אורציון ברתנא סופר, משורר, מבקר ופרופסור לספרות
שִׁיר קָטָן לְפֶסַח
הִיא הָיְתָה בָּאַגָּדָה
הָאוֹר קָרָא לָהּ
הִיא יָצְאָה
הָאוֹר הָלַךְ
הִיא לֹא יָכְלָה לַחְזֹר
הִיא נִשְׁאֲרָה עִם הַמָּרוֹר
מַמָּשׁ כְּבִסְעוּדַת הֶחָג
עוֹמֵד שֻׁלְחָן נָקִי, נָקִי,
כֵּלִים חִנָּנִיִּים רֵיקִים
בִּמְלוֹא הַזֹּהַר שֶׁל לָבָן שָׁחֹר
הֵנָּה כִּי כֵּן
אָכְלָה הַכֹּל
גַּם אֶת הַמָּרוֹר
פֶּסַח חַג הַדְּרוֹר.
אורציון ברתנא
-
אורציון ברתנא
אורציון ברתנא (תל-אביב, 1949) הוא משורר, פרוזאיקון, מסאי וחוקר ספרות. מאז 1971 לימד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, בחוג לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, בחוג לאמנויות ולימודים הומניים בטכניון בחיפה, בחוג לספרות במכללת לוינסקי. פרופ' ברתנא היה ראש המחלקה למורשת ישראל במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. כיום הוא דיקן הסטודנטים במרכז האוניברסיטאי, פרופסור במחלקה, וכן הוא פרופסור בחוג לספרות במכללת הקיבוצים. במקביל שימש אורציון ברתנא עורך 'מאזנים', כתב-העת לספרות של אגודת הסופרים העברים, ערך כתבי-עת פרטיים, ביניהם 'ראש' ו'קיץחורף'. כיום הוא עורך את 'מורשת ישראל', כתב-עת מחקרי ליודאיקה, המופיע מטעם המרכז האוניברסיטאי אריאל. לאחרונה הופיע הערך הרביעי של כתב-עת זה. בין השנים 1995 ו-2000 היה יושב ראש אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל , ובשנים 2001-2002 נשיא הסניף הישראלי של פא"ן. כמו כן, מילא תפקידים ציבוריים רבים. אורציון ברתנא פרסם עשרה קבצי שירה, שני קבצים של סיפורים קצרים, שתי נובלות, ארבעה ספרי ביקורת וחמישה ספרי מחקר. ספר שיריו האחרון עד כה הוא 'תיבת-נוח. אולי', הפלגה של חבורת חיות, אותה צייר דני קרמן. לאחרונה הופיע 'מראש התורן', רומן לא גמור מן העיזבון של משה שמיר, אותו ערך פרופ' ברתנא, ולו כתב אחרית דבר מקיפה. ספריו שהופיעו עד כה: לכל אילן שמיים (שירה), קרני, 1967 ; מסעות רדופים (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1975 ; מנדלי מוכר ספרים – עיון ביקורתי במכלול יצירתו, דקל, 1979 ; איים ומחוזות (שירה), ספריית פועלים, 1980 ; עדות קריאה, פפירוס, 1982 ; תלושים וחלוצים, דביר, 1984 ; לבוא חשבון (מסה וביקורת), אל"ף, 1985 ; שריפות (סיפורת), ספריית פועלים, 1985 ; מקום נפלא (שירה), ספריית פועלים, 1987 ; זהירות, ספרות ארץ-ישראלית, פפירוס, 1989 ; הפנטסיה בסיפורת דור המדינה, פפירוס, 1989 ; חצרות, (סיפורת)הקיבוץ המאוחד, 1991 ; שמונים, אגודת הסופרים העברים, 1993 ; טיול מאחורי הבית (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1993 ; השעות הטובות הן שעות הלילה (סיפורת), מעריב, 1994 ; ציפור ביד (מבחר שירים), ביתן, 1996 ; אבי, פגישת ביניים – שירתו של ב. מרדכי ותקופתו, תמוז, 1998 ; סוף מאה וסף מאה, עקד, 2001 ; אהבה לצמחי מרפסת (שירה), הקיבוץ המאוחד, 2001 ; אדום וסיפורים אחרים (סיפורת), הקיבוץ המאוחד, 2003 ; 'תיבת נוח. אולי' (שירה), תמוז, 2006. לאחרונה השלים מחקר, ספרות ופילוסופיה - נקודות מפגש, וכן רומן חדש, המקום שבו הכול מתחיל. אלה יראו אור בקרוב. יצירתו ועבודתו הספרותית זכו במספר פרסים, ביניהם: פרס ברנר, פרס ראש הממשלה, פרס חולון, מענק קרן וולף, פרס ברנשטיין. ספרים שלו תורגמו למספר שפות. יצירותיו ומחקריו תורגמו ופורסמו בכשלושים שפות, ביניהן: אנגלית, סינית, רוסית, ספרדית, צרפתית, ערבית, איטלקית, פולנית, ג'ורג'ית, שבדית, רומנית. לאחרונה הופיעה בטביליסי הנובלה שלו 'אור גנוז'. הנובלה "אור גנוז" הופיעה פעמים, בקובץ 'שריפות' (1985) ובקובץ 'השעות הטובות הן שעות הלילה' (1994). זו נובלה של ריאליזם פנטסטי, תחום