אורציון ברתנא
אורציון ברתנא (תל-אביב, 1949) הוא משורר, פרוזאיקון, מסאי וחוקר ספרות. מאז 1971 לימד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, בחוג לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, בחוג לאמנויות ולימודים הומניים בטכניון בחיפה, בחוג לספרות במכללת לוינסקי.
פרופ' ברתנא היה ראש המחלקה למורשת ישראל במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. כיום הוא דיקן הסטודנטים במרכז האוניברסיטאי, פרופסור במחלקה, וכן הוא פרופסור בחוג לספרות במכללת הקיבוצים.
במקביל שימש אורציון ברתנא עורך 'מאזנים', כתב-העת לספרות של אגודת הסופרים העברים, ערך כתבי-עת פרטיים, ביניהם 'ראש' ו'קיץחורף'. כיום הוא עורך את 'מורשת ישראל', כתב-עת מחקרי ליודאיקה, המופיע מטעם המרכז האוניברסיטאי אריאל. לאחרונה הופיע הערך הרביעי של כתב-עת זה.
בין השנים 1995 ו-2000 היה יושב ראש אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל , ובשנים 2001-2002 נשיא הסניף הישראלי של פא"ן. כמו כן, מילא תפקידים ציבוריים רבים.
אורציון ברתנא פרסם עשרה קבצי שירה, שני קבצים של סיפורים קצרים, שתי נובלות, ארבעה ספרי ביקורת וחמישה ספרי מחקר. ספר שיריו האחרון עד כה הוא 'תיבת-נוח. אולי', הפלגה של חבורת חיות, אותה צייר דני קרמן. לאחרונה הופיע 'מראש התורן', רומן לא גמור מן העיזבון של משה שמיר, אותו ערך פרופ' ברתנא, ולו כתב אחרית דבר מקיפה.
ספריו שהופיעו עד כה:
לכל אילן שמיים (שירה), קרני, 1967 ;
מסעות רדופים (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1975 ;
מנדלי מוכר ספרים – עיון ביקורתי במכלול יצירתו, דקל, 1979 ;
איים ומחוזות (שירה), ספריית פועלים, 1980 ;
עדות קריאה, פפירוס, 1982 ;
תלושים וחלוצים, דביר, 1984 ;
לבוא חשבון (מסה וביקורת), אל"ף, 1985 ;
שריפות (סיפורת), ספריית פועלים, 1985 ;
מקום נפלא (שירה), ספריית פועלים, 1987 ;
זהירות, ספרות ארץ-ישראלית, פפירוס, 1989 ;
הפנטסיה בסיפורת דור המדינה, פפירוס, 1989 ;
חצרות, (סיפורת)הקיבוץ המאוחד, 1991 ;
שמונים, אגודת הסופרים העברים, 1993 ;
טיול מאחורי הבית (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1993 ;
השעות הטובות הן שעות הלילה (סיפורת), מעריב, 1994 ;
ציפור ביד (מבחר שירים), ביתן, 1996 ;
אבי, פגישת ביניים – שירתו של ב. מרדכי ותקופתו, תמוז, 1998 ;
סוף מאה וסף מאה, עקד, 2001 ;
אהבה לצמחי מרפסת (שירה), הקיבוץ המאוחד, 2001 ;
אדום וסיפורים אחרים (סיפורת), הקיבוץ המאוחד, 2003 ;
'תיבת נוח. אולי' (שירה), תמוז, 2006.
לאחרונה השלים מחקר,
ספרות ופילוסופיה - נקודות מפגש, וכן רומן חדש,
המקום שבו הכול מתחיל. אלה יראו אור בקרוב.
יצירתו ועבודתו הספרותית זכו במספר פרסים, ביניהם: פרס ברנר, פרס ראש הממשלה, פרס חולון, מענק קרן וולף, פרס ברנשטיין.
ספרים שלו תורגמו למספר שפות. יצירותיו ומחקריו תורגמו ופורסמו בכשלושים שפות, ביניהן: אנגלית, סינית, רוסית, ספרדית, צרפתית, ערבית, איטלקית, פולנית, ג'ורג'ית, שבדית, רומנית. לאחרונה הופיעה בטביליסי הנובלה שלו 'אור גנוז'.
