כותב טקסטים ומוסיקה וחוקר תפיסה מוסיקאלית. לפעמים מצלם. ספרים: שו-האי מתאמן בהטלת כידון (הליקון-ביתן, 1996); מה יש (סדרת כבר, כרמל 2007). זוכה פרס "טבע" לשירה בפסטיבל המשוררים במטולה, 2007.
אני יכול לענות רק על השאלה הראשונה:
כמו התמונה הקודמת, התמונה הזו טופלה רק על ידי חיתוך הפריים, ושינויים גלובליים (לכל התמונה, לא לחלקים) בבהירות, חדות, וצבע. לא נשתלו או הוזזו דמויות.
צמחי מעזבות כותב
כשמשורר הוא גם צלם וצלם טוב,יוצא שירה בצילום.
אכן קווים מקבילים. זרות נינוחה עם עצמה
תודה כפולה, מירי.
אגב, אני לא בטוח שאני קורא כאן נינוחות. הקריאה שלי דומה לזו של שולמית (למטה)…
אבל בעצם די קשה לי לקלוט נינוחות בעולם.
זהר
אולי לא נינוחות מאושרת אולי נינוחות שמקבלת את גורלה
למה מקבילים?
אפשר זהר?
(קווים)מקבילים שלא נפגשים.
אנשים שמחכים לרכבת התחתית למשל
איים בודדים
נדמה לי שכך. ר" תגובתי לאמיר (למטה), שנכתבה לפני שקראת את תגובתך זו.
קוים מקבילים שאינם נפגשים, וכו" (גיאומטרית, נפשית, חברתית): מתח קוים מעיני העומדים.
הבנתי וזה עובר יפה.(המובן של קוים שאינם נפגשים חיוני כאן, אחרת זה עלול להביע קרבה של דמיון ועמדה)
השאלה עד כמה התמונה טופלה,
ואיך היו מגיבים לולא ראו את התמונה הקודמת
אני יכול לענות רק על השאלה הראשונה:
כמו התמונה הקודמת, התמונה הזו טופלה רק על ידי חיתוך הפריים, ושינויים גלובליים (לכל התמונה, לא לחלקים) בבהירות, חדות, וצבע. לא נשתלו או הוזזו דמויות.
התמונה עצמה יפה, מוצלח שהיא נטולת הקשר מיידי
לצ.ט.
גם אם תמונה מטופלת – זו האומנות. ראה סינדי שרמן. וזה ההבדל בין צילום דוקומנטרי או עיתומאי לבין אומנות.
זהר-
יופי של צילום
תודה!
יש מתח וציפיה דרוכה, מן תחושה הרת אסון…המוח זקוק לכל כך מעט מיידע כדי לברוא לעצמו מציאות או סיפור.
אכן. אבל כאן יש דווקא המון מידע, או לפחות פרטים. אני קולט את "הסיפור" של התמונה הזאת באופן קצת שונה בכל פעם.
ואלו בסך הכל כמה אנשים שמחכים למטרו של מונטריאול, העיר הכי סימפטית בעולם (מה היה קורה לו הייתי מצלם בניו יורק?)
צ"ל להיות צפיפות, אבל יכול להיות גם צפיות אנושיות.
היית רואה אנשים נחמדים בדרך לעבודה ובעיקר תמונה רבת צבע וגזעים.
אני יודע. הייתי בסביבה (פילדלפיה) 7 שנים. אבל יש שם גם הרבה אלימות, כבושה תחת נימוס מחוייך, לא פחות מכאן.
זהר, תראה מה מה יוצא כאן.
כולנו מטפלים בפחד שבתוכנו באמצעות צילום.
מישהו אמר פעם שאמנות היא סוג של גירוש שדים, לא?
וצילום אולי במיוחד, בגלל הקונקרטיות? לא יודע. דנה רוצה שאקרא את ר. בארת על הצילום.
זהר, כן כדאי וגם את סוזן סונטאג. לצלם זה סוג של כיבוש עם תוצאות מיידיות. להתראות בצילום הבא..
צילום יפה, המקבילות היוצרת ניכור וזרות בתוך צפיות אנושית עוברת חזק. האור והצל מעצימים.
תודה, משה, על המבט.
המקבילים האלה גם מפחידים. האין-מבט שלהם בתוך האיום של החושך שהולך וסוגר. – (האמצעית כבר איבדה עיניים)
כן, אולי מפוחדים ולכן מפחידים. רק באו מהחושך וכבר חוזרים לשם?
aren"t we all
נחמד! זרים שמתקבצים יחדיו מכורח היחד באתר אחד.
התכוונת גם אלינו, באתר?
הולך יפה עם הפס של התחתית הקנדית.
כן, שניהם צולמו באותו מקום וזמן. וכאן יש הרבה פסים (נמשכים מעיני האנשים, למשל)
היי איתן
יש בדידיות טוטאלית בצילום, כאילו שהוא מבוים, אך ניראה לי שלא
להתראות טובה
ממש לא צריך לביים צילום כזה (והוא לא). רק להביט.
כלם עם ידים אסופות…
היום בכנסייה בגת שמנים ראיתי אנשים אחרים.
גם האנשים שבתמונה, ידיהם לעתים נפתחות, או רוצות להפתח. וגם בגת שמנים (או בכפרים הנחמדים שבגליל) הידים מתאספות לפעמים. אנשים הם אנשים.