עליו כתב פרופ' ברתנא הרבה גם כחוקר ספרותי, בין השאר בספרו, 'הפנטסיה בסיפורת דור המדינה' (1989). במרכז העלילה - ביקור של סופר בן ארבעים בבית חברתו במושב, ההופך להיות נקודת-מפנה בהבנת זהותו ובחייו. הוא מתוודע אל סבה של חברתו, שרונה, ממייסדי המושב, לומד על התנועה הציונית ועל הכוחות שהביאו יהודים בחזרה לארצם במחצית הראשונה של המאה העשרים, כדי להקים מחדש מדינה יהודית עצמאית. במקביל הוא רואה את הכוחות הנסתרים שבמציאות, המופיעים לעיניו כחוטי זוהר מחוברים לאלה שמצליחים לראות אותם, ומחברים אותם לכוח אחד. במקביל, מתגלה בנו שלא-מנישואין של אותו זקן, סבה של שרונה, כמי שחי בצפת ומתחבר אל כוחות קבליים בגליל. לקראת סיום הנובלה חוברים יחד כל אלה ליצור מהפך מיסטי, הן בגורלם האישי והן בגורל היהודי והאנושי הצפוי. הם נעשים ישות גדולה אחת, ההולכת וקרבה לגאולה. ברתנא, אורציון משורר, סופר, חוקר ספרות, מבקר. נולד ב-1949 בתל אביב, ומתגורר בה. בעל תואר דוקטור מטעם אוניברסיטת בר-אילן. לימד ספרות באוניברסיטת ת"א, אוניברסיטת הנגב, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה, הטכניון, מכללת לוינסקי. פרופסור לספרות במכללת יהודה ושמרון ובמכללת הקיבוצים. חבר באגודת הסופרים משנת 1975, ושימש בה בתפקידים שונים, ביניהם: עורך "מאזנים" ויו"ר האגודה. שימש נשיר פא"ן ישראל, ערך את "ראש" (עם רוני סומק), את "ב. הסופר" (עם יואב חייק, דורית זילברמן ומירון איזקסון), את "קיץ וחורף". עורך "מורשת ישראל", כתב עת מחקרי ליהדות ולציונות של מכללת אריאל. ספרי שירה, סיפורת ומחקר שלו פורסמו בשפות שונות, ביניהן רוסית, שבדית, ואנגלית. פרסומים: לכל אילן שמיים (שירה), קרני, 1967 מסעות רדופים (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1975 מנדלי מוכר ספרים – עיון ביקורתי במכלול יצירתו, דקל, 1979 איים ומחוזות (שירה), ספריית פועלים, 1980 עדות קריאה, פפירוס, 1982 תלושים וחלוצים, דביר, 1984 לבוא חשבון (מסה וביקורת), אל"ף, 1985 שריפות (סיפורת), ספריית פועלים, 1985 מקום נפלא (שירה), ספריית פועלים, 1987 זהירות, ספרות ארץ-ישראלית, פפירוס, 1989 הפנטסיה בסיפורת דור המדינה, פפירוס, 1989 חצרות, (סיפורת)הקיבוץ המאוחד, 1991 שמונים, אגודת הסופרים העברים, 1993 טיול מאחורי הבית (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1993 השעות הטובות הן שעות הלילה (סיפורת), מעריב, 1994 ציפור ביד (מבחר שירים), ביתן, 1996 אבי, פגישת ביניים – שירתו של ב. מרדכי ותקופתו, תמוז, 1998 סוף מאה וסף מאה, עקד, 2001 אהבה לצמחי מרפסת (שירה), הקיבוץ המאוחד, 2001 אדום וסיפורים אחרים (סיפורת), הקיבוץ המאוחד, 2003 עריכה: ילקוט שירים, מאת ב. מרדכי, יחדיו, 1983 תרגום: שירים נבחרים, מאת גלקטיון טבירזה (מגרוזינית עם ראובן אנוך), אריאל- אוניברסל, 2004 פרסים: פרס קוגל פרס ברנשטיין (שלוש פעמים) פרס טלפיר פרס קרן וולף פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול פרס וולנדרוד פרס ברנר Ortsion Bartana PRECIS, October 2007 Ortsion Bartana was born in Tel Aviv, in 12.5.1949. His childhood was described poetically in poems, dedicated to him by his father, the poet B. Mordechay. At the age of fourteen his first poem was published in the magazine, ‘Hapoel Hatsair’, and at the age of seventeen, when in the last class of high school, his first poetry book was published. He studied Hebrew literature and general Philosophy for the B.A. and for the M.A. degrees at Tel Aviv University, summa cun laude. He took his Ph.D. at Bar-Ilan University, in 1980. From 1971 he has been teaching