אורציון ברתנא
אורציון ברתנא (תל-אביב, 1949) הוא משורר, פרוזאיקון, מסאי וחוקר ספרות. מאז 1971 לימד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, בחוג לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, בחוג לאמנויות ולימודים הומניים בטכניון בחיפה, בחוג לספרות במכללת לוינסקי.
פרופ' ברתנא היה ראש המחלקה למורשת ישראל במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. כיום הוא דיקן הסטודנטים במרכז האוניברסיטאי, פרופסור במחלקה, וכן הוא פרופסור בחוג לספרות במכללת הקיבוצים.
במקביל שימש אורציון ברתנא עורך 'מאזנים', כתב-העת לספרות של אגודת הסופרים העברים, ערך כתבי-עת פרטיים, ביניהם 'ראש' ו'קיץחורף'. כיום הוא עורך את 'מורשת ישראל', כתב-עת מחקרי ליודאיקה, המופיע מטעם המרכז האוניברסיטאי אריאל. לאחרונה הופיע הערך הרביעי של כתב-עת זה.
בין השנים 1995 ו-2000 היה יושב ראש אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל , ובשנים 2001-2002 נשיא הסניף הישראלי של פא"ן. כמו כן, מילא תפקידים ציבוריים רבים.
אורציון ברתנא פרסם עשרה קבצי שירה, שני קבצים של סיפורים קצרים, שתי נובלות, ארבעה ספרי ביקורת וחמישה ספרי מחקר. ספר שיריו האחרון עד כה הוא 'תיבת-נוח. אולי', הפלגה של חבורת חיות, אותה צייר דני קרמן. לאחרונה הופיע 'מראש התורן', רומן לא גמור מן העיזבון של משה שמיר, אותו ערך פרופ' ברתנא, ולו כתב אחרית דבר מקיפה.
ספריו שהופיעו עד כה:
לכל אילן שמיים (שירה), קרני, 1967 ;
מסעות רדופים (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1975 ;
מנדלי מוכר ספרים – עיון ביקורתי במכלול יצירתו, דקל, 1979 ;
איים ומחוזות (שירה), ספריית פועלים, 1980 ;
עדות קריאה, פפירוס, 1982 ;
תלושים וחלוצים, דביר, 1984 ;
לבוא חשבון (מסה וביקורת), אל"ף, 1985 ;
שריפות (סיפורת), ספריית פועלים, 1985 ;
מקום נפלא (שירה), ספריית פועלים, 1987 ;
זהירות, ספרות ארץ-ישראלית, פפירוס, 1989 ;
הפנטסיה בסיפורת דור המדינה, פפירוס, 1989 ;
חצרות, (סיפורת)הקיבוץ המאוחד, 1991 ;
שמונים, אגודת הסופרים העברים, 1993 ;
טיול מאחורי הבית (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1993 ;
השעות הטובות הן שעות הלילה (סיפורת), מעריב, 1994 ;
ציפור ביד (מבחר שירים), ביתן, 1996 ;
אבי, פגישת ביניים – שירתו של ב. מרדכי ותקופתו, תמוז, 1998 ;
סוף מאה וסף מאה, עקד, 2001 ;
אהבה לצמחי מרפסת (שירה), הקיבוץ המאוחד, 2001 ;
אדום וסיפורים אחרים (סיפורת), הקיבוץ המאוחד, 2003 ;
'תיבת נוח. אולי' (שירה), תמוז, 2006.
לאחרונה השלים מחקר,
ספרות ופילוסופיה - נקודות מפגש, וכן רומן חדש,
המקום שבו הכול מתחיל. אלה יראו אור בקרוב.
יצירתו ועבודתו הספרותית זכו במספר פרסים, ביניהם: פרס ברנר, פרס ראש הממשלה, פרס חולון, מענק קרן וולף, פרס ברנשטיין.
ספרים שלו תורגמו למספר שפות. יצירותיו ומחקריו תורגמו ופורסמו בכשלושים שפות, ביניהן: אנגלית, סינית, רוסית, ספרדית, צרפתית, ערבית, איטלקית, פולנית, ג'ורג'ית, שבדית, רומנית. לאחרונה הופיעה בטביליסי הנובלה שלו 'אור גנוז'.
