צמחי מעזבות כותב
יום אחד, לפני שאיבדתי את המילים, עברתי במקרה ליד הבית ספר הראשון שלי בדרום תל אביב. חברת נתיבי איילון עשתה שם איזה פרויקט, וגילחה את כל החצי הקדמי של הבניין. הבית ספר לא קיים כבר מזמן: אחריו היו שם מועדון של אתיופים, מתנ"ס, מחסן מתכות, ובסוף חשבו על מיני-קניון ברוח הזן, B-הדרך, אבל התחרטו בגלל הפרויקט של האיילון, איילון ובית הספר למשחק "הצבי ישראל חלל", על שם צבי יששכרוב ז"ל חברנו ותלמידנו, שנפל במלחמת קדש, או סיני. הקיר הפנימי התגלה, זה שמפריד בין השכבה העליונה והשכבה התחתונה, הא ווו, ובתוכו נפער חלל, כלומר חור גדול שמבעדו, אם היה שם קצת פחות חושך, אפשר היה לראות את החדר שבו מצאו את הגוף של אברם. לקח להם זמן להבין שזה היה אברם, בלי הראש ובלי בגדים, אבל הוא היה היחיד שחסר באותו יום, שהרי כולנו באנו לטיול לעמקים, עמק בית שאן ועמק בית נטופה, שבשלו התאספנו שם, מוכנים לגמרי, כל הכתה חוץ מאברם (בעצם אברם גם, אלא שהוא היה רובו ככולו בשכבה העליונה, ומקצתו מתחת לערימת כדורי הסל, כדורים חוקיים לגמרי, שבאולם ההתעמלות), כלומר מן הראש של אברם, הראש בלבד, שמכיוון שגולח כולו ושריטות חרצו אותו בעדינות רבה לארבעה פלחים, כל אחד מהם חצוי גם הוא לשניים, ולא ממש בדייקנות, דימה מי שדימה שיהא גם הוא כעין כדור של סל. והנה חזרו אלי המילים.
והנה חזרו אלי המילים, אולי רק לרגע חזרו, ועלי להתנצל מייד על כמה שגגות שנפלו בתחילתו של דבר: "הבית ספר", במקום "בית הספר", למשל. ובנוסף עלי להזדרז, שכן המילים שוב נושרות מעלי כמו פתותי עור מחולה גרדת, ועוד מעט איוותר ורק עצמותי עלי: תחביר, סימני פיסוק, ואפילו לא כולם, אולי רק נקודתיים, והנה אני גם בלי מושא ישיר, רק בעקיפין, סחור סחור, כמו סוס עץ אני, כרות ראש בסחרחורת אדומה, כלומר קרוסלה, כחוּלה אולי, שראיתי פעם, מאחוריה מקפיץ מישהו כדור חוקי לגמרי של סל, מחורץ לארבעה פלחים.
כתיבתך המיקרוסקופית בולטת ביחודיותה כאן. יש לך קוראים נאמנים, גם אם תיבות התגובה ריקות—
תודה רבה, מאירה – אני לא מודאג 🙂
להתראות
מרתק, זוהר. חשה שהרבה פרטי מקודד בטקסט, שאיני יכולה לקרוא, אבל נלקחת לכמה מקומות פרטיים, בשל הקיר והשכבות, הראש, המילים הנושרות והסל של הכדור, ולסרט "הבן האחר" מתוך "כאוס" של האחים טביאני, בו מופיע ראש המשמש ככדור משחק.
תודה רבה, סמדר. הפרטי בטקסט הזה הזוי לגמרי (אין קשר לביוגרפיה שלי – אני בכלל באר שבעי:), ואת הסרט הזה של הטביאנים לא ראיתי, אבל זה ממש לא משנה. הפרטי בטקסט הוא תמיד של הקורא, לא של הכותב.
מאחל לך הצלחה רבה בתערוכה המתקרבת (איפה? מתי?).
הזוי כהלכה. מבהיל בהתחלה, לאבד את המילים זה נורא.
הדובר חסר גיל, בקריאתי.מתנסח כמבוגר אבל חוזר על הכדורים החוקיים לגמרי כמו ילד.
תודה, לוסי – אני מסכים עם ההארות. קלטת משהו מאד מרכזי בטקסט.