mostly Hebrew literature in several academic institutions, including Tel Aviv University, Bar-Ilan University, Ben-Gurion University and the Technion in Haifa. Several Ph.D. theses have been written under his guidance. Until October 2006, Professor Bartana had been the head of the department for Israel’s Heritage in Ariel, The University Center of Sameria. Now he is the Dean of Students in this institution. He teaches also in the Academic College of Kibuzim in Tel-Aviv. He has been editor of several literary magazines, includes ‘Moznaim’, the monthly publication of the Hebrew writers’ Association, and ‘B.Hasofer’. Between the years 1995-2001 he has been the chairman of the Hebrew Writers’ Association, and president of the P.E.N club, Israel. Ortsion Bartana has published nine collections of poetry, four collections of short stories, two novels, four books of criticism, and five books of literary research. His poetry book, ‘Bird In Hand’, being published in Israel in 1997, is a collection of new and old poems from the last thirty years. 'My Father, an interval', a monograph dedicated to his father and his poetry, was published in 1998. His Poetry book, ‘Love for Balconies Plants’, published in 2001. His last Poetry book, so far, 'Noah's Ark. Maybe', with paintings illustrated by Dani Kerman, published in 2006. His last research book, so far, is ‘End of Century & Beginning of Century’, literary research (2002) now being translated into several languages. New Collection of short stories, ‘Red and Other Stories’, published now (2003) in Hebrew in Tel Aviv, and published in Russian (September 2006). His last published English research is “The Brenner School and the Agnon School in Hebrew Literature of the Twentieth Century”. HEBREW STUDIES, Volume XLV, L.A. 2004. In the course of the years he has won many literary awards, including the Prime Minister’s Award, Bernstein Award, Wolff scholarship and Brener Award. His poems, stories and articles, have been translated into several languages, and published in many literary magazines and in many Anthologies in Europe and in the States. ‘A Stroll Behind The House’, a collection of poems, was published in Sweden in 1994. Under the title ‘Bird in Hand' was published in 1999 a collection of his poems in Russian. ‘Hidden Light’, a novel, was published in Sweden in 2001. 'Red and other stories' translated into Russian, was published in Moscow in September 2006. Ortsion Bartana: 23 Yad Hamahavir St. Tel Aviv, 69510, Israel. Tel/Fax +972-3-6498660 Tel +972-54-7776403 email obartana@netvision.net.il
שיר נפלא
כשכתבתי אותו חשבתי גם על אלה שאין להן מה לאכול בפסח, וגם על אלה שיש להן מה לאכול אבל אין להן טעם לאכול.
אורציון, קראתי ונשארתי עם המרור והדרור והמרחק מן האור, ממש כמוה.
ובכל זאת, האור שב וקורא – אז לא נצא לקראתו? הדרור הוא התווך, המרור ממילא כאן, לפחות האור נותר, גם אם לא תמיד, גם אם לא ממש כאן.
פסח מאיר ושמח, חן
האור הוא עצם כתיבת השיר. אפשר גם לאמר זאת כך:
נאמר כאן שאין לה מה לאכול ואין לה טעם לאכול, אבל הפה שאמר זאת נפתח כדי לשיר את השיר. ועצם כתיבת השיר היא אור.
שיר יפה מאוד עם אירוניה דקה. הלך האור נשאר רק המרור דווקא בחג הדרור- כמה אירוני. המציאות שונה מהאגדות.