הנובלה "אור גנוז" הופיעה פעמים, בקובץ 'שריפות' (1985) ובקובץ 'השעות הטובות הן שעות הלילה' (1994). זו נובלה של ריאליזם פנטסטי, תחום עליו כתב פרופ' ברתנא הרבה גם כחוקר ספרותי, בין השאר בספרו, 'הפנטסיה בסיפורת דור המדינה' (1989). במרכז העלילה - ביקור של סופר בן ארבעים בבית חברתו במושב, ההופך להיות נקודת-מפנה בהבנת זהותו ובחייו. הוא מתוודע אל סבה של חברתו, שרונה, ממייסדי המושב, לומד על התנועה הציונית ועל הכוחות שהביאו יהודים בחזרה לארצם במחצית הראשונה של המאה העשרים, כדי להקים מחדש מדינה יהודית עצמאית. במקביל הוא רואה את הכוחות הנסתרים שבמציאות, המופיעים לעיניו כחוטי זוהר מחוברים לאלה שמצליחים לראות אותם, ומחברים אותם לכוח אחד. במקביל, מתגלה בנו שלא-מנישואין של אותו זקן, סבה של שרונה, כמי שחי בצפת ומתחבר אל כוחות קבליים בגליל. לקראת סיום הנובלה חוברים יחד כל אלה ליצור מהפך מיסטי, הן בגורלם האישי והן בגורל היהודי והאנושי הצפוי. הם נעשים ישות גדולה אחת, ההולכת וקרבה לגאולה.
ברתנא, אורציון
משורר, סופר, חוקר ספרות, מבקר.
נולד ב-1949 בתל אביב, ומתגורר בה. בעל תואר דוקטור מטעם אוניברסיטת בר-אילן. לימד ספרות באוניברסיטת ת"א, אוניברסיטת הנגב, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה, הטכניון, מכללת לוינסקי. פרופסור לספרות במכללת יהודה ושמרון ובמכללת הקיבוצים. חבר באגודת הסופרים משנת 1975, ושימש בה בתפקידים שונים, ביניהם: עורך "מאזנים" ויו"ר האגודה. שימש נשיר פא"ן ישראל, ערך את "ראש" (עם רוני סומק), את "ב. הסופר" (עם יואב חייק, דורית זילברמן ומירון איזקסון), את "קיץ וחורף". עורך "מורשת ישראל", כתב עת מחקרי ליהדות ולציונות של מכללת אריאל.
ספרי שירה, סיפורת ומחקר שלו פורסמו בשפות שונות, ביניהן רוסית, שבדית,
ואנגלית.
פרסומים:
לכל אילן שמיים (שירה), קרני, 1967
מסעות רדופים (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1975
מנדלי מוכר ספרים – עיון ביקורתי במכלול יצירתו, דקל, 1979
איים ומחוזות (שירה), ספריית פועלים, 1980
עדות קריאה, פפירוס, 1982
תלושים וחלוצים, דביר, 1984
לבוא חשבון (מסה וביקורת), אל"ף, 1985
שריפות (סיפורת), ספריית פועלים, 1985
מקום נפלא (שירה), ספריית פועלים, 1987
זהירות, ספרות ארץ-ישראלית, פפירוס, 1989
הפנטסיה בסיפורת דור המדינה, פפירוס, 1989
חצרות, (סיפורת)הקיבוץ המאוחד, 1991
שמונים, אגודת הסופרים העברים, 1993
טיול מאחורי הבית (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1993
השעות הטובות הן שעות הלילה (סיפורת), מעריב, 1994
ציפור ביד (מבחר שירים), ביתן, 1996
אבי, פגישת ביניים – שירתו של ב. מרדכי ותקופתו, תמוז, 1998
סוף מאה וסף מאה, עקד, 2001
אהבה לצמחי מרפסת (שירה), הקיבוץ המאוחד, 2001
אדום וסיפורים אחרים (סיפורת), הקיבוץ המאוחד, 2003
עריכה:
ילקוט שירים, מאת ב. מרדכי, יחדיו, 1983
תרגום:
שירים נבחרים, מאת גלקטיון טבירזה (מגרוזינית עם ראובן אנוך), אריאל- אוניברסל, 2004
פרסים:
פרס קוגל
פרס ברנשטיין (שלוש פעמים)
פרס טלפיר
פרס קרן וולף
פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול
פרס וולנדרוד
פרס ברנר
Ortsion Bartana
PRECIS, October 2007
Ortsion Bartana was born in Tel Aviv, in 12.5.1949. His childhood was described poetically in poems, dedicated to him by his father, the poet B. Mordechay. At the age of fourteen his first poem was published in the magazine, ‘Hapoel Hatsair’, and at the age of seventeen, when in the last class of high school, his first poetry book was published. He studied Hebrew literature and general Philosophy for the B.A. and for the M.A. degrees at Tel Aviv University, summa cun laude. He took his Ph.D. at Bar-Ilan University, in 1980. From 1971 he has been teaching mostly Hebrew literature in several academic institutions, including Tel Aviv University, Bar-Ilan University, Ben-Gurion University and the Technion in Haifa. Several Ph.D. theses have been written under his guidance.