הנובלה "אור גנוז" הופיעה פעמים, בקובץ 'שריפות' (1985) ובקובץ 'השעות הטובות הן שעות הלילה' (1994). זו נובלה של ריאליזם פנטסטי, תחום עליו כתב פרופ' ברתנא הרבה גם כחוקר ספרותי, בין השאר בספרו, 'הפנטסיה בסיפורת דור המדינה' (1989). במרכז העלילה - ביקור של סופר בן ארבעים בבית חברתו במושב, ההופך להיות נקודת-מפנה בהבנת זהותו ובחייו. הוא מתוודע אל סבה של חברתו, שרונה, ממייסדי המושב, לומד על התנועה הציונית ועל הכוחות שהביאו יהודים בחזרה לארצם במחצית הראשונה של המאה העשרים, כדי להקים מחדש מדינה יהודית עצמאית. במקביל הוא רואה את הכוחות הנסתרים שבמציאות, המופיעים לעיניו כחוטי זוהר מחוברים לאלה שמצליחים לראות אותם, ומחברים אותם לכוח אחד. במקביל, מתגלה בנו שלא-מנישואין של אותו זקן, סבה של שרונה, כמי שחי בצפת ומתחבר אל כוחות קבליים בגליל. לקראת סיום הנובלה חוברים יחד כל אלה ליצור מהפך מיסטי, הן בגורלם האישי והן בגורל היהודי והאנושי הצפוי. הם נעשים ישות גדולה אחת, ההולכת וקרבה לגאולה.
ברתנא, אורציון
משורר, סופר, חוקר ספרות, מבקר.
נולד ב-1949 בתל אביב, ומתגורר בה. בעל תואר דוקטור מטעם אוניברסיטת בר-אילן. לימד ספרות באוניברסיטת ת"א, אוניברסיטת הנגב, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה, הטכניון, מכללת לוינסקי. פרופסור לספרות במכללת יהודה ושמרון ובמכללת הקיבוצים. חבר באגודת הסופרים משנת 1975, ושימש בה בתפקידים שונים, ביניהם: עורך "מאזנים" ויו"ר האגודה. שימש נשיר פא"ן ישראל, ערך את "ראש" (עם רוני סומק), את "ב. הסופר" (עם יואב חייק, דורית זילברמן ומירון איזקסון), את "קיץ וחורף". עורך "מורשת ישראל", כתב עת מחקרי ליהדות ולציונות של מכללת אריאל.
ספרי שירה, סיפורת ומחקר שלו פורסמו בשפות שונות, ביניהן רוסית, שבדית,
ואנגלית.
פרסומים:
לכל אילן שמיים (שירה), קרני, 1967
מסעות רדופים (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1975
מנדלי מוכר ספרים – עיון ביקורתי במכלול יצירתו, דקל, 1979
איים ומחוזות (שירה), ספריית פועלים, 1980
עדות קריאה, פפירוס, 1982
תלושים וחלוצים, דביר, 1984
לבוא חשבון (מסה וביקורת), אל"ף, 1985
שריפות (סיפורת), ספריית פועלים, 1985
מקום נפלא (שירה), ספריית פועלים, 1987
זהירות, ספרות ארץ-ישראלית, פפירוס, 1989
הפנטסיה בסיפורת דור המדינה, פפירוס, 1989
חצרות, (סיפורת)הקיבוץ המאוחד, 1991
שמונים, אגודת הסופרים העברים, 1993
טיול מאחורי הבית (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1993
השעות הטובות הן שעות הלילה (סיפורת), מעריב, 1994
ציפור ביד (מבחר שירים), ביתן, 1996
אבי, פגישת ביניים – שירתו של ב. מרדכי ותקופתו, תמוז, 1998
סוף מאה וסף מאה, עקד, 2001
אהבה לצמחי מרפסת (שירה), הקיבוץ המאוחד, 2001
אדום וסיפורים אחרים (סיפורת), הקיבוץ המאוחד, 2003
עריכה:
ילקוט שירים, מאת ב. מרדכי, יחדיו, 1983
תרגום:
שירים נבחרים, מאת גלקטיון טבירזה (מגרוזינית עם ראובן אנוך), אריאל- אוניברסל, 2004
פרסים:
פרס קוגל
פרס ברנשטיין (שלוש פעמים)
פרס טלפיר
פרס קרן וולף
פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול
פרס וולנדרוד
פרס ברנר
Ortsion Bartana
PRECIS, October 2007
Ortsion Bartana was born in Tel Aviv, in 12.5.1949. His childhood was described poetically in poems, dedicated to him by his father, the poet B. Mordechay. At the age of fourteen his first poem was published in the magazine, ‘Hapoel Hatsair’, and at the age of seventeen, when in the last class of high school, his first poetry book was published. He studied Hebrew literature and general Philosophy for the B.A. and for the M.A. degrees at Tel Aviv University, summa cun laude. He took his Ph.D. at Bar-Ilan University, in 1980. From 1971 he has been teaching mostly Hebrew literature in several academic institutions, including Tel Aviv University, Bar-Ilan University, Ben-Gurion University and the Technion in Haifa. Several Ph.D. theses have been written under his guidance.
