צמחי מעזבות כותב
הסיפור ששמעתי על הרפתן מקבוץ כפר אוריה שכמעט וקנה את עולמו בביצוע הבכורה של הרה הגבוה באנה די פרוסקטי (ואולי היתה זו אמיליה מליברפול?)
ששים ותשע אופרות כתב דוניצטי, מתוכן, הוא אומר, הוצגו רק שמונה, ואולי חמש עשרה. בכל שנה העלה בית האופרה הקטן והשרמנטי שבמונטה קסטלו די ויבּיו אחת מן האחרות, הנשכחות. עד היום הוא זוכר את הערב, יום ד' הראשון בחודש יוני שנת חמישים ושש, שבו קם מנהל האופרה הגוץ מכורסתו ואמר לו: "האם אתה מכיר את אנה די פרוסקטי?" הוא חשב אז שמנסים לסדר לו שיעורי זמרה ונעלב קצת (יאמר עכשיו, חמישים ואחת שנים אחר כך, יושב בקצה המדרגה השלישית שמימין לפסל, על עיתון משלשום שיושר בקפידה), אבל שבועיים אחר כך הגיעה אליו בדאר רשום, ישר הביתה, טיוטת החוזה ואתה קלוויר אאוסצוג: לא ממש הפרטיטורה, הוא אומר, אבל בכל זאת, קלוויר-אאוס-צוג. "זה היה קרוב מאד," יאמר עכשיו שוב, מביט ביונה שמתיישבת על קצה העיתון, צווארה מורכן, פיה פעור, והיא כמעט מוכנה לשיר.
היי זהר
יש משהו מושך סשם של הסיפור, וכן בצורת כתיבה, אך לא הבנתי אותו… ככה חזרתי אליו היום ושוב לא הבנתי, למה?
מקוה שבהמשך אבין יותר
להתראות טובה
הי טובה,
תודה (באמת!) על התגובה הכנה.
זהו סיפור כמעט אמיתי ששודר, כך נדמה לי, פעם ברשת א", על אדם שכמעט היה שם, שכמעט הצליח לשיר – כלומר, כמעט והצליח להיות, "להיות שם". והוא חוזר וחוזר כל חייו, וגם עכשיו – כשהוא על המדרגה שליד הפסל והעתון משלשום – לאותו רגע שבו כמעט היה, כמעט שר (כלומר, לרגע בו כמעט והיה כמעט-כוכב-אופרה (אופרה נשכחת בבית אופרה נידח למדי בעיירה קטנטנה באיטליה).
עכשיו, הרבה שנים אחר כך, הוא כנראה חסר בית, וחולק את קצה המדרגה השלישית שמימין לפסל ואת העתון משלשום עם היונה, שגם היא, ממש כמוהו, מוכנה בכל רגע לשיר.
אם המונחים והשמות המוסיקאליים הם שחוסמים את ההבנה:
Klavierauszug – תווי עיבוד (למשל של אופרה או קונצ"רטו), שבו תפקיד התזמורת מעובד לפסנתר. כלומר זה "כמעט", אבל לא ממש הדבר האמיתי.
_אנה די פרוסקטי_ ו_אמיליה מליברפול_ הן שתי אופרות נשכחות של דוניצטי (מלחין אופרה די פופלארי מתחילת המאה ה19).
כפר אוריה הוא ישוב קטנטן בחבל לטרון. חבר אחד שלי הכיר את הרפתן. כל בוקר הוא היא שר בואדי קטעים קצרים מאיזו אופרה, אבל זה היה נפסק תמיד אותו דבר: בסדרה של שעולים, ואז היה חוזר לפרות הרזות שלו, מדליק את הפטיפון, והיה עושה חור במוח לשכנים התימנים שלא הבינו באופרות איטלקיות.
עכשיו בונים שם "כפר אוריה שלב ב"" ובגלל שהתימנים לא אהבו את הרעיון, הם חסמו שם. או עברו למקום אחר.
גם החבר ההוא עזב. אני חושבת שהוא במנהטן. אולי ברחוב. מי יודע.
איריס – נפלא הסיפור. יש לי דחף בלתי נשלט לגנוב אותו ולצרפו למקור.
בכייף!!
היי זהר, אז כן קלטתי משהו, אבל ההסבר שלך סתם את החורים, זה סיפור על החמצה, ועל אודות אדם שחי את ההחמצה, ועל זה שהעצם כולנו חיים סוג של החמצה, סוג של תחושה שכימעט… היינו…
לפחות עלי אני יכולה לומר שבדקות שיורדות לי דמעות, גם קורטוב מזה מתערבב.
מענין למה אתה ניזכרת בסיפור עכשיו?
ההסבר שנתת לי: מה זה המילים בלועזית עוזר הייתי מצרפת את זה בסוגריים לסיפור.
גם בשורה הראשונה יש-הוא- הייתי אומרת הרפתן כדי שיובן, כי לי זה לא היה נהיר….
בכל אופן סיפור נוגע… וגם ההמשך של איריס מעצים.
להתראות טובה