Until October 2006, Professor Bartana had been the head of the department for Israel’s Heritage in Ariel, The University Center of Sameria. Now he is the Dean of Students in this institution. He teaches also in the Academic College of Kibuzim in Tel-Aviv. He has been editor of several literary magazines, includes ‘Moznaim’, the monthly publication of the Hebrew writers’ Association, and ‘B.Hasofer’. Between the years 1995-2001 he has been the chairman of the Hebrew Writers’ Association, and president of the P.E.N club, Israel.
Ortsion Bartana has published nine collections of poetry, four collections of short stories, two novels, four books of criticism, and five books of literary research. His poetry book, ‘Bird In Hand’, being published in Israel in 1997, is a collection of new and old poems from the last thirty years. 'My Father, an interval', a monograph dedicated to his father and his poetry, was published in 1998. His Poetry book, ‘Love for Balconies Plants’, published in 2001. His last Poetry book, so far, 'Noah's Ark. Maybe', with paintings illustrated by Dani Kerman, published in 2006. His last research book, so far, is ‘End of Century & Beginning of Century’, literary research (2002) now being translated into several languages. New Collection of short stories, ‘Red and Other Stories’, published now (2003) in Hebrew in Tel Aviv, and published in Russian (September 2006). His last published English research is “The Brenner School and the Agnon School in Hebrew Literature of the Twentieth Century”. HEBREW STUDIES, Volume XLV, L.A. 2004.
In the course of the years he has won many literary awards, including the Prime Minister’s Award, Bernstein Award, Wolff scholarship and Brener Award.
His poems, stories and articles, have been translated into several languages, and published in many literary magazines and in many Anthologies in Europe and in the States. ‘A Stroll Behind The House’, a collection of poems, was published in Sweden in 1994. Under the title ‘Bird in Hand' was published in 1999 a collection of his poems in Russian. ‘Hidden Light’, a novel, was published in Sweden in 2001. 'Red and other stories' translated into Russian, was published in Moscow in September 2006.
Ortsion Bartana:
23 Yad Hamahavir St. Tel Aviv, 69510, Israel.
Tel/Fax +972-3-6498660
Tel +972-54-7776403
email obartana@netvision.net.il
אורציון ברתנא סופר, משורר, מבקר ופרופסור לספרות
אורציון, שיר נפלא, מרגש.
תודה,
הוא נכתב מתוך המון עצב. המון.
יוצא מנקודות מאוד פנימיות, וכשאני רואה שהוא מעורר תגובה כזו, צומחת שמחה מתוך העצב.
אורציון
היי נפטלי
זה מחזה כיס
נפתלי רק מנענע בראשו… ךמה להכביד מילים אנחנו הבנו.
להתראות טובה
לא נורא טובה.
את תתבגרי.
ואני מקווה שתתגברי עם הזמן גם על המוגבלות וגם על הרוע.
בהצלחה.
לך אל הנמלה אדם ראה דרכיה וחקם
ומי מוכן לפתור את החידה הגלומה במספר 360 ?
תודה רבה תוגרל בין הפותרים
שלום ותודה,
המספר 360 ממש לא לעניין כאן.
הוא השתרבב מתכנת הניקוד שלי בצורה סמויה. על המסך שלי אני לא רואה אותו, אבל כשהשיר מועבר הוא עובר איתו. לכן, אשמח אם תתעלמו ממנו, ואני אבקש לפרסם את השיר שוב ללא המספר, כמובן.
אורציון
אורציון, לא נותר לי אלא לברך אותנו בברכת המחפשים ומוצאים ומחפשים. חן
שיר יפהפה עם מטפוריקה אחידה, לכידה ומקורית – כואב עולמי כעולם נמלה וכמה עצוב
תודה חנה.