Until October 2006, Professor Bartana had been the head of the department for Israel’s Heritage in Ariel, The University Center of Sameria. Now he is the Dean of Students in this institution. He teaches also in the Academic College of Kibuzim in Tel-Aviv. He has been editor of several literary magazines, includes ‘Moznaim’, the monthly publication of the Hebrew writers’ Association, and ‘B.Hasofer’. Between the years 1995-2001 he has been the chairman of the Hebrew Writers’ Association, and president of the P.E.N club, Israel.
Ortsion Bartana has published nine collections of poetry, four collections of short stories, two novels, four books of criticism, and five books of literary research. His poetry book, ‘Bird In Hand’, being published in Israel in 1997, is a collection of new and old poems from the last thirty years. 'My Father, an interval', a monograph dedicated to his father and his poetry, was published in 1998. His Poetry book, ‘Love for Balconies Plants’, published in 2001. His last Poetry book, so far, 'Noah's Ark. Maybe', with paintings illustrated by Dani Kerman, published in 2006. His last research book, so far, is ‘End of Century & Beginning of Century’, literary research (2002) now being translated into several languages. New Collection of short stories, ‘Red and Other Stories’, published now (2003) in Hebrew in Tel Aviv, and published in Russian (September 2006). His last published English research is “The Brenner School and the Agnon School in Hebrew Literature of the Twentieth Century”. HEBREW STUDIES, Volume XLV, L.A. 2004.
In the course of the years he has won many literary awards, including the Prime Minister’s Award, Bernstein Award, Wolff scholarship and Brener Award.
His poems, stories and articles, have been translated into several languages, and published in many literary magazines and in many Anthologies in Europe and in the States. ‘A Stroll Behind The House’, a collection of poems, was published in Sweden in 1994. Under the title ‘Bird in Hand' was published in 1999 a collection of his poems in Russian. ‘Hidden Light’, a novel, was published in Sweden in 2001. 'Red and other stories' translated into Russian, was published in Moscow in September 2006.
Ortsion Bartana:
23 Yad Hamahavir St. Tel Aviv, 69510, Israel.
Tel/Fax +972-3-6498660
Tel +972-54-7776403
email obartana@netvision.net.il
אורציון ברתנא סופר, משורר, מבקר ופרופסור לספרות
אהבתי.
אורציון, אם הבנתי –
שיר געגועים מר מאד.
שולמית, האם יש געגועים מתוקים?
וחוץ מזה, האם יש משהו לא מר?
לכן, לא צריך להגזים. לנסות לקבל את הכול ברצון אם לא באהבה. חיוך זה דבר נפלא, גם כשיש מעליו קצת מרירות.
"ילל את כל הזמן שאתה יכול" כחובבת חתולית מושבעת ושירה, גרמת לי אשר בשיר הזה{מהיותו נוגע}
היי חנה,
תארי לעצמך – גם אני כתבתי את השיר מתוך תצפית בחתולים. כבר שנים חיים איתנו חתולים (וגם כלבים) בבית, כחלק מהמשפחה.
החתול הזה הוא כל כך אישה.
