צמחי מעזבות כותב
שקעתי במחשבות, אבל רק עד המתנים. לא לחינם תרגלתי קונדוליני, כל השנים האלו. הסוסים חיכו מעבר לנהר, צוהלים במבוכה ומלחכים את שיירי העשב שהציצו מבעד לשלג. מן הגדה שלנו אפשר היה עוד לראות צמיג ישן, מכוסה רק בחלקו, שקרע עמוק במרכזו הלך והתמלא בפתותים הלבנים. כל השאר כבר נעלמו מעבר לגבעה: את הסוסים יאסוף נ-ג., העבד המונגולי הזקן, עם רדת הערב, בעוד שעות רבות. לא הייתה שום בעיה של שתייה, כמובן, ואת הקור פסקתי להרגיש עוד בזמן השוקיים. כיצד זכיתי, לפני שנים לא מעטות, בצלקת המלוכסנת שמעל לעצם החזה, שעכשיו היא כבר כשערה מעל לקו המחשבות הלבן? פלג קטן ומאוושש נמוג אל תוך הסלע, שם טמונות ידי. איש אחד, קדום, אמר פעם באמבטיה: "לו אך יכולתי לעצור את מחשבותיי, הייתי מזיז את הארץ ממקומה." אני איני יכול לעצור את מחשבותיי: ריח תפוחים עולה באפי, באזני, בין עיני. יש עין שלישית. האם יש גם נחיר שלישי? מי יעשני ברון, המושך בשערות ראשו?
גדול, זוהר.
תודה, אמיר. זה אולי סיכום של כך וכך שנות מדיטציה וכד'…
יש בשקיעה הזו צד אפל, אבל זה מאד קריר ומרענן. תעלה את זה גם בעיצומו של חום יולי-אוגוסט.
תודה על התגובה, ש.מ. – אכן קריר, אפילו קפוא, אבל לפעמים במקומות הכי קרים (שלג עד) הקרינה היא הכי מסוכנת.
זהר של זריחה- נפלא.
תודה וקידה, תמי 🙂
המשפט הראשון מסכם לי את הפיצול שיש כאן. והחלק הקפוא מפחיד, כי הוא קצת מת, לא מרגיש. ההקפאה גם כואבת מאוד, עד שלא מרגישים כלום.
בדמיוני אני רואה חצי גוף חיי, מן גדם אדם, וזה מפחיד.
החצי הזה הולך ופוחת… הציור שלך מאייר את הטקסט בחיות נוראית – תודה.
כל יום יש שקיעה, זה לא עניין גדול, חשבתי. הזוהר הזה הולך לעשות לנו מעשים בכל יום… הוא הולך לדחוף לנו נופים ואגמים, רחובות ילדות דהויי שם ולייבש אותנו בסוף עם הפרחים שבתוך הספרים שלו בביצות. אבל, לא! המנייאק כתב משהו נהדר, לא ידעתי שאנחנו כאלה, זאתומרת, שקיעות וכו'. ובסוף הבנתי שמה שבורחס הסומא לא יכול היה לראות, זוהר מראה לו עכשיו.. ואז קראתי שוב ואמרתי, מה פתאום בורחס. זה נהדר. יופי, ידידי