אגב, כתב כתבתי קודם, אבל אחזור על כך שוב, כל זמן שהשיר לא תוקן: המספר 360 שמופיע בעמוד השיר כמה פעמים – מיותר, הוא אשתרבב מתכנת הניקוד וצריך למחוק אותו. הוא רק מקלקל שם, כמובן.
היי חן,
למה לא נותר לך אלא…
נותר לך גם נותר לך חוץ מאלא…
ובאשר לברכה, תודה על הברכה. אבל יש גם ברכות אחרות.אנא, נסה לבדוק גם אותן.
אורציון
בסדר גמור, מסכים.
אם כך, בין השאר נותר לי לברך אותנו בברכת נפתלי, אבל הרבה יותר טוב.
שיר יפה.אפילו יותר מזה. הצער ניכר.
ולמען האמת מול הצער לעולם אין מה לומר.(שלא ישמע מתחסד או עלוב).
תודה, יאיר.
ובאשר לצער, האם אין אנחנו מכלים את זמננו בתיאור מה שלא נוכל לשנות בעצם?
אורציון,
ראשית גם לתרפיה יש ערך,כדי שנוכל לשרוד(למה אנחנו רוצים לשרוד?זה לא רלוונטי)
אבל מעבר לזה, אני חושב שתיאור הצער יש בו את אחת העוצמות החשובות לאדם שזו עוצמת הקבלה. קבלה של עצמך, של צערך.
ונוסף לזה יש בו את האמירה לעולם הזחוח ,שלמסתכל באופן שטוח על העולם נראה שזהו העולם,האמירה שהצער קיים.
אני מקבל כל מלה שכתבת.
אני מוסיף עניין אחד: הצער וקבלתו אכן חשובים, ובלבד שלצער לא תתוסף בשום פנים אשמה.
זהו צער ללא תחושת אשמה.
וודאי,
הקשר בין צער לאשמה זו איזה שטות מודרנית-שטוחה וודאי ללא קשר למציאות.
והרי למען האמת, איזה קשר יש בינהן?
כתיבת השיר עצמו, כמו כל יצירה יש לה ערך טראפוייטי. ולכן מה הטעם לשלוח את הכותב למחוזות טיפוליים?
לא ברור לי.
הצער אני משערת הוא סוג של צער על החמצה – אבל אני חושבת שבפועלו של אורציון לא היתה החמצה אלא הרבה עשייה. ועדיין נותר הצער. זה כוחו של השיר ועוצמתו ובכך יש בו משהו שנוגע בכל אחד ואחד. אתה כנראה לא החמצת כלום אף פעם ולכן אולי לא הבנת.
אז עכשיו באמת לא ברור לי אולי כדאי שאתה תהיה דווקא זה שתפנה לתראפיה.
יש גם אפשרות אחרת, ללמוד לפתח הרבה רגישות, אבל המון רגישות לשירה, לספרות לאחר – כך או כך, נראה לי שהדרך לפניך היא ארוכה ומאודדד רחוקה.
מאחלת לך הרבה הצלחה בכל דרך שבה תבחר להתפתח, וכדאי לך.
חוה
כמה זה פשוט וכמה זה נכון אבל עובדה, חצי מהעולם הזה מורעל בשטות המחברת צער לאשמה. ראה מרבית הזרמים בנצרות, וראה מערכות שלמות בפסיכולוגיה של המאה העשרים.
לכן מצאתי צורך להדגיש שיש צורך להניח לצער לנפשו ולא לחבר אליו את האשמה. הצער פניו קדימה – והאשמה פניה לאחור.
שיר מרשים. אם ה360 היה 365 הייתה יכולה להיות לכך פרשנות מועילה.
קצב השיר כובש וסוחף עד סופו. אל תהיה כל כך עצוב אתה יודע לכתוב שירה. המשך לכתוב ושמח בחדוות היצירה.
אולי אפילו ל360 מינוס הזה יכולה להיות פרשנות אשר מתחברת לנמלה הפצועה שלא אוספת ורק מגירה. מן מספר אשר מעיד על חסרון פעילותה הקבועה. אנא סלח לי על הטפלותי דווקא לטעות אך נראה לי שקרה לך מקרה שקרה במקרה והנה אומנות לשמה.