כל האמת,
החתול הזה, עליו ובעקבותיו כתבתי, דווקא חתול זכר. עם כל מה שיש בחתול זכר, אמנם מטיפוס העדין יותר. וקודם כל, מעבר לכל הסמליות, בשיר כתוב מה שראיתי ומה שהרגשתי מייד בעקבות זאת.
שיר יפהפה!
תודה, גבריאלה.
אני אוהב לקרוא אותו בקול רם. כי הוא בעצם נכתב כדיבור בקול רם, כדיבור ישיר אל החתול.
אורציון, איך אומרים 'מיאו, יופי!!'
בחתולית מדוברת ובלי שגיאות?
הנה, אמרתי.
היי תלמה,
תודה. אני חושב שאין אפשרות שבחתולית מדוברת לא תהיינה שגיאות. זה מה שעצוב וגם יפה בכל שפה וגם בחתולית.אלא שבחתולית השגיאות לא מוסוות. הן גלויות ופשוטות וחלק מהשפה עצמה.
מרק של תלמה תני לו
מרק שאין שני לו
תני לו אך ורק
תלמה – תלמרק!
שיר אלגורי יפהפה. אני מאוד אוהב את השורה הנועלת את השיר: "עוד מעט מתחיל אסור גדול". אני מרגיש ככה רוב הזמן. ואורציון, אהבתי גם את השיר הקודם, רק שלא הספקתי להגיב עליו. זה השיר שהחול זורם מבעד לכל שורותיו. רני.
שלום רני,
"עוד מעט מתחיל איסור גדול" הוא ממש משפט אופטימי. האיסור הגדול קיים כל הזמן, אבל גם לחתולים מותר להעמיד קצת פנים.
אוהב את ההתבוננות המקשיבה ליללת החתול ומתעדת אותה במילים מתנגנות בילל חתולי. יכול בודאי להיות גם אליגורי, אבל גם בלי להעמיס פרשנויות יפה בעיני.
תודה.
גם אני חושב שהילל החתולי הוא העיקר. תפשת אותו – תפשת משהו קיים עמוק בפנים. גם בעיני הקצב של שיר, ה"מנגינה" שלו, הוא דבר עיקרי.
שיר יפה. המחשבות ידועות, השיר-ביטוי נהדר להן.
שלום יאיר,
אני קורא לשיר כזה "שיר קל" – קל להתחבר אליו, דווקא משום ש"העובדות ידועות". וצריכים שירים קלים כי דרך ההתחברות אל העובדות קובעת.
מזמן לא שמעתי ממך. מה שלומך?
איזה שיר יפה אורציון
אתה צודק קל, מיידי ונגיש להתחבר אל החתול שבנו ועשית זאת בגדול
אגלה לך סוד (שעכשיו כולם יידעו):
לפעמים הדרך הקלה ביותר עבורי להביע תגובות היא ליילל כמו חתול.
וזו שפה ממש, עם ניואנסים שונים, עם הבעות שונות ומגוונות. אם אינני טועה, יש כאן יותר מחמש תגובות ביסיות שונות.
היללות האלה של החתולים ממש טבועות בי. שפה ראשונית, לפחות שלי.
עם אורציון אני משוחח בשיר שנולד משיר:
…………………………………
מַלְכוּת הָרָצוֹן מְרִימָה זָנָב
כְּשֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת כְּכַדּוּר צֶמֶר
לְעוֹלָם לֹא תְּצַיֵּת לְבַקָּשָׁתְךָ
אַרְצָה!
אוֹ: קְפֹץ!
הִיא עוֹשָׂה מיאו כְּמוֹ רוּחַ
מְיַלֶּלֶת
וְעוֹבֶרֶת דֶּרֶךְ סִדְקֵי הַגַּאֲוָה שֶׁלְּךָ לִמְלֹךְ עָלֶיהָ
הִיא מִמִּשְׁפַּחַת הַנְּמֵרִים,
עוֹשֶׂה אֶת הֱיוֹתְךָ אָדָם
חוכא ואיטלולא
שְׁנִיָּה אַחֵר שֶׁתִּשְׁלֹף צִפָּרְנַיִם
תִּתְחַכֵּךְ בְּךָ.
