צמחי מעזבות כותב
הוא לימד אותה, במאמצים רבים שנפרשו על פני כמה וכמה ימים, לנשוף במכשיר מסובך שמתוכו מתרומם כדור וצף כאילו אין בעולם כוחות של משיכה. הם עצרו את המכונית הצהובה שגנבו בחניון ליד הכביש המהיר וישבו, הוא על קצה הכסא, היא על הכביש, מביטה ללא תנועה בבובת מלאך קטנה מגבס, כבר שחוקה מאד, ובכדור שריחף מעליה.
כשהתעקם הכדור ולא ריחף עוד בכתה בקול שטוח כקו של מורס: בוכה, נושפת אל תוך המכשיר המסובך, שכבר דבר לא היה בו, ובוכה. מקווי הבכי, שטוותה לחוט, הצליחה אחר כך לעשות כדור חדש לגמרי, ובלי מכשיר בכלל.
הוא לקח אותה בחושך אל תוך ביתן האסבסט שבקצה החניון, ושם שכבו. הכדור החדש, שלא היה עוד אלא אור קלוש, כשל כמה גחליליות שהתקבצו יחד בקצה השדה להתחמם, צף מעליהם בשקט, מחכה לקוּמם.
*פנטסיה בעקבטת טקאשי קיטאנו
זה שאתה פה נותן לי השראה
נפלא, שולמית. השראה היתה לך לפני שהייתי כאן (או בכלל)
שוב מרגישה שלא הבנתי עד הסוף אבל מאוד אהבתי, את הפנטסיה הריאליסטית?
תודות, שרון. גם אני לא מבין את זה אבל אוהב… אפשר לקרוא, לעצום עיניים, ולראות את הסרט.
צף ועלה כל היופי של הסרט הזה, והוספת לו שכבת יופי שלך, מריחה עדינה, מדויקת של מכחול, עוד צבע. נהדר.
תודה, ענת, שימחת… בעצם ישבתם בשורה מאחור, ראינו ממש את אותו הסרט…