את יודעת, חגית, לאחר זמן, מזווית אחרת, יכול להיות שהטעות הזו במספר שהשתרבב, לא תפריע לי ואפילו, אולי, תהיה בעלת משמעות.
אבל כשאתה קרוב לזמן הכתיבה, וכל מלה שויפה שוב ושוב ונבדקה שוב ושוב, כל "תוספת" כזו ממש גורעת.
אורציון
את יודעת, חגית, לאחר זמן, מזווית אחרת, יכול להיות שהטעות הזו במספר שהשתרבב, לא תפריע לי ואפילו, אולי, תהיה בעלת משמעות.
אבל כשאתה קרוב לזמן הכתיבה, וכל מלה שויפה שוב ושוב ונבדקה שוב ושוב, כל "תוספת" כזו ממש גורעת.
אורציון
אורציון, השיר מצוין וחותך בבשר
והתגובה שלך ל-ללי שיר בפני עצמו.
שולמית,
התגובה שלך חשובה לי, הן כתגובה של חברה וותיקה והן כתגובה של מומחית לכאב.
אורציון, אני יודעת שרצית לומר לי משהו טוב אבל מי חוץ ממני יבין זאת…
"נקשרים לכאב אבל לא נקשרים למכות" . ואומר שוב הפעם כמומחית לכאב, השיר מצוין!
אורציון, לא יודע מיהו נפתלי, אבל המפנה שבסוף מעניק פרספקטיבה למה שבלעדיו (ולמרות הכאב העובר ונוגע) היה יוצא אולי "מתלונן מדי". יפה מאוד.
שלום אמיר,
בוודאי שהפואנטה האירונית מעמידה דברים במקומם בשיר – לתחושתי היא בו בזמן מרסנת את הכאב ומעמידה אותו ב"פרספקטיבה" וגם מחזקת אותו, כשהוא יוצא מתוך הפרספקטיבה הזו ועדיין נשאר כאב.
שיר נהדר, אהבתי.עצב עגול, שלם.בגלל זה המספר דווקא התאים לי: 360 מעלות זה עיגול שלם, לא?זה התאים גם ל:"אֲנִי רוֹאֶה עַצְמִי בְּכָל הַכִּוּוּנִים מַתְחִיל לְהִתְרוֹצֵץ"
לך תדע שזו טעות.
דרך אגב: אני בעצמי, גם נמלה…
תודה, לוסי.
לא רק שאת גם נמלה, אלא שכל הרב-שיח שכאן מתחיל ללבוש צורה של קן-נמלים – כולם מתרוצצים, כל אחד בכיוון שלו, אבל בסך הכול, בהתרוצצות יש חוקיות ויש סדר בכל העניין.
אורציון,
וואו!!!
איך המילים מצטברים לך כל כך מדוייק, כל כך נכון וכל כך מרגש וכל כך…
ואני אפילו לא הייתי הראשונה שהגבתי.
גם נפתלי וגם 360
בהקשר הזה כל כך הרבה מתעסקים באלו שאינם במספרים. מתאים במשמעות אישית ולאומית על כל אלו שלא הספיקו.
כמה חסרה הכתיבה שלך לכולנו.
חוה
לילה טוב, חווה.
אבל הכתיבה שלי לא חסרה – היא נמצאת.
ואת יודעת מה? לא כל-כך קשה למצוא אותה.
גם בספרים וגם מחוץ להם.
למשל אני אוהב שירים של אלתרמן, אז אני הולך ברחוב ומדקלם אותם לעצמי. אני מסתכל בגדר פה, בשמים בלילה שם – והם מדברים לי את השירים שלו, של אלתרמן.
זהו.
רק על עצמי לספר ידעתי –
שיר נוגע ללב וגם נפתלי שמגיע פתאום בסוף השיר משום מקום והופך את השיר לשיר עצוב ויפה מאד
תודה.
אבל נפתלי נמצא גם בכותרת וגם במוטו שבראשית השיר.
ומה כבר ההבדל בין נמלה פצועה לבין אילה שלוחה?
נכון אורציון אתה כמובן צודק, אבל עדיין הופעתו בסוף היא יותר שם פרטי מאשר ציטוט (בעיני)
והאין הבדל בין נמלה לאיילה ?
והגודל לא קובע ? 🙂
זה מה שעצוב כאן, שהגודל לא קובע.