גַּם הַשִּׁירָה נוֹהֶגֶת כָּךְ.
אם כך, אני אענה ב"שיר חתול" שכתבתי לפני שנים רבות (נכלל בספרי 'מקום נפלא') ואביא אותו כאן, שלא כמנהגי – בלי ניקוד:
חתול
בוא, אומר חתול יותר גדול ממני,
ולובש אותי כמו עור.
כולי נמתח עליו,
ובנקודות החדות ביותר
של צפרניו
אני מתפוצץ מבפנים.
מסביב אנשים מדברים:
"איזה דברים יפים הוא אומר היום.
איזה דברים יפים".
מוזר, באמת מוזר השיר הזה. הוא כתוב קצת בחתולית, וקצת הוא שובר נורמות פואטיות של שירה ועדין הוא שיר.
ולמה אני אומרת מוזר ולא מגיבה, מכיוון שכאילו אנחנו מנהלים דו-שיח. השירה היא דבר מוקפד (לעניות דעתי) כדי לשבור אותו וכאן באה שאלת המידה וכאן יש שבירות לשפה חתולית, לא בדיוק ברצינות תהומית ועדין לא עמדתי על קנקנו. וכאילו קבלתי מענה על בקשתי לשבירה.
אבל, ובלי להזכיר שמות, נכנסתי לבלוג של אחרים, כן, משוררים, כן, כאלו שמנהלים פסטיבלי שירה, שמתפרסמים בירחונים "הכאילו", הכי חשובים ויש להם שם ועדות מעריצים גרורות למען הריטינג והיתה שם שבירה נוראית עד שכל כך כעסתי, כי מן השיר לא נשאר שיר אלא מן סוג של אתר פורנוגרפי וזה מייתר את השאלה עד כמה אתה מותח את הקצוות עד שהשיר מפסיק להיות שיר. ולעזאזל הפוזה – נמאס!
ואז חשבתי, מה אם אורציון היה חורג קצת מן השיר המוקפד. ופתאום זה בא.
כן. אני מכירה את הכלבים ואת החתולים בחצר הבית. וכן יש בזה אירוטיות למרות שהחתול הוא זכר. חתול משום מה יש בו הרבה אירוטיות. כסמל, כי הוא רך אולי ויש בו משהו מתפנק, כאשר הוא לא בין פחי הזבל והוא בוחן אותך כאילו הוא יודע את טיבך.
ועדין רגל אחת זולגת אל אמא אדמה ועין אחת אומרת שירה או שמא להפך.
מקווה שמי שקרא את תגובתי ירד לסוף דעתי ועדין…..שירה.
חוה
היי חווה,
לדעתי, כדרכך את מגיבה בהמון רגישות ובהבנה, אבל גם בהגזמת רגשות.
אני לא כתבתי את השירים כדי לצעוק את מה שאת מוצאת בהם (מוצאת נכון, לדעתי) אלא כדי לומר:
קודם כל, כי יש לי צורך לומר, ושנית – בבחינת "השומע ישמע והחדל יחדל…ואתה את נפשך הצלת". אני מרגיש כי צריך להגיד, לא צריך לצעוק. ובוודאי לא להתרגש מה"טכסים" שמסביב. נו אז מה? אתה (אתה הכותב וגם אתה הקורא) אחר? די בזה.ולא צריך "לדחוק את הקץ".
זהו. אז להגיב ביותר שקט, כך אני חושב, וגם להגיב בחיוך.
כל זמן שאין לך את האינפורמציה על איזה טקסטים אני מדברת – יהיה קשה לך מאוד להגיב על דברי. ומכיוון שאני דווקא מאוד דיסקרטית לא ציינתי שמות כדרכי הפרובוקטיבית, כפי שידוע לך.
איני רואה כל רגש בהתייחסות שלי. אני דווקא רואה הרבה רגש בהתייחסויות אחרות.
אורציון, אתה אולי מכיר איזו חוה ישנה, האמירה שלי היתה מאוד פשוטה – וכדי להבהיר לך למה היתה כוונתי.
השירה היום מתפזרת להמון כיוונים, מהרבה קבוצות של כותבים ממגזרים וממגדרים שונים, יש תחושה שכל חומר אפשר להכיל אל תוך השירה.
