צמחי מעזבות כותב
הוא היה בחדר במלון של אחת הרשתות, מדי חודש היה עובר מרשת לרשת וזה היה השינוי היחיד בחייו, ואילו במהלך החודש, פעם או פעמיים בשבוע לפחות, היה עובר מעיר לעיר, לפעמים גם מארץ לארץ או ממדינה למדינה — פעם אפילו טס לתחנת החלל וחזר — אבל תמיד באותה הרשת, כך שמדי ערב היה נכנס לאותו החדר בדיוק: דוגמת הוילונות, השטיח המפוספס, רפרודוקציה של ספינת מפרש עתיקה על ים אפור ובחוף הרחוק, שהיה תמיד מימין, בצד הקרוב למיטה, שני אנשים, כנראה אב וילד, מנופפים בידיהם לשלום ומוחים, כנראה, דמעה.
מייד כשנכנס לחדר היה נשכב על בטנו, רגליו על הכרית וראשו מיטלטל בקצה המיטה, ומביט ברצפה. מעל ראשו הטלביזיה המהמה דברים בשפות שלא רצה להבין. כל מה שרצה היה שיופיע כאן על הרצפה, מתחת לראשו, משהו: מקק, זבוב, אפילו נמלה שבפיה, אולי, גרגר חיטה, פעם ראה אחת כזו מנסה לטפס על אבן השפה שלפני הבית ומחליקה מטה ושוב מנסה, הוא היה בן שש, אלא שהרשתות היו תמיד נקיות מאד: מפחד הזוהמה אפילו חלונות לא היו אלא מסכים מסכים גדולים, שמבעדם נשקף תמיד רחוב רחוק בעיר קטנה במזרח, לפנות ערב, אנשים רצים בו רצוה ושוב ובידיהם קערות גדולות צהובות עם פיתוחי עלים ופרחים ודגים, חלקן מלאות עדיין וחלקן ריקות, ופני כולם פונים הצידה, אל המדבר ואולי לים.
פעם הביא בכיסו זבוב שתפס על קיר במסעדה סינית בעיר התחתית. הזבוב היה מעוך למחצה אבל עדיין ראה קצת וכך הצליח לדדות על שלוש רגליים וכנף אחת קרועה מן המיטה אל הקיר ובחזרה. הוא האכיל אותו פרורי לחם ומיץ ממותק, והזבוב נשאר בחיים כמעט עד שעבר למלון הבא, "זריחת השמש 371", שבפרברי קואלה לומפור. לפני שעזב הניח אותו, איננו יודעים אם חי היה עדיין או מת, בתחתית התמונה, בין האב לבן, התרחק מעט, התיישב על פאת המיטה (בטלביזיה שמעל קרא מישהו, כנראה ארמני, לחברו להישמר לנפשו מאד), צמצם עינו והביט: כשמצמצמים עיניים, אבל רק אם בדיוק בזווית הנכונה, נראה הזבוב, שכבר לא זז עוד, ככלב נאמן, ספנייל או לברדור, שיחכה עכשיו, בין האב לבן, לשובו של בעליו. בעליו, אנחנו יודעים, לא ישוב לעולם.
לעשרת הקוראים הראשונים: הפוסט "זריחת השמש 371" עלה קטוע – הנה הוא בשלמותו.
גורלו של זבוב, להישאר עזוב
אכן, בפומפי רק הזבובים נותרו להעיד.
שלום. בזמנו קבלתי הפנייה מחברתי איריס קובליו לבקר בדף שלך. ומאז אני קוראת בשקט, מתרשמת ולרוב אוהבת. אבל את זה אהבתי במיוחד.הייתי חייבת להגיב.שוליים של השוליים.
לא היה צריך להיות במקום "מדי חודש עובר מרשת לרשת…" – עובר ממלון למלון, הרי הוא באותה הרשת, וזה מה שעושה את זה חזק, חוזר על עצמו עד יאוש.
תודה.
תודה, לוסי.
במשך החודש באותה הרשת. מדי חודש משנה רשת. צריך שיקרה משהו בחיים, לא?
ואת זה לא אני קבעתי, אלא הוא.
אוי, זהר, זה כתוב מצוין. ומשתלב היטב בבדידות קולקטיבית. אפשר להרגיש את המילים כאילו תורגמו מחוויה אינדיבידואלית של הקורא.
ומאד התחברתי למעבר של המספר הכל- יודע לגוף ראשון רבים. פתאם הקוראים שותפים למלאכת הכתיבה.
"איננו יודעים אם חי היה עדיין או מת…בעליו, אנו יודעים, לא ישוב לעולם".
תודה רבה על התגובה המפרגנת והמבחינה.
עדיין לא בררתי לעצמי את מהות המעבר הזה ל"אנחנו", אבל אני שמח שהוא מצליח ליצור דבר מה.
בדידות מתוארת בנימה דקה ועדינה כמו החוטים בכנפי זבוב.
תודה איציק – יפה הדימוי שלך.
ביסודי, תמיד היתה כנף זבוב מתחת למקרוסקופ בשיעורי הטבע.
זהר, זה הזכיר לי מכתבים מאמריקה שנכתבו לילדה בת שמונה, עם ציורים של סינים וג"וקים וזבוב עם תחבושות.
המכתבים האלה עדיין מחכים לצאת לאור, ובנתיים יוצאים כאן נפלא.
איריס
איריס, תודה שהזכרת גם לי…
את הציורים שם אני בטוח שתוכלי לשפר … הרשות נתונה!
היי זוהר,
מאוד אהבתי את הקטע.
גם אני קוראת שקטה וגם אני כמו לוסי חושבת שמיותר ציון העניין שהוא עובר מרשת לרשת (אחוות הקוראות הסמויות).
זה משהו טיוטתי בינך לבינך. אם יצוין במקום מסוים (בהתפתחות) שהוא עבר לרשת אחרת, זה המקום לשים, אבל לא בהתחלה, זה מסבך שלא לצורך (ומצד שני זאת גם קלישאה של כל ספרי המדע הבדיוני או האורבניה של השכפול). הייתי שמה את זה רק אם הסיפור היה יותר ארוך ואם היה בזה צורך אמיתי. לא "קונה" את הרעיון שהדמויות מחליטות בשביל עצמן, ולמחבר אין מה לעשות בעניינן 🙂
היי שרה – מאד ששמחתי שמאד אהבת! אבדוק את הצעתכן כשאחזור אל הטקסט, בעוד חדש-חדשיים. עכשיו הוא (והדמות) צריך קצת לנוח