהסיגר, "אני סוחב בתאים האפורים והמכורכמים שלי עד היום, כשמיידעלעך כמוך מנסות להמס את שריון הצב שלי. כן, כן, לא זה שפיתחתי עם השנים, או שאתן חושבות שפיתחתי עם השנים – אני מכיר היטב את הלך המחשבה הדפוק  שלכן: כל אחת מכן בטוחה שהיא זאת שתשבור אותי, היא זאת שתביא תיקון לנפשי הדוויה, היא זאת שתמס את שריון הקרח שלי, היא זאת שתציל אותי מעצמי, מבדידותי הנודעת, מצייקנותי באהבה. לא, בתי, לא השריון הזה, זה שנניח שפיתחתי עם השנים, אלא את השריון האמיתי, הבלתי חדיר. זה שפיתחתי בחמש שש שנים שהיא חגגה על הזין שלי…

    "ומאז, כל ילדה מגיל שבע ועד שבעים ושבע חושבת לעצמה, ברוך הבא-הדרך-פנויה. כל אחת מכן, כל ערפדה מוצצת דם שכמותכן, כל רומנטיקנית מטומטמת שגודלה על מבחר כתביה של האחות הכי מכוערת לבית ברונטה, ומאז היא משוכנעת שעליה ורק עליה כתבו את "ג"ין אייר", כל ספחת אינפלטילית כזאת בטוחה שהיא הנפש היקרה והחד פעמית, שתצליח להציל אותי מפני עצמי. שהיא בת המזל, שבתמימותה וברעננותה המופלאה תרפא את העצב הקבור בנפשי הקודרת והגלמודה. מניין אתן תמיד יודעות לקבוע, בהתבוננות חודרנית של פסיכולוג חובבן, שיש בתוכי המון עצב ובדידות תהומית, אה? ו"כמה שאתה רך בפנים, אדי, את זה רק אני יודעת. אף אחת לא תאהב אותך כמוני". ומי תרפא אותי בנשיקה קטנה וברוך אין קץ עד שבא לי להקיא? ומי תנסה לרוצץ לעד את שריון הקשקשים שלי באותן "שיחות וידוי" אינסופיות ומגוחכות שנמשכות עד סוף הלילה ועד הבוקר שלמחרת, עם כל הפאניקה הפתטית של ה"לברר אחת ולתמיד", שתמיד מלווה בהצגות פרמיירה מוצלחות במיוחד ובטונות של דמעות, שמורחות את כל האייליינרים והמייק-אפים שלכן עד שאתן נראות כמו פרסומת ל"מדיאה"? כמובן, המיידעלע החדשה ברשימה! את כל הטריקים המתועבים שלכן אני מכיר. באות ונדבקות. יותר משוכללות מסופר גלו. נצמדות לכל החורים שלך, נופלות על הברכיים ומנשקות לך את הרגליים, מרטיבות את חולצתך הכי יקרה בדמעות, רודפות אחריך בכל העיר, לכל אתן מסוגלות. מפלצות אהבה על שתי רגליים!

    "ואני אף פעם לא הצלחתי להבין למה אתן מוכרות את עצמכן ליצורים פחותים מכן, רק מפני שהם מצוידים בוויברטור משוכלל. הנה, את אשתי השלישית נאלצתי להוריד כל חודש חודשיים מהמדף הדקורטיבי בסלון שלנו, עליו הייתה תולה את עצמה בשביל הספורט, אחרי שטענה שבגדתי בה עם כל סגל השגרירות. את אשתי השנייה, השמוצניקית המהוללת, הייתי צריך לקרצף מהרצפה בכל פעם שחזרתי הביתה משליחות: השתכרה, זאתי, כמו בנותיו של לוט, ואני כבר לא מדבר על הספידים שהייתה לוקחת בכמויות מסחריות, ועל כל הקוקאין שמילא לה את הנחיריים – וכל זה עוד בקיבוץ של השמוץ! את אשתי הראשונה, זאת שהכרתי בפריז המשתקמת חודש אחרי שברחתי מלולה, הייתי נאלץ לעורר בסטירות לחי איומות בכל התקף של היסטריה: הייתה בטוחה שאני מזיין את כל החברות המגונדרות שלה, אלה עם תסרוקות הפאפיה-מאשה המפוחלצות בספריי והעקבים המחודדים כמו אפו של אשמדאי. ומה אני אגיד לך, בייבי, היא באמת צדקה. באמת זיינתי את כולן. 

    "והנה, כאן, בחדר הזה ממש, גם את קיבלת ממני את השיעור שמיסמר אותך למיטתי ליותר משנתיים, נכון, מיידעלע?"

 

 

 

* כל הזכויות שמורות ליעל ישראל.