הרבה דברים לא היו כשורה לאחרונה, אדונִי, וכאן אמנה רק מעטים מהם. הצלחת הקטנה, למשל, שהונחה ברישול מתחת לגדולה. לא כראוי, לא להפך, לא. והכפיות, הכפיות שנעלמו: לא אדוני, אינני חושד באיש. עדיין לא. או דלת חדר השירותים הקטן, שנשארה פתוחה, אף שרוח לא נשבה. חם היה מאד, אדוני, חם, וגם בלילה: בלי צפרים, וחם.
עכשיו אני פוסע חרש בחדרי. איני יודע אם אתה רואה זאת, אדוני: חרש. תחילה מן הארון אל הדלת, חמישה עשר צעדים. שם עוצרים, אדוני, עוצרים לדקה בדיוק. לא, אדוני, מעולם לא היה לי שעון. אינני נזקק לשעון: מעל ביתנו זורח תמיד מגדל הכנסייה. חמישה עשר, ואחר כך שוב, בדיוק אדוני, ארבעה עשר, מן הדלת אל החלון. נושמים שם, בחלון, נושמים. מן החלון רואים חוץ: שדה משתפל מעלה, מעט דשא עולה בו, הדשא צהוב עכשיו, ועץ. אינני זוכר, אדוני: מעולם לא זכרתי שמות של עצים. אני יוצא מן החלון, מבטיח לחזור. אני יוצא לחפש כפיות. בסתיו, עם הצפרים, סגרי בבקשה את דלת השירותים הקטנים.
צמחי מעזבות כותב
זהר, את הטקסט הזה אני מאד אוהבת. כפייתי. קפקאי. עדות ועדינות.
תודות רבות, שולמית. דבריך יקרים לי. הנכפה הזה הוא דמות עתיקה שלי, חבר ותיק. עכשיו שלחתי אותו לדרכו, לאסוף כפיות, עד הסתיו.
יפה מאוד הטכסט.
לא ממש מבינה את הקשר של השם אליו.
מנסה לקשר לקפקא כדברי שולמית שלמעלה.האם לא יותר מתאים היה ווידוי? או שהצעתי מכניסה אותי למחלקת החוקרים 🙂
קריאה שנייה.
חוזרת בי פתאום ראיתי את החיריק מתחת לאדני, מסתדר כחקירה
בלתי אפשרית ומטריפה כמו בק.ג.ב. או כל שלטון טוטאליטארי אחר. גם אבא .
תודה, מירי, על הקריאה החוזרת הקשובה. זו אכן חקירה. ואולי הנחקר הוא גם החוקר?
אהבתי את הכפייתיות. מזכיר לי ספורי שגעון אחרים שקראתי, כשהם כתובים טוב, כמו זה , מתחברים לאובססיות שלי.
כן, גם לשלי… מקווה שאת לא סופרת צעדים לחלון!
קראתי, לא הכל הבנתי, אבל חדר אלי וגרם לי תענוג לא מוסבר
תודה, חני. גם אני לא מבין שם הכל עד הסוף, ואולי טוב שכך 🙂
כל כך יפה. דמות נוגעת ללב. הנעלם שבבית.
תודה, סמדר! אני עדיין לא החלטתי אם הדמות מכמירה או מבעיתה יותר.
לי זה מזכיר דווקא את תומאס ברנהרד וכמו בעת קריאה בו, כשאתה רוצה שייגמר כבר אבל גם שיימשך עוד ועוד, כך גם כאן זה מעיק ומושך ומוזר ונפלא. אולי תכתוב רומן?
רומן, ענת? בקושי אני מצליח לחבר שתי פסקאות לפני שהמעגל נסגר עלי! תודה על ההשוואה המחמיאה לברנהרד, שגם אני מגיב כך למילותיו. עוד מישהו ששייך למשפחה הזאת (גם הוא יקה, איך לא?!) – פיטר הנדקה ("חרדתו של השוער", למשל)
זהר. נהדר. איך שהתרחב בי אי השקט.
ואיזה אי זה, אי השקט!
שמחתי להתוודע לבלוג שלך, והשיר האחרון ("רומן עיר") סופר רלבנטי ללבטינו הנוכחיים בבית.
תודה זהר. אי השקט, אי הודאות ואי הכתיבה מדברים זה עם זה. אחרת אי אפשר.
אדוני יחכה. כבר סוגרת את דלת השירותים הקטנים. הכפיות אצלי. החבאתי אותן. אל תצא.
הי מריה. ידעתי שתביני על מה מדובר, ושתדעי לפתור הכל יפה וחלק