צמחי מעזבות כותב
שיר עתיק שלי, שמתכתב עם
וִי-פַּאס-סַאן,
יֶלֶד בֶּן חָמֵשׁ,
קְטוּעַ אֶגוֹ,
(זֶה עַתָּה נִקְטַע, וְהַתֶּפֶר, ֹשֶאֻחָה בְּיָדוֹ הָרוֹטֶטֶת שֶׁל רוֹפֵא כַּפְרִי צָעִיר, עוֹד מְדַּמֵּם: עָלֶה שֶׁל פֶּרַח, חֲבִיתָה, שָׂפָה וּכְנַף לֶחִי, שֶׁאוּלַי שֶׁל אִמּוֹ הֵם וְאוּלַי אֵינָם)
יֶלֶד בֶּן חָמֵשׁ,
קְטוּעַ אֶגוֹ,
(זֶה עַתָּה נִקְטַע, וְהַתֶּפֶר, ֹשֶאֻחָה בְּיָדוֹ הָרוֹטֶטֶת שֶׁל רוֹפֵא כַּפְרִי צָעִיר, עוֹד מְדַּמֵּם: עָלֶה שֶׁל פֶּרַח, חֲבִיתָה, שָׂפָה וּכְנַף לֶחִי, שֶׁאוּלַי שֶׁל אִמּוֹ הֵם וְאוּלַי אֵינָם)
מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת בּוֹמְבֵּי.
הָעוֹלָם גָּדוֹל וּמַפְחִיד
וְהוּא, שֶׁלְעֹולָם לֹא יֵדַע עוֹד
פַּחַד מַהוּ,
מַה יַעֲשֶׂה עַכְשָׁיו?
(מִכִּיס הַתֶּפֶר הוּא מוֹצִיא בֵּיצָה וְאוֹכֵל. מוֹצִיא תַּרְנְגֹלֶת
וְאוֹכֵל. מוֹצִיא בַּיִת גָּדוֹל מְאֹד מָלֵא תַּרְנְגּוֹלֹות
וְאֲוָזִים וּבַרְוָזִים וּנְשָׁרִים מְרַחֲפִים לַתִּקְרָה וְטַוָּסִים
נִפְלָאִים
וְאוֹכֵל.)
וְאוֹכֵל. מוֹצִיא בַּיִת גָּדוֹל מְאֹד מָלֵא תַּרְנְגּוֹלֹות
וְאֲוָזִים וּבַרְוָזִים וּנְשָׁרִים מְרַחֲפִים לַתִּקְרָה וְטַוָּסִים
נִפְלָאִים
וְאוֹכֵל.)
וְעַכְשָׁו מַה?
יֵשֵׁב עַל קִיר צַר וּמִתְפּוֹרֵר שֶׁל בֹּץ,
יְנוֹפֵף רַגְלָיו,
רֶגֶל בְּכָל צַד,
וְיָרִים קְצוֹת פִּיו
(אֲנַחְנוּ רוֹאִים זֹאת כְּחִיוּך):
זֶה לְצַד זֶה, וְזֶה
לַצַּד הַהוּא.
מתוך שׁוּ-הַאי מתאמן בהטלת כידון (תל אביב: הליקון/ביתן, 1996)
🙂
היי איתן אוהבת את הכחיבה, על משהו רחוק, לא מיכאן, לא פלסטינאי, ולא חרדי… אך מעורר את אותו גל ריגשי
מדבר אלי
להתראות ובה
תודה, טובה! והדבר הרחוק הזה – קרוב מאד.
ממש יפה. מאד אהבתי.
עשה לי מצב רוח חורפי.
לא ידעתי שאתה בבלוגס.
אחותי, אליענה אלמוג, פה . אם בא לך , תחפש אותה.
יש לה כתיבה מעניינת .
אחרי הכל, היא גדלה אצל ההורים של שתינו…
הי שירה – הפתעה!
אני אוהב את הלהט האנושי והחברתי בבלוג של אליענה (נא למסור!).
למה שלא תבלגי גם?
תשמע, זה ממש גדול, בייחוד הבית השני הצבעוני והמלא בפנטזיה, אבל אני מחכה שתעלה כאן שיר עתיק אחר שלך
"הוא מביט אל האגם הקפוא" (אנא).
סיגל, _מאד_ שמח שאהבת, ומאד מופתע שאת מכירה את הליד ההוא. שהוא עדיין קיים, שלא נמוג.
אשמח להעלות אותו בקרוב. זה דורש הקלדה של כל השיר וניקודו מחדש, אז אולי יקח קצת זמן.
זהר, אני לא מכיר את הספר שׁוּ-הַאי מתאמן בהטלת כידון, אבל אני מכיר את הפוסטים של איריס קובליו (במיוחד אם יש הפנייה אליהם), ולכן יכול להניח שהשיר הזה פותח אותו…
:))
שיר ציורי ומכמיר. יפה איך שהשאלות "מה יעשה עכשיו", "ועכשיו מה" – נשאלות מעצמן גם בסוף הבית האחרון. ואח"כ…
תודות, ש.מ. השיר (לאזני) גם אכזרי מאד, לא רק מכמיר. אבל זה אולי הבדל אישיותי 🙂
השיר לא פותח את הספר, אבל רוב העובדות שבפוסט של איריס ( היא היתה אז האדם הראשון שאתו דברתי לאחר עשרת ימי השתיקה) נכונות.
מאוד אוהבת את שיר הזה. (ומזכיר לי כמובן כל מיני ילדים שראיתי בהודו.)