חוץ מזה, חישבי עליו לא רק כעל נפתלי במלרע, זה נפתלי התנכי, אלא גם כעל נפתלי במלעיל, זה שיכול חבר גם של "יוסי, ילד שלי מוצלח" בשיר/פזמון של אלתרמן.
מלכתחילה קראתי במלעיל
ולכן הרגיש השיר את ליבי
קשה לי להגיב במשהו שאינו פיוטי לשיר הזה – דווקא. על כתיבה שישנה ועל כתיבה שחסרה.
ולכן, אני זוכרת שלמדת את אלתרמן – "כוכבים בחוץ" בקורס בבר-אילן. אני זוכרת את אהבתך לאלתרמן, ואני זוכרת שספרת שאלמלא נשביית באהבתך לספרות כמדומתני שהיה זה דווקא אלתרמן באותו הספר "כוכבים בחוץ", כשהיית צעיר, עוד נער – ייעודך היה להיות מדען עוסק במדעי הטבע. ואכן יש לחיים כוח ודרך לזמן עבורנו דברים ביניהם גם טובים אמן!!!
מילותיו של אלתרמן במספר שירים כמו "שיר משמר" או הבלדה "מיכל אייך" לא זוכרת את שם הבלדה הן מן היפות שנשמרו לנו מדורות.
אני לא מדקלמת את אלתרמן – אתה יודע שאני מחוברת למשוררת אחרת, אבל מה שאני זוכרת שלמדת הוא ש"כוכבים בחוץ" נכתב כשירה סימבוליסטית שהיתה מנותקת לגמרי מכל האירועים שהתרחשו אז בארץ. המלחמות, המאבקים, התקומה… ועוד אני זוכרת שבשל כך היא שבתה את לב הקוראים.
ועל זה נאמר "מכל מלמדי השכלתי"
וכמו שאמר גלילאו
"והארץ נוע תנוע"
השיר הזה היה חסר לי נפתלי 360וכתיבתו מובילה אותי אל "הכוכבים (ש)בחוץ".
חוה
בוקר טוב,
אני לא חושב שאני עוצר באלתרמן. אני מאוד אוהב אותו, אבל בכתיבה שלי הלכתי למקומות אחרים.
לא רוצה לקפוץ מהר מדי, אבל יש לי שירים שהם תשובה לנפתלי. מקווה בהמשך, לאחר עוד שיר או שנים בנוסח נפתלי, שאני מקווה לפרסם כאן, יגיע גם תורם.
אורציון היקר, מתוך קריאה נוספת (שניה ושלישית) בשירך היפה והמכמיר רוצה להעיר הערה (פשוט לא מתאפקת למען היושרה) הייתי מוותרת על שורות שיר דברניות ואמירתיות מדי שפוגמות בנימה הבכינית שלהן בשיר לדוגמא:הייתי דכאוני או הכל מחמיץ אצלי או הבאתי עצמי כקרבן( סליחה שאיני מדייקת בציטטות השיר אינו מולי כשאני מגיבה) שורות שיר אלו מיותרות משום שהמטפוריקה המצוינת והדחוסה של הנמלה המטפטפת טיפות מקולקלות מביעה את הרעיון מבלי לומר אותו מפורשות, גם ענין הקורבנות אינו מוסיף(חוץ מרחמים עצמיים) ואיזכור הדכאוניות הוא חזרה בכינית לטעמי על מה שכבר רמזת בתמונה השירית של הנמלה. הייתי חייבת להעיר אף שהשיר בעיני חזק ויפהפה. אני דוגלת בפואטיקת המעט שמכיל את המרובה, קטונתי
בוקר טוב, חנה.
מובן שכל אחד עם טעמו ועם חיישניו ועם תחושותיו.
אבל דווקא בעניין זה, אליו את מתייחסת, קיימת בשיר הפואנטה החוזרת אל נפתלי ומציגה את דברי ה"נמלה" (כן, גם אותם דברים אליהם את מתייחסת) באותו אור אירוני האומר שדבריה הם גם קצת רחמים עצמיים וגם קצת התבכיינות הנובעת מהם.
אבל זה, די עם ההסברים. השיר צריך לענות ולא אני בשמו – מה שעשיתי עד כאן.