כפי שאני מכירה את שירתך, ככל שתהא סוראליסטית, אישית, רגשית, תחושתית, עשוייה, שכלתנית – היא עדיין כפופה די כפופה לנורמות די רגילות של שירה.
אבל, למשל, כאשר כותבים על יחסי מין בין גברים לבין נשים ושופכים את כל המעיים אל תוך השיר יש כאן חריגה והשיר מפסיק להיות שיר הוא הופך להיות אוסף של מילים שמצטברים לפורנוגרפיה.
יחד עם זאת, אפשר לשבור כיוונים – לא בכתיבה על חתולים דווקא, אלא בלשון השיר, או בתבניות פואטיות וזה מה שעשית בשיר על החתול לפחות ביחס לשירים הקודמים. זה היה דו השיח אליו התכוונתי – לא היה בו כל אלמנטים לא רגשיים ולא אישיים – אם לכך כיוונת, חשבתי שאתה יכול לנוע קצת אל הלא-קונבנציונלי, קצת לשבור את ההגה ימינה ושמאלה – וזה אכן מה שקרה.
מעבר לזה לא כל כך התעמקתי בשיר – ואל תנסה לתפוס אותי כאן – כל כוונתי היתה לצורת הכתיבה.
היתה כאן התייחסות ספרותית טהורה במילים שהסתבר שלא היו ברורות לחלוטין.
התייחסות רגשית לעניות דעתי, היא לצאת באמירות על גבול הפאתוס.
טעית בי, ועד שאינך יורד לסוף דעתי – היית רוצה עדיין את אותן התגובות שאתה מקיים עם קוראים אחרים, עם אותו הכבוד ואותה ההערכה.
חוה
מעבר לזה,
הייתי כאן, ועכשיו אני הולכת, כמו לשמור אמונים לבית ישן וטוב שגידל אותי בין חלונותיו.
כי הבית לא היה בית ובחלונות לא היה אור.
"זה הגורל שלך" אמר אבי, "ותשלימי"
וממרחק ימים – מה שמתחיל מן הבית הוא הגורל שלי ואין לחמוק ממנו, כי מה שהיה הוא שיהיה… אפשר רק ללכת מן האיש ההוא שהוא עדין "האבא" שלי.
ואפילו הכעס לא יעזור. כי רק אני בהמון שקט לקרוא לשלווה שאיננה שתעטוף ורק שם להיות.
הייתי, ועכשיו אני הולכת דרך ימים רבים ומגמעת מרחקים כדי לברוח מכל מה שהיה ועדין הוא חי.
חוה
ובכן, יופי של תגובה הגבת על השיר.
אני שמח בה ומרוצה ממנה.
האם ניתן להשתנות?
מה משמעות השינוי?
וכשמשתנים עדין שומרים מן נישן?
ואם שומרים מן הישן,האם אנו אדונים עלין?
חתול ביצות ניתן לביות,אך האם חתול בייתי יכול לחיות בביצה?
האם ניתן להשתנות?
מה משמעות השינוי?
וכשמשתנים עדין שומרים מן הישן?
ואם שומרים מן הישן,האם אנו אדונים עלין?
חתול ביצות ניתן לביות,אך האם חתול בייתי יכול לחיות בביצה?
האם ניתן להשתנות?
מה משמעות השינוי?
וכשמשתנים עדין שומרים מן הישן?
ואם שומרים מן הישן,האם אנו אדונים עלין?
חתול ביצות ניתן לביות,אך האם חתול בייתי יכול לחיות בביצה?
האם ניתן להשתנות?
מה משמעות השינוי?
וכשמשתנים עדין שומרים מן הישן?
ואם שומרים מן הישן,האם אנו אדונים עלין?
חתול ביצות ניתן לביות,אך האם חתול בייתי יכול לחיות בביצה?
האם ניתן להשתנות?
מה משמעות השינוי?
וכשמשתנים עדין שומרים מן הישן?
ואם שומרים מן הישן,האם אנו אדונים עלין?
חתול ביצות ניתן לביות,אך האם חתול בייתי יכול לחיות בביצה?