תודה, יעל. שימחת אותי.
השיר נכתב כעשר שנים לפני שרגלי דרכו בהודו. הוא היה חלק מעיבוד הנתונים (הפנימיים) שלי בויפאסנה.
לא נס ליחו של וי-פאס-סאן. להיפך. הוא התלחלח עם השנים.
איזה ספר מופת זה שו-האי.
ויפאס כורע על עקביו, מודה ומוקיר. הוא מודיע שהליחה שלו בזמן האחרון, האדומה וגם הלבנה, תקינה, ושאת החשבון בעניין הפרגון התמוה לשו יסגור מייד כשיסיים עם הטווסים (אנחנו הרי לא ממש אוהבים סינים).
זהר, זהו מהמופלאים בשירי "שו האי".
אז מה יהיה עם האגו הזה? והאם יש בכלל דבר כזה?
תודה, אמיר. יש לך מניות בכורה בעניין.
ובעניין האגו שקיים, או לא, ומתמלא מעצמו כמו צפחת המיים הפלאית ההיא:
נראה לי שעיכול התגובות בבננות הוא תרגול נאה ובדיקה לסוגייה המטרידה.
זהר, זורק בענווה מטבע לוי-פא-סאן. הוא בין כה וכה לא ישים לב. אולי משהו אחר.
ובעניין האגו ועיכול התגובות המאתגר – עניתי לך די ארוכות בתשובה לתגובתך על "ליד המקדש".
וואו. איזה יופי
אודי אודיני?
אם כן, התרגשתי מאד.
אם לא – גם.
הגבתי איפה שהוא למה שכתבת .
מאד אהבתי.
אחותי מתכתבת עם אנשים בבלוג – הבננות. אליענה אלמוג.
היא כותבת מעניין.
זהר
חייבת לך תגובת בננות ,הרי רצית לבחון.
טוב לא חייבת . מרגישה חופשית להגיב כי מעניין אותך.
לולא כל הפרשנויות מסביב היה לי קשה להבין. לא שלא חשתי דברים שהיכרתי
אבל הפרשנויות והתגובות עזרו לי להבין יותר.
אני רואה פה סוג של כעס על הטכניקות-מבטלות-האגו כמו בויפאסנה למשל או במדיטציה.
אתה גם מתאר את אותו ילד מתוק טיפוסי ויקר הזרוק ברחובות והחיים שם שקוטעים לו את האגו באכזריות.
ואולי אתה הילד שיצא מעשרת ימי השתיקה רב כוחות מחד שיכול ליצור את מזונו ללא גבול אבל לא חש יותר מאום.
אולי זו זעקת האגו שחושב שהוא המניע של תחושת החיים ואולי הוא צודק.
הייתי אומרת שיש פה אפילו לגלוג
אבל גם קינאה. כי ילד אחד קטן שם ברחובות יודע יותר ממך .
הקיצר שיר עמוק שכאמור הדיבור סביבו איפשרו לי להבין אותו יותר. בדרכי כמובן. הוא הטריד אותי מאז אתמול. מקווה שעכשיו יניח לי. הילד המושלם המעצבן הזה.
מירי, תודה.
עד כמה שאוכל לומר, קלטת דברים מהותיים מאד בשיר, ובייחוד את הסתירות הרבות והאלימות כמעט שבתוכו.
השיר נכתב במהלכה של סדנת ויפסנה, ועלה מתוך הרגשות והתובנות האישיות שהיא העלתה.
יש בו קודם כל בעתה מפני משהו ראשוני, אכזרי, ולא ממש אנושי החבוי ב"אין אגו" (חשבי על העובר שבסיום 2001 של קובריק, אם ראית את הסרט)
זהר האם העובר ההוא מרחף בחלל. לא בטוחה שזוכרת.אשמח אם תתאר אותו כך יחזור הזכרון . אני מתה על הסרט הזה.
שוב אני כותבת שהדיון שהתקיים על השיר עזר לי להבין אותו יותר ואני תוהה אם כל ההתנגדות למילים שמסבירות אמנות , רקע היצירה ורקע האמן אכן מיותרות כמו שטהרנים מסויימים טוענים.
מסתמן שתוכל לקבל את החרק שלך…
מישהי רוכשת את רוב האוסף ואוכל להפריש אחד עבורך,אם אתה עדיין רוצה.
כן, הוא מרחף מעל כדור הארץ בסיום הסרט, מאיים כנראה לבלעו.
הסברים הם, לדעתי חשובים ומועילים כאשר הם משמשים כחץ המצביע על השיר, או על אלמנטים בתוכו, ולא כתחליף לו. שיר אינו חידה, והבנת שיר אינה פתרון של כתב חידה. נכון, כך למדו רבים מאתנו, וחבל.
שוב תודה על העניין וההבנה.
זהר אני הסקתי רק מכאן לולא היה לי חומר הסבר שלך כמו- כתבתי בהקשר של סדנת ויפסנה וכו" שהגבת פה לכולם לא היה לי את כל העומק של השיר וזו עובדה. טוב לא צריך לדעת יותר מידי עובדות אבל חלק עוזר לפרספקטיבה . ככה זה גם באמנות . למשל שם של עבודה או יצירה.כשלימדו אותי לקרוא שירה השיגו רק סלידה
(כרגיל, ללא חידוש מצדי)
יש פה איזה קרום עדין של פרץ דמיון שוצף, כל כך רחוק מההויה הקיימת
(והרי אין בכך שום חידוש, הא)
לא, הוא דווקא במרכז ההוויה, ממש לא רחוק.