נכון איש איש וטעמו ובאמת קטונתי. השיר באמת מדבר יפה את עצמו. תודה על ההתיחסות
אהבתי את הדכאוני במילות השיר – יש בכך מן ההעזה והישירות, הכנות – ולא ראיתי בכך כל בכיינות, ולא רחמים עצמיים, אלא סוג של וידוי ואפילו סוג של פריצה מן המטאפורה השירית אל הריאליזם הבוטה שאומר: ככה אני מרגיש וזהו.
היו שנתפסו במילים כאלו ואחרות לשלוח את הכותב לטיפול, אגב יש היום תרופות מצויינות לדיכוי של דיכאון – מספיקה פגישה אחת אצל פסיכיאטר ואחר בדיקה אם זה עובד. כאמור, הפסיכולוגיה די מצתה את עצמה והיא נמצאת ועומדת היום דווקא לרשותה של הספרות. אלא מאי – האם חזרנו לשאלה סרת הטעם מה היתה כוונת המשורר? או האם השירים צריכים להיות כתובים בחרוזים, ואולי במשקלים אגב מטאפוריקה.
בהפשטה החשיבה בנויה על מטונימיה ועל מטאפורה – השיר יכול להיות עשוי משניהם – והנמלה משל הרי היתה דווקא לאמירה של "הדובר עצמו" שאולי חוויתי דכאונות, תחושות רעות, הרבה צער – ומי לא? אולי המגיבים למיניהם חיים בתחושות של שמחה וגיל ורננה כל חייהם? ככה הרגשתי, הנה באתי, וגם אמרתי.
לדעתי – זוהי אחת הפריצות המרגשות – אולי אלו שגורמות לנו להיזדהות עם השיר – פשוט להגיד במונחים הכי עכשוויים, הכי מדוברים ביום-יום. ומי שנטפל דווקא לאמירות הללו אולי הוא מחמיץ כאן משהו חדשני למדי!!!
יפות בעיני הקריאות השונות בשיר מחכימים מהן, אם הן כמובן מובעות מתוך כוונות טובות ונכונות להבין יותר. זה כוחה ויופיה של האומנות – פסיפס הקריאות שהיא מזמנת ,וכולן גרות תחת אותה קורת גג
לחנה
אהבתי את מה שכתבת.
ע. הלל כתב את "יוסי, ילד שלי מוצלח"
זה נכון, אבל יאמר הנחבא הלא מוכר לי מבין קרעי העננים גם משהו על השיר המונח לפניו במקום להתעסק בהערה 31 של אורציון. השיר באמת חזק ומרגש. יש כאן מישהו שהבטיחו לו שיהיה משהו ויצא כמעט כלום. זה התמסמס. ואם חשבנו שהדובר או המשורר בשיר הוא האכזבה המהלכת, לא ולא!! יש למטה מזה – נפתלי. הסוף מוסיף כאן המון – עצב. אני מאוד אוהב את הדימוי האפי הגדול הזה של הדבר הקטן הזה הקרוי נמלה (פצועה). משוררים השוו עצמם לנמלים, רחל, למשל. אנחנו הרי קטנים והעולם גדול; אבל אתה, אורציון, בשיר הזה עשית זאת בדרכך המקורית. יישר כוח. רני.
ובכן, אורציון, הנה לך.
כמה עוד אפשר לגעת.
אני
תודה, אני, אבל לא הבנתי כל-כך את המסר. אם תוכל/י להרחיב – אודה.
אצל נפתלי – זה הרבה יותר איום. נכון.
ובכל אופן, לצער הזה יש גם את הצד השני, אולי זה סוג של נחמה. ציפו ממני בחורף ואמרו לי באביב ובקיץ היה חם שאי – אפשר היה לסבול, אבל מי שחווה צער מן הסתם שהיו לו גם רגעים ספורים של התעלות הרוח, של רחיפה של תחושות שהנה מהו מן החסד, רגע של אושר ואפילו ספורים כאלו היו לנו בחיים.
שהרי אחרת איך היינו יודעים לזהות את הצער.
האם התנהגנו לפי מה שציפו מאיתנו, או לפי מה שאנחנו רצינו ויכלנו. ומה עם אותו הרגע בו הגיחו ילדינו לעולם, מה הרגשנו אז, ומה הרגשנו על מה שהשגנו. ומה אנחנו מרגישים על מי שאנחנו? רק צער? אם לא היו גם דברים אחרים, איך ידענו לזהות את הצער?
ואולי קבלנו את הטוב כמובן מאליו,
ואולי הוא אינו שווה התייחסות?