שיר נהדר עלינו, על "הוא והיא" עם חוכמת חיים, שגם אם חתולית, כדאי ללמוד.יש בזה קצת מ"אכל ושתה כי מחר נמות"
היי לוסי,
יש כאן פחות "אכול ושתה כי מחר נמות." ויותר "קבל חום כי מי יודע מה יהיה מחר".
בואו לא נספיד את המחר, אלא נקדיש את תשומת-הלב להיום. זה נראה לי יותר אופטימי.
כן, אתה צודק. אכול ושתה…זה נהנתני משהו. ולעומת זאת בשיר שלך מדובר על חום ואהבה שיש לתת בנדיבות כי דברים טובים צריך לחלוק היום.
כן, זה שיר על יחס ועל חום ועל הסכנה שייעלמו.
את יודעת למה כל זה דווקא בפנייה אל החתול? גם משום שאצלנו בבית היו ויש חתולים. גם משום שהרגשות שהם מביעים הם ישירים, גלויים, ברורים. ההתנהגות שלהם האחד אל השני היא חד-משמעית. לקיקה זו לקיקה ושריטה זו שריטה. והצורך בחום הוא גלוי ובלי כל התנצלות.
אין לי שמץ של מושג על מה אתם מדברים.
אצל החתולים יש לקיקות ויש שריטות. אצל אנשים יש אולי מה שנקרא "ללקק בישבן" לצרכים פונקציונליים ואישיים. אלו הלקיקות שאני מכירה – כל אחד עושה את החשבון שלו – מה יצא לי מזה. שריטות בשפע ו"חום ואהבה" מה זה בכלל – מה זה הדיאלוג ההזוי הזה ביניכם.
לקחתם שיר, ולא משנה מי כתב אותו ולמה. הקורא יכול למצוא בו עולם ומלואו כל אחד מנקודת התצפית שלו. בפרשנות שלכם ובהתכתבות שלכם – מיזערתם אותו לאפס. חמוך מכך, השתמשתם במושגים שאבד עליהם הכלח.
אני מרגיזה? מי זה שאמר שהחתול הוא ישיר. החתול מתבונן בכך – כאילו הוא יודע אותך מלפני ומלפנים. אבל לחשוב שזה שיר על חתול – מי הוא האני המדבר בשיר?
מה הוא באמת רוצה?
חומר למחשבה.
חבל, חבל מה שאתם עושים כאן, זרקתם את הספרות למדמנה, לאותו פח הזבל ולאשפתות.
תנו לשיר לעמוד במקום בו עומד השיר, מרגע שפורסם אין הוא שייך עוד לבעליו.
מות המחבר (אוקו?)
ל"אני" החביב(ה),
כאמור, מכל מלמדי השכלתי,
אז תודה "אני"
וגם שבת שלום.
ל"אני" החביב(ה),
כאמור, מכל מלמדי השכלתי,
אז תודה "אני"
וגם שבת שלום.
וואו
להעמיד דברים על דיוקם.
שיהיה קצת אקשן אמיתי, אוטנטי
באמת עם כל הלב וכל הנשמה.
כי השיר, הוא השיר, הוא השיר.
כמו, כשנערתי אמרה לי לא, ירדתי למטה והייתי הולך ומסתבך, והולך ומסתבך, ומסתבך והולך.
פעם אהבתי אותו, את השירים שלו, היום הוא גר במגדלי האופרה בתל-אביב.
כאשר הוא מתראיין על אבידן, למשל, ועל אחרים הוא נראה כמו נד נפוח שעבר זמנו ובטל קורבנו.
אבל אנחנו עוד צעירים, עוד מחכה לנו הדרך, ובל נבכה על שנותינו, כי טרם באמת הזדקנו. הכל יחסי, הלא כן?
והעט תדיר היא בידינו.
השיר אמנם עומד בפני עצמו – ואולם יחי הקונטקסט!!! של הפוסט (סטרוקטורליזם)?
והלאה….
לשיר הבא, אולי על תחייה ואולי על כוחו של האדם לקושש את האש מן העצים (מיתוס פרומתיאוס) ולהביא עוד מן המתוק, המתוק הזה, המילים/הידע אלו אל האויר, ואל הפתוח.
כי "הכל זורם"….. אמר
אני