יפה המשחק המתנהל בין האור השְחור המרור והדרור. האור מפתה את הדמות לצאת מתוך האגדה ואז הוא מסתלק והיא נשארת עם שולחן נקי, נקי וכלים מבהיקים וריקים וזוהר לבן ושחור ודרור שמתברר שהוא אכילת מרור
מתפללים לא פעם להיות במצב מסוים (למשל, חירות) ואז כשהוא מגיע מסתבר כי אין כוח אליו. מסתבר שהוא לא טוב יותר ממה שהיה. מסתבר כי הרבה חיים בסיסמאות, וכשהן באות להתממש – איום ונורא. מסתבר כי חירות היא לפעמים הצורך שלך לבחור כשאתה רוצה, בעצם שיבחרו בך, רוצה להיבחר, וכן הלאה וכן הלאה.
בקיצור, אם להתפלסף קצת, מסתבר כי, בלשונו של פרידריך ניטשה (ב'לגניאלוגיה של המוסר', או, לפחות, גם שם): "האדם הוא חיה שמהותה עדיין לא הוגדרה".
אורציון, זה מאוד מדבר אלי מה שכתבת…הצורך לבחור כשאנחנו למעשה רוצים גם להיבחר…
שיר "טריקי". האור נמצא באגדות. היא היתה האגדה. יצאה משם ונותרה בנאלית, בלי אור. אולי האור מטעה בכוונה, קרא לה לצאת מהאגדה והלך לאחרת. כשהאמינה לו ויצאה- באמת הלך והיא נשארה במרור החשוך.
הכל מתוך הדרור- חופש הבחירה…
תמי, לא כתבתי כאן – לפחות לא במפורש – על שום אחרת. ה"הוא" הזה שקרא לה יכול להיות האור עצמו. והוא יכול לקרוא לה ולאכזב אותה גם מבלי ללכת לשום אחרת…
במלים של השיר עצמו: הבעיה שאני מרגיש היא לא שהיא נשארת עם הלבן או עם השחור, אלא שהיא נשארת רק עם הלבן או / ו השחור. אין לה שום גוון של אפור ללכת אליו או ללכת איתו.
אורציון יקר,
ההסבר שלך, כשזה האור המאכזב, האם אפשר להאניש אותו?
אני מסכימה איתך שהאפור הוא ברירת מחדל לעיתים אף סימפטית, שהיא לא בחרה בה והחיים מתנהלים ברווח בין השחור ללבן..
לא נורא. לפעמים אפשר להסתדר עם מה שיש. לפחות, בינתיים, מתוך תקווה לשינוי חיובי, לשיפור, אפילו לאיזו קפיצה נפלאה לטוב.
יפה הגדרת אי ההגדרה של האדם.
אני הייתי מגדירו כחיה לא מרוצה.
כל השגיו וכשלונותיו של האדם מקורם באי מרוצות מולדת ונצחית מהמצב הקיים
אהוד, הרבה מאוד יוצרים לאורך כל התרבויות עסקו בנושא זה בדיוק.
אגב, ניטשה עצמו, עקב כך, כינה את ההומו סאפיאנס במספר כינויים, בנוסף ל"חיה שמהותה עדיין לא הוגדרה": "הבטחה לעתיד", "גשר", "מצב ביניים". ויש, כנראה, עוד שכרגע לא עולים בזכרוני. אבל הכיוון ברור.
ועוד "אגב" אחד – כל החשיבה הזו בעת החדשה יכולה לזכות בכותרת אחת: "רומנטיקה".
היא נשארה עם המרור.
אני חושבת שזה מדבר להרבה נשים,
זה מדבר אליי מאד.
היא חיה באגדה, הוא קרא לה, היא נשבתה, ואז הוא עזב ..
והיא נשארת עם הכלים, ועם הדרור המוזר לאכול מרור.
הייתי אומרת לה: יש גם חרוסת מתוקה.
הלוואי ותוכלי להינות ממנה.
אני קוראת בשיר על אחת שהאור עזב אותה, בגלל זה לא יכלה לחזור.ובחושך גם לבן הוא שחור. בחושך ישבה ואכלה מרורים.השאלה היא מה זה אותו אור? למה איכזב האור, למה הלך?
שיר יפה, אהבתי את בדידותה.
לא יודעת למה, ראיתי את אמך בעיני רוחי.
אני לא הרגשתי כך בכלל. אימא שלי לחמה. לחמה בכול. לחמה באומץ רב. לחמה בעיקשות. לחמה באצילות. לא ישבה בשקט תחתיה.