סתם תהיתי.
אני
ובכן, "אני", התשובה לדבריך פשוטה:
הטוב ראוי גם ראוי שישירו אותו ועליו. ומה טוב מלשיר את הטוב ועליו? אבל השיר קטן והצער מתאים יותר למידות שלו (של השיר) וגם למידות שלנו. הטוב גדול וקשה להתייחס אליו מבלי להיות מגוחך. דבר אחד אני אנסה, אנסה לפרסם כאן בעוד זמן שיר אחד שניסיתי לכתוב על הטוב.
אגב, אין שיר שיוכל להציג מורכבות – אלא הבט אחד או שנים. לדרוש משיר "שיעשה הכול". מטיבו שיר מתאר קטע ולא מכלול.
השירה הרי מקורה מן הסבל, וכך גם היצירה, מן החסר, ממה שאיננו על כל העוול, על כל הטיוח, על כל הכאב, על עצם הסיוט.
התחלתי לראות את הסרט "על העיוורון", לא, לא קראתי את הספר, ובאמצע נבהלתי, כל העולם לוקה בהדרגה בעיוורון הלבן הזה, ומי שעדיין אחוז בפחד מן העיוורון, וגם בשואה – הרי ראינו לאיזו דרגת בהמיות יכול האדם להגיע ומה הוא מסוגל לעשות לזולתו, ומכאן הרי צמח סרטר והספר שלו "הבחילה" המחתרת הצרפתית בשנת 1942, וכו'.. הדוגמאות הן רבות. כן, שהרי ליצירה יש אחת אמירה להגיד על החוסר, על הכמיהה ולו רק לאנושיות, אולי על הגעגוע הזה היצירה כן יכולה לכתוב.
כל אלו ידועים לי על הימים שעוברים סרק, כמו דליה רביקוביץ שהיתה עומדת ימים שלמים בחלון. כי אנחנו הרי החולים, הנויירוטים, הפגומים, כי כך נבראנו לנו ועל אנחנו כותבים.
לכתוב על הטוב? שהרי מספיק מורכב גם לכתוב וגם לחדש על המוגבלות שלנו, על העייפות שלנו ועל התהיות שלנו מעצמנו, מן הקרובים אלינו והכל הרי מתרחב במעגלים.
תכתוב על מה שתכתוב, שהרי העיקר הוא לכתוב – כי הוא שמעיד על זה שהיינו כאן פעם.
אני
שיר טוב מתאר קטע המכיל את המכלול.
זה נשמע טוב כסיסמה.
במציאות – השירה, ולו המופלאה ביותר שיש, לא חורגת מן הקטע המביע קטע.
ועוד משהו,
אתה כותב שהתשובה שלך תהיה פשוטה, או במקרים אחרים פשטנית אפילו.
ועוד קטע מן המכלול, והחיים קטעים קטעים, רצף, מכלול?
מאומה כאן אינו פשוט לא הצער, לא הכאב, ולא מעט מן הטוב ועוד, ועוד, ועוד, שהרי הדברים מורכבים ויחסיים,
כי "המקום שממנו אני רואה אותך, לעולם אינו המקום ממנו אתה רואה אותי" אלו הם סוגים של הגדרות, שמנסות להמשיג ולמנח את מה שאינו זקוק לזה.
אורציון… אני עד עכשיו לא הבנתי מה זה נאו-רומנטיקה, או פוסט – מודר… או פוסט סטורוקטוריליזם.
אבל מה, העיקר שציפי לבני, כאשר הבוחר אמר את דברו הלכה לשבת באופוזיציה וכל כך הרבה אנשים אמצו את המילה ישרה.
המילים צריכות שתהיה להן איזו משמעות בתת- מודע הקולקטיבי שלנו לא? עם המייחדות שלהן לך, לי, לאחר.
אז מה כאן פשוט?
לרני, אמרו כבר הרבה על השיר ואין לי מה להוסיף. זאת הסיבה שבחרתי להיות נחבא: כדי לא לכתוב אם אין לי מה להגיד.
אשריך! המציץ מבעד לעבים. יפה השתיקה לחכמים. רני.
ובכל אופן רצרצת דבריך
תודה "הנחבא" על התיקון.
ומכל מלמדי השכלתי.
תודה "הנחבא" על התיקון.
ומכל מלמדי השכלתי.