חיכיתי, ומשום מה יצאתי מאוכזבת. משחק המילים של אור/זהב (שברירים) לבן ושחור הוא מעניין אבל באמת טריקי. הפרסומת שהציפה את הטלוויזיה על הילדים שקוראים באגדה ומחכים לאוכל ואין מה לאכול, תדיר נקוו דמעות בעיני, איני יודעת אם השיר הצליח לתפוס את זה. יצירה שממירה אוכל – גם עם זה קשה לי. בעניין החירות. בעיני היא דבר נפלא. היא אותו הדבר שאולי חלמתי עליו כל חיי והשגתי אותו כעת. אני אוהבת אותה את החירות, גם אם היא מלווה בלבד. החירות להיות בד' אמותי ולא לתת דין וחשבון ולא לטפל באף אחד. החירות מן ההורים, החירות להיות בוגרת, סוג של בגרות שמלווה בידע שאנחנו איננו מדינה דמוקרטית, שיש פער אדיר בין אלו שאנו בוחרים, בין אותם הפקידים הקטנים לבין האזרח – כאן באמת יש שבר נוראי. אם על חירות לאומית אנחנו מדברים, הרי להד"ם אבל החירות האישית שלא להיות חייבת, שלא להרגיש אשמה על מאומה או מחוייבות לאיש בעיני זה דבר נפלא.
החירות עברית/ציונית/יהודית/ישראלית היא יוק והיא מתרחקת.
אז למה התכוונת אורציון. אני באמת לא מבינה. אולי אני חשה איזשהו פספוס? ועדיין סליחה על הביקורת.
חוה
חוה,
הביקורת לגיטימית לגמרי. אין מה לבקש סליחה עליה, ואין צורך לסלוח. אני מבין מה שאת כותבת, ואני מבין מה שאת מרגישה. הלא כל שיר מדבר אחרת לכל קורא. וגם עבור הכותב עצמו, לו שיר היה מביע את מלוא הכול, לא היה צורך לכתוב שירים נוספים.
זהו. יהיו שירים נוספים שידברו אחרת. וזה טוב.
אני לא יודעת אם אפשר להבין. לחירות הזאת מלווה ריקנות, אבל מלווה גם הקלה. זה כל כך נפלא להרגיש אחרת דווקא בגלל שלמדתי, והתעמקתי בלימודי מגדר, שלא חייבים בן -זוג, ולא חייבים מישהו כי זוהי הנורמה, ואפשר לקום בבוקר ולעשות מה שבראש שלך. משפחה היא דבר נהדר למי שהתברך בה, אבל מי שלא יכול להשלים עם זה ולהיות לעצמו עולם ומלואו, זה מלווה, אגב בלא להיות חייבים לשמוע ביקורת, ולא חייבים להתנצל על מי שאני, ולקבל את הגיל שלי ולדעת שעשיתי משהו עם עצמי. נכון לא הספקתי עדיין, ואולי לא מיציתי לגמרי אבל עשיתי ככל יכולתי והבחירות היו שלי.
אבל לא על זה רציתי לכתוב. אנחנו נמצאים בעידן הדלי, זהו עידן של התפתחות טכנולוגית מואצת, תמיד היתה, אבל כעת, עוד לא קנית את הפלפון המשוכלל ויוצא חדש. זה היה קיים בעצם בכל הדורות, אבל כעת זה מואץ וצריך לקנות שליטה ומיומנויות בכל מיני מכשירים חדשים וזה מעמיס על המוח. אז על מה אני שמחה, נראה לי שההתפתחות מובילה גם להתרקנות של ערכים – גם זה היה בהיסטוריה, אבל יש לי טווח ראייה היסטורית של הגיל שלי ואני שמחה שלא אצטרך לחיות לנצח, או אפילו דקה אחת מיותרת.
רציתי להמליץ על הסרט Knowing עם ניקולס קייג'. הסרט גרוע אבל הוא מעלה שאלות קיומיות מכמה זויות. בסיומו הוא מגשים את מה המיתוסים של כל הזמנים, העולם ימחה וישארו זכר ונקיבה ליצור עולם חדש. אני מזהירה הסרט אינו טוב, אבל השאלות הקיומיות שהוא מעלה אגב, ניטשה מעניינות, דרוויניזם, שרירותיות, סיבת הסיבות – טוב לא אהרוס למי שרוצה לראות.
אני מקווה שהייתי מובנת ומה שהיה הוא שיהיה.
חוה